פחד קהל

הסכין נעוצה עמוק והדממה מלטפת רכות כשהמציאות מושכבת על ערש דווי, ורק טיפות הדם נשמעות ברקע כשלפתע הוא נושף בעורפך.
בוהה בי בתאוות בשר כשאני משיל עורי ומכבה סיגריה על מצחי כשנותרנו גלמוד. מלקק דמן משערן של השרויות על הרצפה, בלוויות מאונן ובאזכרות צוחק.
הוא עומד ביני לבינם, משתיק שפתם ומתרגם דבריהם בצעקות מחרידות וכשאני מנסה להקירו לאנשים, הם בוהים בתלישות ופחד.
אז לקחתי גרזן וגדעתי אותו והוא צחק ולא נותר ממנו דבר כשלפתע חשתי נעיצת ציפורניים בבשר גבי וידעתי שאשא בנטל תמיד במעלה ההר. אז ויתרתי, התניתי לו אהבה, שלפתי פיני והחדרתי בגופו הצנום ושמעתי את העצמות זזות כשאני מעורר אותו לחיים. כמו קין והבל, יהודה ויוסף, שאול ודוד; בטמן והג'וקר, נבוקוב ולוליטה, יחסות וקוונטים, האיד והאלטר אגו. נשקתי צווארו ודפקתי ראשו על האספלט והוא חייך, ומהצחוק הלועג שנשמע כמו קיטור בסופרנו ידעתי שהוא מרוצה.
וכך היה במשך שנים של התבוססות אגואיסטית באני, ריקוד בין שני פצועים ברחבה ריקה, ויום אחד נשמעה מחיאה, ועוד אחת ושנינו קמנו מהרצפה וקלטנו שאנחנו על במה ערומים ומכוסים צלקות. הוא צעק באותו רגע, האור סינוור עיניו, החל לשסות בקהל כשלבסוף פינו אותו ונותרתי לבד, מול ההמון, והבנתי שמכך כל כך חששתי.

לטל

טל,

לאחרונה נזכרתי באחת הפעמים שהכי ריגשו אותי איתך.

זה היה בפעם אחת שביטלת איתי תוכנית כי היית עמוסה. קראתי באותם ימים את האוגדן על אהבה כך שאם הייתי מכניס את זה לאן שהוא, זה יהיה אחרי שחזרתי מקליפורניה וחזרנו לדבר. האוגדן אמר שאם אתה אוהב אדם, אתה לא כועס עליו אם הוא פוגע בך אלא לומד מה מפריע לו כדי לעזור. הסקתי שכנראה יש לך המון לחץ ורציתי לעשות לך טוב כי כך בבירור כתוב בספר (ואפילו ציינו מקרה שבו אדם מבטל תוכניות עם אדם אחר).

אז החלטתי את אחת ההחלטות היותר גרועות שלי, זו שאחרי זה ממש הלחיצה אותך אבל באותה שעה נראתה טובה ונסעתי באופניים אליך לעבודה עם זוג בקבוקי בירה, גם הם מקליפורניה.

ממש שמחת למיטב זכרוני, אפילו אהבת את הבירה. אחרי זה ליוותי אותך לבית שלך ואז כשהתחבקנו, אני זוכר אז שחשבתי הרבה על המשמעות של חיבוק כי לא ידעתי בדיוק מה עושים כשמחבקים וזה נראה לי מוזר ונישקת אותי על הלחי. זה הכה אותי בתדהמה. זה היה דבר כל כך משונה אבל כל כך צח ותמים.

כשעליתי על האופניים אני זוכר שהרפיתי את האחיזה מהקידון והאופניים השלימו מעגל, הנפש שלי הרפתה לרגע.

החודש אמא שלי אושפזה בכפייה כי באה לעבודה שיכורה. היה סיכוי שאחזור לארץ רק כדי שיהיה מבוגר אחראי עם אחי הקטן. בחודשיים האחרונים כמות ההזיות שלי ועלו וירדו בגלים אבל הפיק היה אז. דאגתי לתעד אותן בבלוג כדי שיהיה תחת שליטה. הזיק שמשאיר אותי על הפסים הן המחשבות המתוקות האלו.

חשבתי על זה לאחרונה תוך דיון בפילוסופיה כשלא הרפיתי מאיזה טיעון. אני משקיע את זמני על כל זה כי זה מה שמעניק משמעות לחיי. בהתחלה הספר היה דרך להתחבר אל מישהי שאיבדתי אבל עכשיו הספר הוא המשמעות, והמרדף העיקש אחר אמת עליונה. אני לא עוסק בחברים, אלא בעמיתים שמסייעים לי לגלות אותה.

הבחורה מיפן, לא יודע אם דיברתי עליה, לא מבינה את זה. בתור אומנית היא מקשרת אותי לקרקע, יחסים בין אישיים ולומר מה אני אוהב, דברים שסיכמת בעבר עם המשפט 'למה אתה מוכרח להגדיר כל דבר?'

היא טוענת שאני נוגע בדברים שרחוקים מהחוויה האנושית ולפעמים, כשאני יוצא בהצהרות כמו 'אני רוצה להפריך את הפוסט מודרניזם' היא קוראת לכך התנשאות. אנשים כאלה לא מבינים שמה שאני עושה נוגע לבריאות הנפשית שלי. התפיסה שלי של המציאות גם ככה רפויה, עליי למצוא משהו שיבדיל בין מציאות לבדיה וישזור עקרונות לחיים.

פעמים רבות יוצא שזה רק מרחיק. זה למה היית יותר חשובה מפילוסופיה, היית אמיתית והתעניינת במה שאני עושה. שילוב מנצח, לא כך?

כשאני מאבד אנשים, אני נזכר בך במיוחד. רבים עושים את זה כי הם לא אוהבים שאני כותב את הדעות שלי. את אמרת שזה ירחיק ממני אנשים, לא? אני כבר מזהיר אותם מראש שהם יתעייפו ממני בשלב מסוים וילכו. יוותרו, גם אם כל אחד חושב שהוא יוכל להוציא ממני משהו חביב. הם לא חשובים מספיק כדי שאוותר על האמת שלי למענם וגם ככה כשאני מנסה, אני נכשל. על כן הזיכרון ממך.

אל תחשבי שלא השתפרתי, זה לא וויתור, אני באמת משתדל להיות אדם יותר טוב. אולי זה חלק מהמאבק שלי. להחמיא לאנשים, לחייך, לאהוב, לוותר מעצמי. התחלתי לראות סדרה בשם גירלז. מה הקשר בין מחט לתחת? היפנית ביקשה שאעשה את זה.

אני רוצה שהספר יתפרסם בין השאר כי אני שונא את עצמי וחושב שאם הוא יתפרסם ויצליח ויאהבו אותי, אוכל להשתחרר מהמאבק הזה נגדי. זה סבל כמובן. אני לא נהנה ממנו, מעדיף לגעת בדבר החשוב באמת. ואם לא זה, אז לפחות בפילוסופיה. אבל אני לא יכול לוותר לו. אני חייב לסיים. תביני על מה אני מדבר, כל שורה שם מרגיש לי כמו לשרות בכבשן לוהט. ציור לשון מגניב, אבל זה באמת זה. אני משקיע בכך אנרגיה לעייפה, הוא חייב להיכתב.

מה עוד יש לי לומר?

הבנתי יותר את מקומי בעולם ואת מקומה של מיניות בעולם שלי. אני מרגיש יותר שמח על כך כי זה סוף סוף, סוג של נפתר.

הבנתי למה התכוונתי כשחזרתי בראש על הביטוי 'רוח במעטפת'.

אני מתגעגע מן הסתם, אבל זה לעולם לא השתנה.

'אמריקאים מזורגגים' סיננתי כשיצאתי מבית הכנסת הגדול של סופיה. היה זה שעת הצהריים של יום שבת לאחר המנחה והרגשתי כמו אחרי גמירה מקולקלת, רק יותר גרוע, רוחניות מקולקלת.

אולי אנצל את הזמן כדי לעסוק בשיעורי הבית שלי להיום. צלעתי לעבר הלוקרים מחוץ למקום הכינוס ונשענתי עליהם.

מעשית זה היה לפני שבועיים ואילו השיעורים ניתנו לי היום בבוקר ועלה לי הרעיון בזמן המקלחת אבל אני לא מתבייש להודות שרצף הזמן הוא כמו עיסה או הגולש של אשת הרב בעולמי שבראש, אפילו הסיגריה היא בסך הכל פרופס מחוכם וכשאני מביט על הלקה של ציפורני הרגליים, אני מנסה לחזור אחורה, לחפש חלקי בשר על גוש השומן הצף, הפעם האחרונה בה הבטתי בטבע, כבר שבע שורות פנימה ועולה החשש שאתחיל לכתוב רעיונותיי על העיר ועל הטבע ואם זה היה חלום פורנוגרפי כנראה הייתי זוכה להצלפה נוקשה על הישבן על כך שלא מילאתי את משימתי בשעת הכתיבה כשלפתע שמעתי רשרוש.

הבטתי מעלה. היי, עץ. ולא עץ שבחלום, עץ עץ אמיתי בבית הכנסת שאפילו לא שמתי לב לקיומו עד עכשיו והביט הישר אליי. עמד ביני לבין דלת הכניסה. פירושה שחלפתי מעליו ללא הבחנה בדרך היציאה. וכשאני נזכר בו עכשיו בזמן המקלחת, קשה לי להסביר איך בכלל הצליחו להכניס אותו למבנה המרובע והמרוצף.

השמש בדיוק עלתה וחיממה את הלוקר די הצורך שיהיה נעים להתחרדן כשאני מביט בעץ שלי. הדבר שרישרש היו כמובן העלים המרובים שבנו צורה מורכבת, פרקטלית אפשר לקרוא לה כלומר היעדר צורה. כשם שאין סוף יחידות אינפניטסימאלית פירושן היעדר יחידות.

העץ שלי היה רצף מורכב שניתן לפענח עד האין סוף ובכך לא לפענח בכלל. הרשרוש, כלומר השינוי היה כה מזערי שלא אפשר לך לאתר אותו אף פעם. כל פעם שמיקדת עיניך לאחד מחלקיו, הוא נראה סטטי וממושמע וכל החלקים סביבו נראו במערבולת תנועה. כשהבטת מרחוק, העץ נשם, ניפח חזה ואז נשף הכל החוצה בצורה טבעית. את אומרת שאינו נאבק לקיומו, אני ראיתי יצור מורכב ששורשיו קרובים יותר לטבע מאיתנו. ייתכן ומודע יותר.

ספגתי מרגיעתו, מהנשימות האיטיות שלו כמו תלמיד לנזיר מבוגר. הייתי אומר שחלקנו רגע ללא דיבור.

כמו עליו, גזעו היה מורכב חלקים קטנים שנראו יחדיו מחוברים כלא היו ואם תיגע בו מקרוב, כמו קמטים לאדם זקן, מכילים סיפורים עמוקים על הנראה, ההא והדא של הקהילה באזור ששכרה ונטלה חייה, שעלתה ונפלה והוא ספג הכל בלי להגיב.

האמריקאים, אנשים שלא היו קיימים כשנשטל, יצאו מהאולם מחוייכים ורועשים, מביטים בי באי הבנה, אולי חשש, כשנשארתי סטטי לכל אורך הזמן. אבל הרגע ניתק והיה עליי לקחת מונית לצינטרה מיכלי.

I'm currently reading Hume's treatise and I'd probably write a commentary on it soon, but for now, since I'm late with my due date, I'll talk about something else.
A few weeks ago, school of life published a video called 'why Socrates hated democracies'.
In short, it's because the common folk are more prone to rhetoric. So, we should give the torch to philosophers.

The video started a train of thoughts ending with today's subject.
A friend of mine who watched it, stated that we don't encounter this problem today thanks to the education system, which teaches us to find logical fallacies in arguments.
Well... While it would have been easier showing a video of a US presidential debate and knock off to lunch, we are more professional. He is right, people today are more aware of logics and construction of arguments. So how come the two US candidates mostly based their campaigns on cat callings and ad hominem?
My first explanation comes from medicine. Like viruses, as our immune system for bullshit gets better, the politicians become more elusive layers. The best example would be John Oliver.
True, he's not lying, but he's aware and stated himself that a lot of his arguments are based on rhetorics and humor, rather then sound logic.
Yet time and time I got links to his videos as amazing evidence against trump.

Second reason would be that an argument doesn't have to be and usually isn't logically false in order to be messed up.
I'll shoot a complete video on it when my copy of philosophical investigations come. but for now I'll just reference Thomas Kuhn. Newtonian Physics weren't wrong because of logical fallacies, but because they didn't explain the current problems. The architecture of paradigms usually isn't the problem, rather it's relation to reality itself.
So philosophers are irrelevant here.

And besides, since when do we rely on philosophers when dealing with such subjects?
Samsung's manager is no philosopher, rather an expert of big human systems, a craftsman if you will.
The problem still holds obviously. Common men are terrible at picking a manager of the state.
This usually results a big dissatisfaction from the presidents, no matter who he is.

This is the thing: I'm more satisfied with the phone I buy then the vote I cast.
If I had to establish a team to build my phone, he'll turn out crappy. I have no idea how phones work, but I know which phone I like.
We measure things by performance indicators we know, and we are able to do so only if we find a correlation between the indicator and the performance of our decision. A manager with experience knows better the indicators of quality of employees, as I know from my experience which indicators  correlate with a quality phone for me.
I don't know how to chose a president who'll create a better product, state.

A system in which professionals with experience rule, is called a technocracy.
Democracy supporters would quickly say that this escalates to an hegemonic class, serving it's own interest.
This is where the capitalist comes into the picture.
In some ways, free market is one of the greatest expressions of democracy. We decide which company lives and what it will produce by our consumption. Sure, the more money we have the more we can consume and so not every voice is equal, but mcdonald proves that the number of buyers may be more important then the amount of money they invest.
Eventually, the industrial craftsman is chosen only by the product of his hands and not the beauty of his words.
Let's imagine that the best craftsmen of the health, education, security industries, who rose to power by the consumption power of the mass, chose the best of the best to serve the country.

As before, this is a mere thought, not a factional claim. but... it's pretty interesting to think about.
Let me know your opinion.

יום שני, חלק לשני, לאושפוזין

"ברוך הבא לשעשועון..."
"למה"
"אני לא"
"מתאבד" המנחה קרא יחד עם הקהל. היה לו חיוך חושף שיניים משולשי מושלם.
ידעתי שהיא תגרור אותי לממלכת החלומות, זה היה בשעות שישנתי הלילה וכנראה שמחשבותיי עוד התייסרו עליה, אבל המח שלי לא היה מוכן לשחרר איזו תובנה עמוק מהתחתית, הכל היה לא בהיר ומעוות.
'אתם מכירים את חוקי המשחק, ' הוא המשיך להסביר. הייתי תלוי על הבמה, אני חושב שכבר מת אבל חוקי המשחק אומרים שאם הקהל ימצא חמש סיבות שאין לי עוד טעם בחיים, אמות סופית. הדמות שלי הייתה מושחרת כאילו צויירה בעיפרון שחור.
'אין לו עוד אושר'
'אין לו עוד תקווה'
'אין לו חברים' זרקו שלושה אנשים בקהל.
דממה. המתח עולה, נו, עוד שתי סיבות והוא נתלה סופית. אבל הם לא הצליחו למצוא. הייתי תלוי בחבל דק, תרתי משמע, והחלום ניתק.
באחד אחר זה לא היה דינאמי, אלא תמונה של אישה שכובה על מרפסת מלפני איזה נוף, אני מאמין של מדבר, אולי סיני. הכל התחיל בפילטר כחול.
אבל לא יכולתי להבין את פירושו של הציור, ואפילו לא מה האישה עושה. זה היה כאילו  שיחקו מהר עם הhue של התמונה, הכל רץ והרקע מאחוריה התחיל לנזול, כמו מראה שאינה הקשיחה עדיין והיא מתקפלת. קווי המתאר של האישה החלו לזרום כנהר והתעבו לצבעי כחול אדירים ונגיעות אדומות של פיצוצים בנקודות אחרות, היא נחצתה לשניים בידי שני פנים של שדים מסוחררים בעיניהם ששאבו את המרחב לתוכם. חושך. הם ממשיכים לטייל ולהיצבע בצורות שונות.
קמתי מספר פעמים הלילה.
קולות שהדחקתי ממזמן צעקו לי מחשבות אסורות שבלמתי וכל ניסיון לעצור את הלילה ולכתוב נכשל. לשלוח הודעה לטל? מכתב? טירוף. פשוט טירוף.
התקשרתי לאחותי בפינת הקפה במשרד, מותש, כל כך כעסתי.
'את יודעת,  קצת ריחמתי עליה כשהיא הגיעה לפה.
היא נראתה בודדה, כאילו היא לא יודעת איך לתקשר איתנו. היא הרגישה כאילו אנחנו אויבים שלה ושיחקה את הדמות בריבים אבל בתאכלס אלו היו קריאות תשומת לב כי היא באמת הייתה בודדה'
לא ייחסתי לזה חשיבות עד אותו הרגע, אפילו לא שקלתי מחשבות אלו. אולי כי הפסקתי לכתוב. אבל ידעתי איך היא חשה כי כך נהגתי בתקופת התיכון.
'לקחתי אותם לשיעור הציור ההוא, מדהים יהל, כל מי שלקחתי אותו לשם אהב את זה.
אבל היא הייתה לרגע מאושרת. כאילו פתאום היינו משפחה שוב. היא אוהבת את החרא הזה של הביחד.'
אני מניח שהבנתי לפתע מדוע חלה הדרדרות במצבה ואולי אפילו מדוע היא החלה הרבה לפני כן. מקור האושר שלה זה לראות אותנו ביחד איתה מאושרים. אבל לפתע אין לה את זה. ויותר ויותר קשה לה ליצור את זה מחדש. כמובן שבה מונחת האשמה. אם הייתה קצת פחות יוצרת סצנות...
הלוואי שיכולה הייתה להבין אותי. אפילו לא כמו טל, שבאמת הצליחה להתחבר למפלץ כמוני. פשוט כמו אחותי שמאופקת לחרא שלי. אולי לא הייתי יוצא כזה דפוק אם הייתה אחרת.
באיזה שהוא שלב, אני נזכר, שתי ישויות היו מחוברות גב אל גב, אחת ריחפה מעלה, השנייה נסקה. אחת מהן הייתה אני, אחת היא.
הגורלות שזורים זה בזה, גם אם שתי המפלצות מנוגדות.
ואני סובל בגלל זה, זה תמיד רודף אותי. והיא סובלת בגללי, וזה תמיד רודף אותה.

אני רוצה להתאבד.
אבל יש בראשי משהו, כמו מוגלה או סרטן, שניזון ממני והעולם צריך לראות. אני לא יכול להיות כזה גוש של רוע ועליבות שלא אלחם בסבל שלי למען שיראו אותו, זו הסיבה היחידה שהחיים שלי שווים משהו.
זה לא מגאונות שלי או משהו, הוא פשוט קיים וצריך להתפרץ.
כנראה, מהתגובות אליו, הוא יחולל מהפכה. אם לא, זו סתם המגלומניה שלי.
בחיים לא הייתי מאושר כמו שהייתי עם טל.
בחיים לא אהיה מאושר כמו שהייתי עם טל.
אני רק רוצה כבר לסיים את חמשת הספרים ולסיים את החרא הזה. אולי נסתפק בשלושה.
שלושה זה טוב.

כשאמא שלי אושפזה

הוא צפה בי מבעד עיניו הגדולות כשהקצפתי את החלב. זו הייתה הדממה של אחרי הסערה, יצאנו מהמחילות בשעה חמש וחצי בבוקר לגלות שהיא עזבה בזעם. כנראה שהוטלה עלי המטלה לבשר את המובן מאליו. 'מה יקרה כשאמזוג את החלב?' 'חומר עם אנרגיה שווה חיים' הוא השלים מהשיעורים. הברקים רוקדים על הארץ. 'ומה יותר חשוב, החומר או האנרגיה?' הוא הביט בי בתמיהה וחשב בתוכו כשנפלט בשגגה 'החומר, הוא מה שנשאר בסוף' שנינו לכדנו רגע של רדידות וחייכתי מהתמימות בליבי. הבטנו מרותקים בקפה.

הקצף התנגש עם הפולים שכעת התרוממו והסתחררו במערבולת ואז... כלום.

'מי אמר שמה שחשוב זה הסוף?'

*********************************

טקסט זה, במהלך שנכתב, לא ידעתי שאלוהים יתעתע בי איתו בהמשך היום .

כזכור, אני שקוע עמוק בבעיות אקזיסטנציאליות בימים האחרונות והיום היה מעבדה אמפירית.

אתמול בלילה זה התחיל. גלית, הבחורה מיפן, ביקשה שאסרוק מספר יצירות אומנות שלה. המשכתי לחשוב עליהן גם בהליכת הבוקר לתחנת האוטובוס. כבר עסקתי באין סוף מורכבות שמניבה פשטות בעבר, הקפה עלה שוב לראשי יחד עם מהות החיים. נקודת העניין אינה כשהקפה מוכן, אז הוא תרכובת מתה של חומר, החלק המעניין הוא במפגש בין החלב לפולים.

חשבתי על זה וידעתי שאכתוב על אב שמדבר עם ילדו הקטן על קפה. רציתי שלטקסט יהיה משמעות, חשבתי על דבריו של יום מאתמול שחוויה חזקה יותר כשהיא קשורה לסיבתיות היומיומית. זה מוות. אנשים מתעוררים בשעות המוקדמות של הבוקר ומתאגדים תחת חום אנושי בגלל מוות שמקיץ שינה מעיניהם. אבל היא לא מתה, הם מתגרשים, לא יודע למה.

נזכרתי באחי הקטן אחרי שהטקסט נכתב. הוא נהיה ילד חומרי, אני תמיד אומר שחומר זה משהו שנשאר סטטי, לעומת הורים או בית שמזה הוא לא חווה.

הגעתי לעבודה, היום המתנות מונחות תחת עץ האשוח. ארזתי את שלי בצורה רשלנית, הכנתי קפה ופתחתי את המחשב.

אותה בעיה ארורה מאתמול. הן נשכחות לחלוטין עד שאתה פותח את המחשב ורואה את התסריט הלא מתפקד ואתר שבור.

אבל אז התחלתי לשחק נואשות עם הזרימה של האתר, הוספתי כמה אובייקטים וזה הצליח! וואו! אבא הציע שנאכל יחד צהריים, זורם, אבל קודם נמשיך קצת בעבודה.

הוא נכנס למשרד, ניגש לעברי.

'מה נשמע?'

'בסדר, איך אתה?' ואני חושב שהוא ידע שאני לא איתו. כי הייתי באמצע להט הרגע והקלדתי בהתלהבות num $, מהדברים האלה שמקבלים משמעות רק כשאתה במשחק, הוא לא הגיב.

הבטתי לעברו.

'לא כל כך טוב.'

'למה?'

ואז הוא סיפר לי שנחמה, דודתנו שאיננו מציינים שמה למעט מקרי אבל כי כל הקיום שלה הוא אבל, קיבלה טלפון היום ממקום עבודתה של אימי. היא באה היום שיכורה לעבודה ואישפזו אותה.

הוא גילה על זה כשנסע למשרד שלי.

הוא היה שקט לכל אורך הדרך. זו הייתה סטירה מצלצלת.

'אז אתה ואמא לא חוזרים, הא?' צחקתי וחיוכו עלה לרגע קטן.

הסברתי לו:

או שאתה מתכוון להביא לפה את אסף, או שאתה לא עושה עם זה כלום. אם א', זה שחשוב על זה עכשיו לא יעזור לך לקבל החלטה, רק יפגע לך בעבודה. אם ב', זה שתתבאס מזה לא יעזור לכלום.

הוא הבין את שאמרתי. בכל זאת, הדבר היה להסח דעת לכל אורך המשך היום.

'הזמנת את הספר שביקשתי ממך?'

'כן

אומרים לאסף שהיא בסמינר לשבוע ימים.'

'אמרת לי

מקווה שזו תהיה קריאת השקמה בשבילה

עוד כמה זמן זה יגיע?'

הרגשתי רע שלא הרגשתי למענה. אולי כי אני מורגל לחרא הזה כי חייתי איתה הרבה. הוא דואג לאחי הקטן ושייתכן שהגירושים יצלקו אותו. בכל זאת, לחיות לבד עם בהמה אלכוהוליסטית זה לא טוב לבריאות הילד.

חתכתי מוקדם. היישבתי בקו 120 וחשבתי על היום.

'עכשיו יש לך זמן לחשוב על זה' הוא הטיף לי, הקול המציק הזה.

'על מה יש לי לחשוב?'

'לא מפריע לך שאינך מסוגל להראות סימפטיה?'

'לא, לא מגיע לה.'

'אבל תראה למה זה הופך אותך'

וראיתי, וחשבתי.
נזכרתי לרגע במשפט שהפסקתי להאמין פה לפני כמה חודשים - 'החיים הם קומדיה לאלו שחושבים, טרגדיה לאלו שמרגישים. הסיבה שהרקליטוס בכה ודמוקריטוס צחק'.
דמוקריטוס היה מודע לכל עיוולות העולם ולכן לא חש יותר צער. שום דבר לא חש אישי יותר ובכך עוצמתי. אולי התרגלתי לחרא שלה. אולי פשוט אני מנותק עדיין מהרגשות שלי ואיני מסוגל להתמודד עם עומק בלי לנתח אותו.
המחשבה האמיתית היא מה עכשיו?
לא אכפת לי ממנה כל כך, אני מודאג לאחי הקטן. היא כנראה תתאבד אם ילך. היא תמיד אמרה שהסיבה היחידה שהיא חיה זה הילדים. שלושה כבר עזבו אותה. לא רק את הדירה, הם פשוט איבדו תקווה בה. אל תשפטו אותנו, היא זרקה אותנו מהבית. אני לא חש אשמה, כל חיי היא גרמה לי לסבל.
ומה עדיף? שיראה אותה משתכרת כל יום?
אני כל כך פוחד שהיא תעשה משהו שיצלק את נפשו ממש עמוק.
חשבתי על מה שאמרתי למעיין היום.
ניהליזם הוא היעדר משמעות. וכשאין משמעות, אין דבר לסבול למענו. ובדיוק הפוך, כשאיננו סובלים, איננו מחפשים משמעות לחיים.
דרך הסבל אנחנו מגלים ערך, עומק, את החיים עצמם.
המילים שלי קיבלו נפח היום. זה לא שזה נפרס בפניי בפעם הראשונה, את הדבר הזה הבנתי בגיל 19 כשהתאהבתי בטל.
אבל כשהוא שאל אותי אם החרא שלי מעניק לי משמעות, היה עליי לחשוב על החרא הזה שקרה היום ולומר כן.
הבטתי שמאלי, שי לחג ענק וכבד היה לשמאלי.
קמתי מהמושב.
'חג מולד שמח', אמרתי לאישה הזקנה שמולי ונתתי לה קופסת שוקולדים.
'לא העושר הופך אותנו מאושרים, אלא הכאב'
'חג מולד שמח' אמרתי, והייתי שמח שזה אוטובוס מחובר.
לגבר עם פני הדג, הילדה הקטנה הביישנית, הבחור שהביט בי בצורה משונה כשנתתי לו בשר מיובש.
'חג מולד שמח', אמרתי לנהג, נאחז בתקווה שזה ייתן לי אושר.
נכנסתי הביתה. שני קרטוני חלב מהכולבו ממול, ערסל ריק בידי, זה היה הסוף.
בקבוק הבירה החלול מאמש על הקאונטר, וגודש דמעות מציף אותי.

אני מתגעגע לטל.

לא יודע מה זה

הכל חזר לרגע הזה בו המים טיפטפו קלות.

אני יושב על מיטה עם מצעים רעננים וריח של חדש נודף מהטיח. משהו בכל האווירה מרגיש מנותק עד שאת עוברת דרך הדלת, לבושה בחולצה גדולה ממך מספר מידות ומחייכת לעברי עם לחיים אדומות מלאות מתיקות.

מה היא עושה פה? חשבתי לעצמי עד שהראש החל שוב לכאוב ונראה שחלפו עשרות צבעים ורעשים של מיליוני שנים בערפילי האבק הראשונים של הקיום ובחזרה אליה.

החולצה או המעיל שלי מהתקופה בסיירת גולני, אני חושב. טיפות הזיכרון האחרונות הוטלו מהלהב והעקבות הוקהו עם הכאב אבל זה לא משנה כי את פה מולי וזה נפלא.

'את, אני שמח שאת פה' הוא אומר ואת מחייכת

'סליחה על כל מה שעשיתי'

'זה בסדר, הדבר הזה הוא כתם שחור במערבולת'

'מה?'

מה?!

המחזה נשרט בבת אחת ואנחות המיסו את החזיונות מבעד לכאב, הפה שלך נשמט לרצפה המים פרצו מהברז בזרם לוהט. אני מביט לפינת קיר כדי למקד את העולם ושם שדים שחורים מזדיינים כמו עטלפים. אני חוזר קדימה, מולי מסדרון ארוך ואני מדדה את דרכי קדימה, הכינור נקרע ברקע עם צווחת ייאוש, העולם מצהיב ובדמיון הוא מגלח את עורו בתא השירותים הסגור, דם מוטז לכל עבר בחוויה הסוראליסטית.

אני פונה ימינה, מתנשף בכבדות ומגיע למקלחות. חשוך כמו במחילה ואני מכיר את המקום, משתדל שלא להביט שמאלה כי אני יודע ששם נמצאת הגופה שלו ואם אביט היא תגרור אותי למצולות.

אז אני פותח את הברז של המים הקרים ומשהו ממשיך לצווח לא על מעשה שעשיתי.

אני נכנס למקלחת, הרעשים מתעצמים, או שזה רק הרטט ויש סחרור של צבעים למרות האחידות כשאני מתרסק לקרקע, היא לא מטהרת, לא מנקה או מנחמת ואני עוד מרגיש מיוזע וטמא. הקיר התנצפץ

על הרצפה שובל של גועש במקום בו היה ואני זוחל לשם מסתקרן.

הוא תלוי בתא שלו, כפי שידעתי בטיפשותי וזה מתקרב בצעדים.

אני פוסע אחורה לברוח מהסיטואציה, אבל כבר מאוחר מדי.

עיניי נעצמות בפעם הראשונה וכשהן נפתחות ניצוץ זיכרון חוזר לתוכי ואני מביט מטה, חלש מדי מכדי להוציא אותה כעת, היא חלק ממני הסכין.

פרמדיקים רצים כאיילים מצד לצד והמריחות מקשטות את היקום בצבעי לבן.

שיחלצו אותו ממני, זה בסדר עכשיו, לפחות היא חייכה אליי בפעם האחרונה.

My proof for god, the rebirth of divinity from post modern philosophy, the passions for the mashakit plant roots

A. A movement caused by the will starts because he believe it causes pleasure to him or to another entity.
If he seeks pleasure for another entity, it's through his own pleasure that he understands what shall please it.
Thus, all movement begins by apprehending what causes pleasure and trying to achieve it.
As for causing pleasure for another entity, the will does this to cause pleasure to himself (by helping a client, he gains money and purchases goods with it), or because he loves the other entity.

B. Let's say that pleasure comes from relieving a pain.
We enjoy food because it relieves our hunger.
If we eat excessively, it will cause us pain.
And so, the amount of pleasure in our life is at best, equal to the amount of pain.
When the amount of pain is equal to the amount of pleasure, we are left with no desire which also causes us pain, this is the same pain we correlate with boredom.
And so, the amount of suffering is always greater then the amount of pleasure.

C. We can solve this problem when presenting love to it.
Love is the pleasure in pain toward a certain thing.
Pain with meaning is not insufferable.
Let's say we love a country, we suffer to build it up and we are able to deal with the suffering for the country.

D. Moving toward the love is considered morally good, moving away from it is morally bad.

E. The disappearance of love is considered evil. And so, love is considered prevailing.
We fight for it's existence both physically, as in the example of the state, and mentally, as in fighting against it's falsification, as with the abrahamic god and creationism.

F. A nihilist can't face suffering.
All his acts should produce pleasure because even the slightest pain is unbearable.

G. Words can be divided into the object of desire or repulse, and the means to them.
A nihilist can construct the first, but struggle with the latter.
Let's say a man desires the seed of a nut. In order to attain it, he uses a rock to smashes the shell. This requires labor, which is suffering. A nihilist, with no preference to the nut then any other thing, wouldn't suffer to achieve it. He'd chose to eat something else.
But if he loves nuts, he would struggle for the nut.
Let's say he loves nuts so much he wants to live off them.
He starts to investigates ways to break the shell, and better his technique.
The bigger the love, the more we are able to suffer for it, the better tools and techniques we develop to achieve it.
Thus, the more a person loves, the more he is able to practice the crafts and philosophy.

H. Our use of the words: nihilist, love, crafts and philosophy, is very theoretical now.
Let us use them only for the highest degree of each of the definitions. Thus, love would address only the love for states, women, god and so on, a nihilist would address only beasts incapable of love, philosophy and crafts such as roaches.

I. So long as men have will, they must have this abilities: consciousness and contemplation.
The first is our physical interaction with the world, the second is our thoughts on it. The consciousness deals with the physical, the contemplation deals with the metaphysical. The one absorbs reality, the other divides it.
As long as there are loves and morality, there are consciousness and contemplation.
The two faculties of those are the crafts and the philosophies.
Thus, so long as men desire, men prevail on crafts and philosophies. It is no wonder that these were always considered morally good.
Without love, men will never look for new words to describe reality because this causes suffering.
Men would never improve his technique.

J. But those have no end goal without love or morality. Without ideals to strive for, the craftsman can never know if his technique is good for something, without goals, the philosopher simply plays with empty thoughts.

K. A deep connection to reality is formed by a will for a divine love.
The nihilist would never discover the world. It is a road filled with more suffering then the reliable norm.
But you ask, why should I define it as god? And you should not. I am not going to use the Sanskrit name, used in the christian world, but rather his original name: יהוה, Jehova, as the chant goes: והוא היה, והוא הווה, והוא יהיה לתפארה. The only thing I am able to tell you about the deity is that it always existed.
But existence is a property of metaphysical objects. There are no true objects in the physical world, no divisions, so nothing can exist but reality it self which is the whole we see.
And so, either Jehova reality in itself, or everlasting in the subject mind.

L. But the only thing subjective and everlasting are the loves. Yet each individual has a separate love.
I state that the general name for all lovable entities are Jehova, and they all share the same properties, the same feeling of miraculous awe struckness.

M. Yet there is an obvious blind spot to human beings. The beings they assume are not actually everlasting, they use force to insure their existence and react in irrationality about the supposition of their nonexistence.
And so, we are sincere with our reach for the goal, scientific, as we may call it, but insincere toward dealing with the love itself.

לטל,

גם היום אני ממשיך לאהוב אותך. כל צלצול הודעה מהפייסבוק או הווצאפ אני מפתח תקווה מדכאת שזו את וכמובן שלא.

סיימתי את הפרק האחרון בעולמות המבוגרים, כעת עורך את הכל ביחד ועובר לחלק השלישי.

דיברתי לאחרונה עם כותב הספר למה אני לא מתאבד, לא יודע איך הגענו לשיחות פייסבוק.

הדיסוננס היה תמיד שלא יכולתי לאהוב אותך באותה כמות שאהבתי והיה עליי למתן זאת. אבל איני חש בושה בכך, במיוחד היום כשזה שאומר שאהבתי אותך עד הכוכבים לא ישנה דבר ממצבי.

בהתחלה חששתי שצדקת כשכתבת שלא אהבתי אותך באמת, אבל את טועה.

אני כל כך אוהב אותך שאני לא יכול לכעוס עליך אף פעם, גם עכשיו כשאני מנסה לומר לעצמי שאת בחורה סתמית.

אני כל כך אוהב אותך שהכרחתי עצמי לשבת ולכתוב לך כל יום כמה אני חושב שאת מיוחדת כי הגיע לך המאמץ.

שעד היום אני סבל מזה כל כך שאני לא מסוגל לדבר איתך.

שנחקק בראשי היטב הצחוק שלך והצורה בה את שרה, וכל מה שאני צריך זה לעצום את העיניים כדי להיזכר.

אני כל כך אוהב אותך שקרעתי את עצמי כדי להבין למה אני נרקיסיסט איך אני יכול לחדול בשבילך.

וניסתי, ממש ניסיתי לתת כל שיכולתי בשבילך. אני כל כך אוהב אותך שהעובדה שנכשלתי כואבת יותר מכל כישלון אחר בחיי. והיא כל כך גדולה, האהבה שלי אליך, שכל הצלחה שלי בחיים כעת, כשאת לא איתי כדי לחלוק את השמחה, נראית ריקה וחלולה.

ואם לא הייתי אוהב אותך כל כך, הייתי מפסיקלכתוב את הספר הזה ממזמן. כבר איבדתי את התשוקה אליו אבל הכאב כל כך חזק שאני גורר אותו בכח. כל פעם שאני נזכר בך אני פותח את המסמך וכותב, לא משנה מה, העיקר לכתוב.

אני כל כך אוהב אותך, כשבזמן שדיברנו, אחרי הפעם השנייה שהלכת, ריסנתי את אהבתי אליך. כי לא הייתי במרכז התמונה. מה שהיה חשוב זה את והאושר שלך. וכל פעם שהקשר בינינו התחזק זה עשה אותי מאושר. כל כך מאושר שלא הייתי צריך דבר יותר מזה.

שמצאתי את עצמי שכוב בשתיים עשרה בלילה בחניה של המפקדה, יותר מפעם אחת, בחשבות אחרי שיחות טלפון, מרגיש... אחרת.

שעד היום, כשאני מפלרטט עם מישהי, אומר לה שבחיים לא אוהב יותר.

אני כל כך אוהב אותך ש

אממ

נזכרתי, אני כל כך אוהב אותך שאני שם לב פתאום לעצמי יותר בקטע הזה שהיה לי מאוד לא נעים, כשאמרת לי שאני מפחיד אותך, ופוגע בך, כשישבנו בשולחן בבית שלך. לא האמנתי, ואני מרגיש חרא עד היום כשאני חושב על זה. לא פחדת מרוב הפגנות האהבה שלי, אלא בדיוק ההפך, כי הייתי רע אליך. ואני לא מאמין. איך יכולתי?

יום דיבר על ניסים. על הזין שלי, הבלוג הפרטי שלי ולא אחביא את זה בארון, אני אוהב אותך ואני חשתי כאילו זה נס שפגשתי אותך. ובחיים לא יהיה משהו כל כך קסום בחיים שלי כמו זה, כי בחיים לא תחזור התחושה הזאת עם מישהי אחרת.

זין שלי. זה מה שזה. דבר מקודש, את מיוחדת. בגלל שרשרת מקריות? גם. אבל גם כי את חוללת את השרשרת הזאת בצורה המאד מיוחדת שלך, שאני לא יודע אם את מודעת אליה או לא.

אני עוצם את העיניים. באמת עוצם האמת, אני יודע לכתוב עיוור מצון. ואני מדמיין את עצמי שוכב לידך על סאפה בסלון, סלאוצ'ינג רצח, ואני מספר לך סיבה סיבה, ברשימה בלתי נדלית שרצה במחשבותיי על למה את יזמת את שרשרת המקריות ההיא, ולמה את כל כך מיוחדת. ואני שם לב שרצה המחשבה, למה אני ושב שאני היחיד שאריך את הייחודיות שלך שהתחילה את השרשרת אבל אני כל כך אוהב אותך שאני כבר מאבד את הסיבה לדבר על עצמי.

את כל כך מיוחדת שלפתע אני נזכר בך מחייכת לי מולי בקופי טיים במפקדה עם סלט בקופסה מפלסטיק ומחייכת ואני לא מבין למה את יושבת מולי. קראתי רובים חיידקים ופלדה באתו רגע והקריאה נקטעה ואני מביט בשעון ואז חזרה אליך ומדבר איתך. הפעם ההיא אני לא זוכר על מה זה היה, פאשלה, אבל תאמיני לי שאני זוכר על מה זה היה בפעמים אחרות. בקיצור ואז את עוזבת אותי שם ואני נשען על הכיסא והמחבות מטיילות וצועקות לי ,פאק, ואז בחור מאחוריי, שהקשיב לשיחה, אומר לי שאני ממש צריך להתחיל איתך ואני אומר לו שהוא אהבל וזה א יעבוד ואני יודע כי ניסיתי וכו'...

לא, אני לא יודע על מה אני מקשקש.

אני מתגעגע אליך. זהו.

לטל,

לא אפסיק לאהוב אותך.

אין לי משהו עמוק מזה לכתוב, פשוט רציתי לכתוב לך שאני אוהב אותך וכל פורמט לדרך נחסם.

טל,
את ספרו האחרון יום מקנח בהפרכת התשתית לנצרות. הוא מתחיל מסעו בניסים. מאחר ומטרתו לעגן את כל התפיסה שלנו בניסיון החושים, הוא קורא להם: 'מאורעות שמנוגדים לכל הניסיון עד כה' וכדי להאמין בנס צריך ש'קבלת הטענה המנוגדת אליו תהיה הרבה יותר מופרכת מקבלתו'.
הוא ניסה לטעון שאף אדם סביר לא יתפעל מניסים אך למעשה הוכיח שכל אדם נתקל בהם. הרי כל ילד צופה בעולם נברא לנגד עיניו וסותר בגדולתו כל ניסיון עבר יונקי שהיה לו.
אולי זה מה שהופך את העבר לכה נוסטלגי, כה קסום, רווי ניסים.
ומה היית לי אם לא נס? דבר הסותר כל ניסיון עבר, קסום יותר מתשע עשרה שנים אומללות של קיום אתאיסטי?
וכך האדם מוצא עצמו מקבל אלוהות.
'לשם מה את חיה?' דמיוני שואל אותך ואת מגמגמת.
'אני חי בשבילך' הוא משיב, ואני מתמלא חרדה מהאובססיה שביקשת שאדחיק, ולא.
סיזיפוס לא יכול לדמיין את סלעו הופך אותו למאושר אם לא מחוברת אליו משמעות, תיאוס עמוק. המציאות תראה מכוערת הרבה יותר אם אפסיק להאמין באהבה איתך, וכל דחיפה של הסלע תראה כמו ניסיון נואש להאחז בעבר.