'אמריקאים מזורגגים' סיננתי כשיצאתי מבית הכנסת הגדול של סופיה. היה זה שעת הצהריים של יום שבת לאחר המנחה והרגשתי כמו אחרי גמירה מקולקלת, רק יותר גרוע, רוחניות מקולקלת.
אולי אנצל את הזמן כדי לעסוק בשיעורי הבית שלי להיום. צלעתי לעבר הלוקרים מחוץ למקום הכינוס ונשענתי עליהם.
מעשית זה היה לפני שבועיים ואילו השיעורים ניתנו לי היום בבוקר ועלה לי הרעיון בזמן המקלחת אבל אני לא מתבייש להודות שרצף הזמן הוא כמו עיסה או הגולש של אשת הרב בעולמי שבראש, אפילו הסיגריה היא בסך הכל פרופס מחוכם וכשאני מביט על הלקה של ציפורני הרגליים, אני מנסה לחזור אחורה, לחפש חלקי בשר על גוש השומן הצף, הפעם האחרונה בה הבטתי בטבע, כבר שבע שורות פנימה ועולה החשש שאתחיל לכתוב רעיונותיי על העיר ועל הטבע ואם זה היה חלום פורנוגרפי כנראה הייתי זוכה להצלפה נוקשה על הישבן על כך שלא מילאתי את משימתי בשעת הכתיבה כשלפתע שמעתי רשרוש.
הבטתי מעלה. היי, עץ. ולא עץ שבחלום, עץ עץ אמיתי בבית הכנסת שאפילו לא שמתי לב לקיומו עד עכשיו והביט הישר אליי. עמד ביני לבין דלת הכניסה. פירושה שחלפתי מעליו ללא הבחנה בדרך היציאה. וכשאני נזכר בו עכשיו בזמן המקלחת, קשה לי להסביר איך בכלל הצליחו להכניס אותו למבנה המרובע והמרוצף.
השמש בדיוק עלתה וחיממה את הלוקר די הצורך שיהיה נעים להתחרדן כשאני מביט בעץ שלי. הדבר שרישרש היו כמובן העלים המרובים שבנו צורה מורכבת, פרקטלית אפשר לקרוא לה כלומר היעדר צורה. כשם שאין סוף יחידות אינפניטסימאלית פירושן היעדר יחידות.
העץ שלי היה רצף מורכב שניתן לפענח עד האין סוף ובכך לא לפענח בכלל. הרשרוש, כלומר השינוי היה כה מזערי שלא אפשר לך לאתר אותו אף פעם. כל פעם שמיקדת עיניך לאחד מחלקיו, הוא נראה סטטי וממושמע וכל החלקים סביבו נראו במערבולת תנועה. כשהבטת מרחוק, העץ נשם, ניפח חזה ואז נשף הכל החוצה בצורה טבעית. את אומרת שאינו נאבק לקיומו, אני ראיתי יצור מורכב ששורשיו קרובים יותר לטבע מאיתנו. ייתכן ומודע יותר.
ספגתי מרגיעתו, מהנשימות האיטיות שלו כמו תלמיד לנזיר מבוגר. הייתי אומר שחלקנו רגע ללא דיבור.
כמו עליו, גזעו היה מורכב חלקים קטנים שנראו יחדיו מחוברים כלא היו ואם תיגע בו מקרוב, כמו קמטים לאדם זקן, מכילים סיפורים עמוקים על הנראה, ההא והדא של הקהילה באזור ששכרה ונטלה חייה, שעלתה ונפלה והוא ספג הכל בלי להגיב.
האמריקאים, אנשים שלא היו קיימים כשנשטל, יצאו מהאולם מחוייכים ורועשים, מביטים בי באי הבנה, אולי חשש, כשנשארתי סטטי לכל אורך הזמן. אבל הרגע ניתק והיה עליי לקחת מונית לצינטרה מיכלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה