פחד קהל

הסכין נעוצה עמוק והדממה מלטפת רכות כשהמציאות מושכבת על ערש דווי, ורק טיפות הדם נשמעות ברקע כשלפתע הוא נושף בעורפך.
בוהה בי בתאוות בשר כשאני משיל עורי ומכבה סיגריה על מצחי כשנותרנו גלמוד. מלקק דמן משערן של השרויות על הרצפה, בלוויות מאונן ובאזכרות צוחק.
הוא עומד ביני לבינם, משתיק שפתם ומתרגם דבריהם בצעקות מחרידות וכשאני מנסה להקירו לאנשים, הם בוהים בתלישות ופחד.
אז לקחתי גרזן וגדעתי אותו והוא צחק ולא נותר ממנו דבר כשלפתע חשתי נעיצת ציפורניים בבשר גבי וידעתי שאשא בנטל תמיד במעלה ההר. אז ויתרתי, התניתי לו אהבה, שלפתי פיני והחדרתי בגופו הצנום ושמעתי את העצמות זזות כשאני מעורר אותו לחיים. כמו קין והבל, יהודה ויוסף, שאול ודוד; בטמן והג'וקר, נבוקוב ולוליטה, יחסות וקוונטים, האיד והאלטר אגו. נשקתי צווארו ודפקתי ראשו על האספלט והוא חייך, ומהצחוק הלועג שנשמע כמו קיטור בסופרנו ידעתי שהוא מרוצה.
וכך היה במשך שנים של התבוססות אגואיסטית באני, ריקוד בין שני פצועים ברחבה ריקה, ויום אחד נשמעה מחיאה, ועוד אחת ושנינו קמנו מהרצפה וקלטנו שאנחנו על במה ערומים ומכוסים צלקות. הוא צעק באותו רגע, האור סינוור עיניו, החל לשסות בקהל כשלבסוף פינו אותו ונותרתי לבד, מול ההמון, והבנתי שמכך כל כך חששתי.