נפש ערומה

למה אני אוהב את האומנות היפנית ואיך מיישמים את המוסריות שלי בחיי היומיום:
אמשיך את הסיפור מפעם קודמת, בה גיליתי את הדאו דרך המורה שלי לקראטה. שופנהאואר התיימר להיות הפילוסוף המערבי היחיד שפרס את המשנה האסיאתית בגרמנית. התחלתי לקרוא את הרצון כדימוי ובו הוצגה ההוכחה האלגנטית הבאה:
סיפוק מגיע מהתרה של רצון. למשל, כשאני אוכל, אני ממלא את הרצון במזון.
סיפוק יתר מוביל לסבל ולכן אנחנו נמנעים מכך.
גם חוסר סיפוק מוביל לסבל.
בעוד סיפוק תמיד מגיע אחרי סבל, חסך לא תמיד מסופק, ולכן כמות הסבל בקיום רבה מכמות השמחה.
המסקנה המיידית היא שנחדול מלרצות ובכך נהיה תמיד מסופקים, אך מצב זה מוביל גם הוא לסבל, כי האדם תמיד צריך לכוון עצמו לעבר משהו.

אך אם אדם מסוגל ליצור מסבל שמחה, הוא ניצח את השיטה, לא? מפעל כל שהוא, הוא סדר שיצרנו על ידי השקעת אנרגיה בדרך מלאת סבל וקושי. האם הגאווה שלנו ממפעל חיים אינה דרך להפוך סבל לאושר?

פה התפיסה שלי על אהבה נכנסת. האמנתי שאהבה מכנה לסבל לעבר הנאהב משמעות. לא מדובר באהבה ספציפית. כאשר אני אומר שאני אוהב שוקולד, זה אומר שאוכל להשקיע עבודה כדי לאכול ספציפית שוקולד ולא משהו אחר. כמובן שאני אוהב יותר אישה, ולכן כמות הסבל שאוכל לסבול למענה רבה יותר. כמו אותם ציונים תמהוניים שאוהבים את המדינה או את אלוהים.

כשהוריי התגרשו וחומת העיניים הלכה לה, צצו בעיות אחרות למשנה שלי. ערכים באים והולכים. כאשר אדם עוגן את המשמעות והסבל באותן אהבות, הוא מסתכן בשברון לב אדיר.

באותם ימים למדתי כמה אלכוהול נכנס למשנה שלי. מה עושים כאשר אהבה הולכת? שוכחים אותה. עם וודקה.

חרא פיתרון.

צריך משהו קצת יותר קונסיסטנטי.

צריך לקבע את האמת במשהו שלעולם לא ילך, עד שאמות. אך אבוי, כל הערכים הללו היומיומיים תלושים לחלוטין.

שני הדברים היחידים שיתקיימו כל עוד אני קיים הן המחשבה והאינטרקציה שלי עם המציאות. אם אצליח להתאהב בעצם ההבנה שלי את המציאות ובעצם המחשבה הטהורה, אז אתאהב בקבוע באמת. הבנתי את ששופנהאואר דיבר עליו כשעסק בפילוסופיה ובאומנות. שתי הצורות הטהורות של ההוויה האנושית, חפות מכל ממשות.

בימים אלו ניסיתי לנסח פורמאלית מהי הפילוסופיה ומהי האומנות. תבונה ותודעה, contemplation and consciousness.

ובמה מתבטאות אהבות אלו? בהתקדמות לעבר חשיבה מורכבת והבנה מושלמת של המציאות. כל סבל הופך ללקח במסע כזה. שגיאה חישובית היא למידה, אגרוף בבטן הוא חלק מהמסע.

הבנתי פתאום את אלוהים השפינוזאי, ואולי את אלוהים באופן כללי. ישות מופשטת שמכנה לכל כאבי העולם יופי כי הן כולן חלק מצעידה לעבר הבנתו.

הבנתי את האסתטיקה היפאנית, הוואבי סאבי.

הכאב הוא לא דבר מפחיד. המכוער הוא מה שהופך יצירה לבוגרת ורבת משמעות. אנחנו נמשכים לגיבור בסרט דווקא כי הוא דמות מרובת פגמים ואם חייו היו מושלמים, נשתעמם.

ההתבוננות הזאת הישר אל הסבל והכאב בחיבוק, המאפשרת למידה, מאפשרת גם להתנתק מרצונות גבוהים לכסף והצלחה. מספיק להתמקד בחיי עוני ומצוקה וללמוד מהם. הרי כל אומנות ופילוסופיה מצריכה כאב כדי להיברא.

לשיטה זו היו פגמים רבים, לקח זמן עד שהתבגרה למשהו ישים. אבל אלו ניצני המחשבה שאיפשרו לי בסוף לאהוב בלי לחשוש.

ועוד על כך בפעם הבאה.