לטל,
גם היום אני ממשיך לאהוב אותך. כל צלצול הודעה מהפייסבוק או הווצאפ אני מפתח תקווה מדכאת שזו את וכמובן שלא.
סיימתי את הפרק האחרון בעולמות המבוגרים, כעת עורך את הכל ביחד ועובר לחלק השלישי.
דיברתי לאחרונה עם כותב הספר למה אני לא מתאבד, לא יודע איך הגענו לשיחות פייסבוק.
הדיסוננס היה תמיד שלא יכולתי לאהוב אותך באותה כמות שאהבתי והיה עליי למתן זאת. אבל איני חש בושה בכך, במיוחד היום כשזה שאומר שאהבתי אותך עד הכוכבים לא ישנה דבר ממצבי.
בהתחלה חששתי שצדקת כשכתבת שלא אהבתי אותך באמת, אבל את טועה.
אני כל כך אוהב אותך שאני לא יכול לכעוס עליך אף פעם, גם עכשיו כשאני מנסה לומר לעצמי שאת בחורה סתמית.
אני כל כך אוהב אותך שהכרחתי עצמי לשבת ולכתוב לך כל יום כמה אני חושב שאת מיוחדת כי הגיע לך המאמץ.
שעד היום אני סבל מזה כל כך שאני לא מסוגל לדבר איתך.
שנחקק בראשי היטב הצחוק שלך והצורה בה את שרה, וכל מה שאני צריך זה לעצום את העיניים כדי להיזכר.
אני כל כך אוהב אותך שקרעתי את עצמי כדי להבין למה אני נרקיסיסט איך אני יכול לחדול בשבילך.
וניסתי, ממש ניסיתי לתת כל שיכולתי בשבילך. אני כל כך אוהב אותך שהעובדה שנכשלתי כואבת יותר מכל כישלון אחר בחיי. והיא כל כך גדולה, האהבה שלי אליך, שכל הצלחה שלי בחיים כעת, כשאת לא איתי כדי לחלוק את השמחה, נראית ריקה וחלולה.
ואם לא הייתי אוהב אותך כל כך, הייתי מפסיקלכתוב את הספר הזה ממזמן. כבר איבדתי את התשוקה אליו אבל הכאב כל כך חזק שאני גורר אותו בכח. כל פעם שאני נזכר בך אני פותח את המסמך וכותב, לא משנה מה, העיקר לכתוב.
אני כל כך אוהב אותך, כשבזמן שדיברנו, אחרי הפעם השנייה שהלכת, ריסנתי את אהבתי אליך. כי לא הייתי במרכז התמונה. מה שהיה חשוב זה את והאושר שלך. וכל פעם שהקשר בינינו התחזק זה עשה אותי מאושר. כל כך מאושר שלא הייתי צריך דבר יותר מזה.
שמצאתי את עצמי שכוב בשתיים עשרה בלילה בחניה של המפקדה, יותר מפעם אחת, בחשבות אחרי שיחות טלפון, מרגיש... אחרת.
שעד היום, כשאני מפלרטט עם מישהי, אומר לה שבחיים לא אוהב יותר.
אני כל כך אוהב אותך ש
אממ
נזכרתי, אני כל כך אוהב אותך שאני שם לב פתאום לעצמי יותר בקטע הזה שהיה לי מאוד לא נעים, כשאמרת לי שאני מפחיד אותך, ופוגע בך, כשישבנו בשולחן בבית שלך. לא האמנתי, ואני מרגיש חרא עד היום כשאני חושב על זה. לא פחדת מרוב הפגנות האהבה שלי, אלא בדיוק ההפך, כי הייתי רע אליך. ואני לא מאמין. איך יכולתי?
יום דיבר על ניסים. על הזין שלי, הבלוג הפרטי שלי ולא אחביא את זה בארון, אני אוהב אותך ואני חשתי כאילו זה נס שפגשתי אותך. ובחיים לא יהיה משהו כל כך קסום בחיים שלי כמו זה, כי בחיים לא תחזור התחושה הזאת עם מישהי אחרת.
זין שלי. זה מה שזה. דבר מקודש, את מיוחדת. בגלל שרשרת מקריות? גם. אבל גם כי את חוללת את השרשרת הזאת בצורה המאד מיוחדת שלך, שאני לא יודע אם את מודעת אליה או לא.
אני עוצם את העיניים. באמת עוצם האמת, אני יודע לכתוב עיוור מצון. ואני מדמיין את עצמי שוכב לידך על סאפה בסלון, סלאוצ'ינג רצח, ואני מספר לך סיבה סיבה, ברשימה בלתי נדלית שרצה במחשבותיי על למה את יזמת את שרשרת המקריות ההיא, ולמה את כל כך מיוחדת. ואני שם לב שרצה המחשבה, למה אני ושב שאני היחיד שאריך את הייחודיות שלך שהתחילה את השרשרת אבל אני כל כך אוהב אותך שאני כבר מאבד את הסיבה לדבר על עצמי.
את כל כך מיוחדת שלפתע אני נזכר בך מחייכת לי מולי בקופי טיים במפקדה עם סלט בקופסה מפלסטיק ומחייכת ואני לא מבין למה את יושבת מולי. קראתי רובים חיידקים ופלדה באתו רגע והקריאה נקטעה ואני מביט בשעון ואז חזרה אליך ומדבר איתך. הפעם ההיא אני לא זוכר על מה זה היה, פאשלה, אבל תאמיני לי שאני זוכר על מה זה היה בפעמים אחרות. בקיצור ואז את עוזבת אותי שם ואני נשען על הכיסא והמחבות מטיילות וצועקות לי ,פאק, ואז בחור מאחוריי, שהקשיב לשיחה, אומר לי שאני ממש צריך להתחיל איתך ואני אומר לו שהוא אהבל וזה א יעבוד ואני יודע כי ניסיתי וכו'...
לא, אני לא יודע על מה אני מקשקש.
אני מתגעגע אליך. זהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה