נפש ערומה

טל,
את ספרו האחרון יום מקנח בהפרכת התשתית לנצרות. הוא מתחיל מסעו בניסים. מאחר ומטרתו לעגן את כל התפיסה שלנו בניסיון החושים, הוא קורא להם: 'מאורעות שמנוגדים לכל הניסיון עד כה' וכדי להאמין בנס צריך ש'קבלת הטענה המנוגדת אליו תהיה הרבה יותר מופרכת מקבלתו'.
הוא ניסה לטעון שאף אדם סביר לא יתפעל מניסים אך למעשה הוכיח שכל אדם נתקל בהם. הרי כל ילד צופה בעולם נברא לנגד עיניו וסותר בגדולתו כל ניסיון עבר יונקי שהיה לו.
אולי זה מה שהופך את העבר לכה נוסטלגי, כה קסום, רווי ניסים.
ומה היית לי אם לא נס? דבר הסותר כל ניסיון עבר, קסום יותר מתשע עשרה שנים אומללות של קיום אתאיסטי?
וכך האדם מוצא עצמו מקבל אלוהות.
'לשם מה את חיה?' דמיוני שואל אותך ואת מגמגמת.
'אני חי בשבילך' הוא משיב, ואני מתמלא חרדה מהאובססיה שביקשת שאדחיק, ולא.
סיזיפוס לא יכול לדמיין את סלעו הופך אותו למאושר אם לא מחוברת אליו משמעות, תיאוס עמוק. המציאות תראה מכוערת הרבה יותר אם אפסיק להאמין באהבה איתך, וכל דחיפה של הסלע תראה כמו ניסיון נואש להאחז בעבר.