"ברוך הבא לשעשועון..."
"למה"
"אני לא"
"מתאבד" המנחה קרא יחד עם הקהל. היה לו חיוך חושף שיניים משולשי מושלם.
ידעתי שהיא תגרור אותי לממלכת החלומות, זה היה בשעות שישנתי הלילה וכנראה שמחשבותיי עוד התייסרו עליה, אבל המח שלי לא היה מוכן לשחרר איזו תובנה עמוק מהתחתית, הכל היה לא בהיר ומעוות.
'אתם מכירים את חוקי המשחק, ' הוא המשיך להסביר. הייתי תלוי על הבמה, אני חושב שכבר מת אבל חוקי המשחק אומרים שאם הקהל ימצא חמש סיבות שאין לי עוד טעם בחיים, אמות סופית. הדמות שלי הייתה מושחרת כאילו צויירה בעיפרון שחור.
'אין לו עוד אושר'
'אין לו עוד תקווה'
'אין לו חברים' זרקו שלושה אנשים בקהל.
דממה. המתח עולה, נו, עוד שתי סיבות והוא נתלה סופית. אבל הם לא הצליחו למצוא. הייתי תלוי בחבל דק, תרתי משמע, והחלום ניתק.
באחד אחר זה לא היה דינאמי, אלא תמונה של אישה שכובה על מרפסת מלפני איזה נוף, אני מאמין של מדבר, אולי סיני. הכל התחיל בפילטר כחול.
אבל לא יכולתי להבין את פירושו של הציור, ואפילו לא מה האישה עושה. זה היה כאילו שיחקו מהר עם הhue של התמונה, הכל רץ והרקע מאחוריה התחיל לנזול, כמו מראה שאינה הקשיחה עדיין והיא מתקפלת. קווי המתאר של האישה החלו לזרום כנהר והתעבו לצבעי כחול אדירים ונגיעות אדומות של פיצוצים בנקודות אחרות, היא נחצתה לשניים בידי שני פנים של שדים מסוחררים בעיניהם ששאבו את המרחב לתוכם. חושך. הם ממשיכים לטייל ולהיצבע בצורות שונות.
קמתי מספר פעמים הלילה.
קולות שהדחקתי ממזמן צעקו לי מחשבות אסורות שבלמתי וכל ניסיון לעצור את הלילה ולכתוב נכשל. לשלוח הודעה לטל? מכתב? טירוף. פשוט טירוף.
התקשרתי לאחותי בפינת הקפה במשרד, מותש, כל כך כעסתי.
'את יודעת, קצת ריחמתי עליה כשהיא הגיעה לפה.
היא נראתה בודדה, כאילו היא לא יודעת איך לתקשר איתנו. היא הרגישה כאילו אנחנו אויבים שלה ושיחקה את הדמות בריבים אבל בתאכלס אלו היו קריאות תשומת לב כי היא באמת הייתה בודדה'
לא ייחסתי לזה חשיבות עד אותו הרגע, אפילו לא שקלתי מחשבות אלו. אולי כי הפסקתי לכתוב. אבל ידעתי איך היא חשה כי כך נהגתי בתקופת התיכון.
'לקחתי אותם לשיעור הציור ההוא, מדהים יהל, כל מי שלקחתי אותו לשם אהב את זה.
אבל היא הייתה לרגע מאושרת. כאילו פתאום היינו משפחה שוב. היא אוהבת את החרא הזה של הביחד.'
אני מניח שהבנתי לפתע מדוע חלה הדרדרות במצבה ואולי אפילו מדוע היא החלה הרבה לפני כן. מקור האושר שלה זה לראות אותנו ביחד איתה מאושרים. אבל לפתע אין לה את זה. ויותר ויותר קשה לה ליצור את זה מחדש. כמובן שבה מונחת האשמה. אם הייתה קצת פחות יוצרת סצנות...
הלוואי שיכולה הייתה להבין אותי. אפילו לא כמו טל, שבאמת הצליחה להתחבר למפלץ כמוני. פשוט כמו אחותי שמאופקת לחרא שלי. אולי לא הייתי יוצא כזה דפוק אם הייתה אחרת.
באיזה שהוא שלב, אני נזכר, שתי ישויות היו מחוברות גב אל גב, אחת ריחפה מעלה, השנייה נסקה. אחת מהן הייתה אני, אחת היא.
הגורלות שזורים זה בזה, גם אם שתי המפלצות מנוגדות.
ואני סובל בגלל זה, זה תמיד רודף אותי. והיא סובלת בגללי, וזה תמיד רודף אותה.
אני רוצה להתאבד.
אבל יש בראשי משהו, כמו מוגלה או סרטן, שניזון ממני והעולם צריך לראות. אני לא יכול להיות כזה גוש של רוע ועליבות שלא אלחם בסבל שלי למען שיראו אותו, זו הסיבה היחידה שהחיים שלי שווים משהו.
זה לא מגאונות שלי או משהו, הוא פשוט קיים וצריך להתפרץ.
כנראה, מהתגובות אליו, הוא יחולל מהפכה. אם לא, זו סתם המגלומניה שלי.
בחיים לא הייתי מאושר כמו שהייתי עם טל.
בחיים לא אהיה מאושר כמו שהייתי עם טל.
אני רק רוצה כבר לסיים את חמשת הספרים ולסיים את החרא הזה. אולי נסתפק בשלושה.
שלושה זה טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה