הכל חזר לרגע הזה בו המים טיפטפו קלות.
אני יושב על מיטה עם מצעים רעננים וריח של חדש נודף מהטיח. משהו בכל האווירה מרגיש מנותק עד שאת עוברת דרך הדלת, לבושה בחולצה גדולה ממך מספר מידות ומחייכת לעברי עם לחיים אדומות מלאות מתיקות.
מה היא עושה פה? חשבתי לעצמי עד שהראש החל שוב לכאוב ונראה שחלפו עשרות צבעים ורעשים של מיליוני שנים בערפילי האבק הראשונים של הקיום ובחזרה אליה.
החולצה או המעיל שלי מהתקופה בסיירת גולני, אני חושב. טיפות הזיכרון האחרונות הוטלו מהלהב והעקבות הוקהו עם הכאב אבל זה לא משנה כי את פה מולי וזה נפלא.
'את, אני שמח שאת פה' הוא אומר ואת מחייכת
'סליחה על כל מה שעשיתי'
'זה בסדר, הדבר הזה הוא כתם שחור במערבולת'
'מה?'
מה?!
המחזה נשרט בבת אחת ואנחות המיסו את החזיונות מבעד לכאב, הפה שלך נשמט לרצפה המים פרצו מהברז בזרם לוהט. אני מביט לפינת קיר כדי למקד את העולם ושם שדים שחורים מזדיינים כמו עטלפים. אני חוזר קדימה, מולי מסדרון ארוך ואני מדדה את דרכי קדימה, הכינור נקרע ברקע עם צווחת ייאוש, העולם מצהיב ובדמיון הוא מגלח את עורו בתא השירותים הסגור, דם מוטז לכל עבר בחוויה הסוראליסטית.
אני פונה ימינה, מתנשף בכבדות ומגיע למקלחות. חשוך כמו במחילה ואני מכיר את המקום, משתדל שלא להביט שמאלה כי אני יודע ששם נמצאת הגופה שלו ואם אביט היא תגרור אותי למצולות.
אז אני פותח את הברז של המים הקרים ומשהו ממשיך לצווח לא על מעשה שעשיתי.
אני נכנס למקלחת, הרעשים מתעצמים, או שזה רק הרטט ויש סחרור של צבעים למרות האחידות כשאני מתרסק לקרקע, היא לא מטהרת, לא מנקה או מנחמת ואני עוד מרגיש מיוזע וטמא. הקיר התנצפץ
על הרצפה שובל של גועש במקום בו היה ואני זוחל לשם מסתקרן.
הוא תלוי בתא שלו, כפי שידעתי בטיפשותי וזה מתקרב בצעדים.
אני פוסע אחורה לברוח מהסיטואציה, אבל כבר מאוחר מדי.
עיניי נעצמות בפעם הראשונה וכשהן נפתחות ניצוץ זיכרון חוזר לתוכי ואני מביט מטה, חלש מדי מכדי להוציא אותה כעת, היא חלק ממני הסכין.
פרמדיקים רצים כאיילים מצד לצד והמריחות מקשטות את היקום בצבעי לבן.
שיחלצו אותו ממני, זה בסדר עכשיו, לפחות היא חייכה אליי בפעם האחרונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה