טל,
לאחרונה נזכרתי באחת הפעמים שהכי ריגשו אותי איתך.
זה היה בפעם אחת שביטלת איתי תוכנית כי היית עמוסה. קראתי באותם ימים את האוגדן על אהבה כך שאם הייתי מכניס את זה לאן שהוא, זה יהיה אחרי שחזרתי מקליפורניה וחזרנו לדבר. האוגדן אמר שאם אתה אוהב אדם, אתה לא כועס עליו אם הוא פוגע בך אלא לומד מה מפריע לו כדי לעזור. הסקתי שכנראה יש לך המון לחץ ורציתי לעשות לך טוב כי כך בבירור כתוב בספר (ואפילו ציינו מקרה שבו אדם מבטל תוכניות עם אדם אחר).
אז החלטתי את אחת ההחלטות היותר גרועות שלי, זו שאחרי זה ממש הלחיצה אותך אבל באותה שעה נראתה טובה ונסעתי באופניים אליך לעבודה עם זוג בקבוקי בירה, גם הם מקליפורניה.
ממש שמחת למיטב זכרוני, אפילו אהבת את הבירה. אחרי זה ליוותי אותך לבית שלך ואז כשהתחבקנו, אני זוכר אז שחשבתי הרבה על המשמעות של חיבוק כי לא ידעתי בדיוק מה עושים כשמחבקים וזה נראה לי מוזר ונישקת אותי על הלחי. זה הכה אותי בתדהמה. זה היה דבר כל כך משונה אבל כל כך צח ותמים.
כשעליתי על האופניים אני זוכר שהרפיתי את האחיזה מהקידון והאופניים השלימו מעגל, הנפש שלי הרפתה לרגע.
החודש אמא שלי אושפזה בכפייה כי באה לעבודה שיכורה. היה סיכוי שאחזור לארץ רק כדי שיהיה מבוגר אחראי עם אחי הקטן. בחודשיים האחרונים כמות ההזיות שלי ועלו וירדו בגלים אבל הפיק היה אז. דאגתי לתעד אותן בבלוג כדי שיהיה תחת שליטה. הזיק שמשאיר אותי על הפסים הן המחשבות המתוקות האלו.
חשבתי על זה לאחרונה תוך דיון בפילוסופיה כשלא הרפיתי מאיזה טיעון. אני משקיע את זמני על כל זה כי זה מה שמעניק משמעות לחיי. בהתחלה הספר היה דרך להתחבר אל מישהי שאיבדתי אבל עכשיו הספר הוא המשמעות, והמרדף העיקש אחר אמת עליונה. אני לא עוסק בחברים, אלא בעמיתים שמסייעים לי לגלות אותה.
הבחורה מיפן, לא יודע אם דיברתי עליה, לא מבינה את זה. בתור אומנית היא מקשרת אותי לקרקע, יחסים בין אישיים ולומר מה אני אוהב, דברים שסיכמת בעבר עם המשפט 'למה אתה מוכרח להגדיר כל דבר?'
היא טוענת שאני נוגע בדברים שרחוקים מהחוויה האנושית ולפעמים, כשאני יוצא בהצהרות כמו 'אני רוצה להפריך את הפוסט מודרניזם' היא קוראת לכך התנשאות. אנשים כאלה לא מבינים שמה שאני עושה נוגע לבריאות הנפשית שלי. התפיסה שלי של המציאות גם ככה רפויה, עליי למצוא משהו שיבדיל בין מציאות לבדיה וישזור עקרונות לחיים.
פעמים רבות יוצא שזה רק מרחיק. זה למה היית יותר חשובה מפילוסופיה, היית אמיתית והתעניינת במה שאני עושה. שילוב מנצח, לא כך?
כשאני מאבד אנשים, אני נזכר בך במיוחד. רבים עושים את זה כי הם לא אוהבים שאני כותב את הדעות שלי. את אמרת שזה ירחיק ממני אנשים, לא? אני כבר מזהיר אותם מראש שהם יתעייפו ממני בשלב מסוים וילכו. יוותרו, גם אם כל אחד חושב שהוא יוכל להוציא ממני משהו חביב. הם לא חשובים מספיק כדי שאוותר על האמת שלי למענם וגם ככה כשאני מנסה, אני נכשל. על כן הזיכרון ממך.
אל תחשבי שלא השתפרתי, זה לא וויתור, אני באמת משתדל להיות אדם יותר טוב. אולי זה חלק מהמאבק שלי. להחמיא לאנשים, לחייך, לאהוב, לוותר מעצמי. התחלתי לראות סדרה בשם גירלז. מה הקשר בין מחט לתחת? היפנית ביקשה שאעשה את זה.
אני רוצה שהספר יתפרסם בין השאר כי אני שונא את עצמי וחושב שאם הוא יתפרסם ויצליח ויאהבו אותי, אוכל להשתחרר מהמאבק הזה נגדי. זה סבל כמובן. אני לא נהנה ממנו, מעדיף לגעת בדבר החשוב באמת. ואם לא זה, אז לפחות בפילוסופיה. אבל אני לא יכול לוותר לו. אני חייב לסיים. תביני על מה אני מדבר, כל שורה שם מרגיש לי כמו לשרות בכבשן לוהט. ציור לשון מגניב, אבל זה באמת זה. אני משקיע בכך אנרגיה לעייפה, הוא חייב להיכתב.
מה עוד יש לי לומר?
הבנתי יותר את מקומי בעולם ואת מקומה של מיניות בעולם שלי. אני מרגיש יותר שמח על כך כי זה סוף סוף, סוג של נפתר.
הבנתי למה התכוונתי כשחזרתי בראש על הביטוי 'רוח במעטפת'.
אני מתגעגע מן הסתם, אבל זה לעולם לא השתנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה