הוא נע בפינת החדר לבדו מול שק איגרוף. עיניים ממוקדות במחשבה על משהו כשהוא עבד. פעם בכמה זמן שיחרר מכה עוצמתית לשק שקיפלה אותו והניע אותו למרחק.
מאחורי התלתלים הארוכים שגידל הוא נשאר אותו ילד שהכירה אז. הפסיכופת שלה. שהתגלגל בדשא מולה, שהגיע למפגשים עם ידיים שבורות ופצועות. שנעלם לה לפתע. הוא צץ פתאום בערוץ ספורט כל שהוא בטלויזיה של חבר. מנהל ארגון האומנויות המסורתיות הגדול באירופה. במשקל של שישים קילו הוא נכנס לזירות עם אנשים פי שניים מגודלו ושובר אותםת מטיף כנגד העבודה המודרנית שלהם.
הפך לאגדה בעולם האגרוף.
הוא הבחין בה במהלך תנועה לכיוון שלה. בהה בה לזמן מה תוך כדי שקרבה לו. הוא נראה מופתע וחסר תגובה. הגיעו פנים אל פנים ולבסוף פתח את הפה:
"את עיתונאית? ההרצאה תתחיל בחדר שמבחוץ."
"אויש מה אתה חש?"
"מה?"
"נו, אמתי..." הוא התפלא שהיא הכירה את שמו. עיניו עלו מעלה וניסו לפנות לרשומות בראשו לגלות מיהי האישה איתה הוא מדבר.
"טל?!"
"אני לא מאמינה שלא זכרת!"
"וואי אני מצטער, יותר מדי אנשים פה.
מה את עושה פה? את לא נורמלית"
"המון זמן לא נפגשנו וראיתי אותך בטלויזיה."
הם התישבו ודיברו על ריק.
"יש לי רבע שעה עד שההרצאה מתחילה. תצטרכי לעזוב אבל כי אין לך כרטיס. אז מה נשמע?"
"בסדר"
הם דיברו על מה שהם עברו. הוא סיפר לה על הישגים רבים שרכש מאז שהם לא דיברו. על המועדון שלו, בנות שזיין, הארגון. הוא הראה לה תמונה של אחיו הקטן אותו גידל. נראה שהוא מתגאה בילד. בתמונה עומד גבר נאה בחליפה מהודרת. מחייך עם אישה יפיפיה. הוא אמר לי שהוא השושבין בחתונה, מחייך מאוזן לאוזן.
"ממש התבגרת" היא אמרה לבסוף עם תחושת החמצה קלה.
"כן, כל האובססיה כלפיך רק הזיקה לי.
זה לא היה טוב מה שהיה בינינו."
"כי אתה כל הזמן ניסית לאלץ דברים."
"לא יודע, זה פשוט לא היה טוב. התעסקתי בך יותר מדי וזה הפריע לי להפוך למה שאני עכשיו."
מאחורי התלתלים הארוכים שגידל הוא נשאר אותו ילד שהכירה אז. הפסיכופת שלה. שהתגלגל בדשא מולה, שהגיע למפגשים עם ידיים שבורות ופצועות. שנעלם לה לפתע. הוא צץ פתאום בערוץ ספורט כל שהוא בטלויזיה של חבר. מנהל ארגון האומנויות המסורתיות הגדול באירופה. במשקל של שישים קילו הוא נכנס לזירות עם אנשים פי שניים מגודלו ושובר אותםת מטיף כנגד העבודה המודרנית שלהם.
הפך לאגדה בעולם האגרוף.
הוא הבחין בה במהלך תנועה לכיוון שלה. בהה בה לזמן מה תוך כדי שקרבה לו. הוא נראה מופתע וחסר תגובה. הגיעו פנים אל פנים ולבסוף פתח את הפה:
"את עיתונאית? ההרצאה תתחיל בחדר שמבחוץ."
"אויש מה אתה חש?"
"מה?"
"נו, אמתי..." הוא התפלא שהיא הכירה את שמו. עיניו עלו מעלה וניסו לפנות לרשומות בראשו לגלות מיהי האישה איתה הוא מדבר.
"טל?!"
"אני לא מאמינה שלא זכרת!"
"וואי אני מצטער, יותר מדי אנשים פה.
מה את עושה פה? את לא נורמלית"
"המון זמן לא נפגשנו וראיתי אותך בטלויזיה."
הם התישבו ודיברו על ריק.
"יש לי רבע שעה עד שההרצאה מתחילה. תצטרכי לעזוב אבל כי אין לך כרטיס. אז מה נשמע?"
"בסדר"
הם דיברו על מה שהם עברו. הוא סיפר לה על הישגים רבים שרכש מאז שהם לא דיברו. על המועדון שלו, בנות שזיין, הארגון. הוא הראה לה תמונה של אחיו הקטן אותו גידל. נראה שהוא מתגאה בילד. בתמונה עומד גבר נאה בחליפה מהודרת. מחייך עם אישה יפיפיה. הוא אמר לי שהוא השושבין בחתונה, מחייך מאוזן לאוזן.
"ממש התבגרת" היא אמרה לבסוף עם תחושת החמצה קלה.
"כן, כל האובססיה כלפיך רק הזיקה לי.
זה לא היה טוב מה שהיה בינינו."
"כי אתה כל הזמן ניסית לאלץ דברים."
"לא יודע, זה פשוט לא היה טוב. התעסקתי בך יותר מדי וזה הפריע לי להפוך למה שאני עכשיו."
"מה יכולתי לעשות?"
"כלום. לא חשוב. אני שמח לראות שאת מרגישה טוב אבל אנחנו לא יכולים לחדש את הקשר."
"לא הצעתי. רק עברתי פה בדרך עם האוטו וראיתי שאתה יופיע."
"טוב. אני צריך לצאת, נדבר אולי מתי שהוא."
היא יצאה מהחדר והדליקה סיגריה בחוץ. חושבת עליו. כועסת על הצורה שדיבר אליה.
כועסת על מה שנהיה ממנו.
לאחר זמן מה התחילה ללכת משם. היא שמעה רגליים בטרוט עצבני, הסתובבה וראתה אותו רץ לעברה.
"קרה משהו?" היא שאלה בצורה המסתירה את הכעס והעצב שהוא גרם לה.
"אני צריך להראות לך משהו." הוא אמר, מתנשף בכבדות ומזיע. הוא היה לבוש במדי האימון הלבנים ועליהם היא הבחינה בדם. מבט קפוא מרצינות על פניו. עיניו כאילו עוקבות אחר התנועה שלה למקרה ותתקוף
הוא הוציא מהתיק שלו אולר ופרם את חולצת האימון העבה לחתיכות קטנות. בדש שמאל פתאום התגלה פריט מתכתי. זה תכשיט של שועל מכסף. הלחיים שלו יוצרים צורה של לב.
בלא יודעין היא עוררה אצלו משהו שבלם במשך שנים.
הוא נעמד מול חברו להדגמה. הוא בידיים ריקות והתוקף עם חרב והדגים לקהל עבודה חופשית מול יריב חמוש. תירגל זאת במשך שבועות והיה מוכן אך משהו חסם אותו מלעבוד. בוהה ביריב. עשרות תמונות רצות בראשו על הקשר ביניהם ואז פוסקות והוא רואה את היריב שוב.
הוא מהנהן לו לתקוף. מרכז את תודעתו ומרוקן אותה אך היא במהרה מתמלאת בתמונות. הם יושבים בפינת רחוב, הוא נותן לה מתנה, היא מכבה נר, יושבת על הסאפה בבית שלו, ממתינה למונית מתחת לפנס רחוב, קוראת יצירה שאהב, חובשת את פצעיו, כועסת עליו בעודה מחזיקה סיגריה. המכה נכנסה במצח בלי שינוע. הוא אומר לו להכות שוב. עולה למשרד שלה בבוקר עם שתי כוסות קפה והיא נאנחת בהנאה מהטעם. הוא תופס את היד שלו ומסיט אותה. אבל הוא איבד את הריכוז. התודעה מנסה להתמקד ברגע ובכל הזמן בורחת למחשבות שמתפרצות. צוחקת כשהוא מספר בדיחה לא מצחיקב. מנסה לרסן אותה כמו שור זועם. הוא נע איתו אבל איבד את התחושה של הכוחות הנעים. יושבים בבית קפה ומתווכחים איפה מקום הישיבה האידאלי. של היריב, הידיים שלו, הכל נעלם, כל שעבד עליו בן רגע.
"סנסיי אתה נוקשה" התלמיד אמר לו מופתע, מנסה לעזורו למורו. הוא המשיך לעבוד בלי להגיב לו.
הכאב, הצער, הפחד, הסבל התעוררו בן רגע ובמקביל הידיים איבדו את התחושה. היא מחבקת אותו והוא עומד לצאת לביתו. הוא מדבר איתה באחד בלילה בטלפון.
לפתע שמע צעקה שהוציאה אותו מהטראנס. היד של תלמידו הייתה תחת הבטן שלו. העצם יוצאת ממקומה, המרפק שבור לחלוטין והדם מכתים את הגי הטוב שלו. הקהל המום, הוא בעצמו לא מסוגל לחשוב. אמבולנס בדרך אבל הוא כבר רץ. הלחישות מסביבו מספרות שהקריירה שלו תתרסק מפה אבל לא אכפת לו כבר. הוא אמר לאחד התלמידים שישוב עוד כמה רגעים.
"אני ידעתי שזאת את ברגע שנכנסת."
"אז למה העמדת פנים?"
"כי... לא יודע."
"מה זה?" היא הסתכלה על התכשיט.
"בואי נתיישב." הוא אמר והם מצאו פינת רחוב להתרסק עליה. "זוכרת מתי הפסקנו לדבר?"
"אממ..."
"זה היה בעשירי ליוני."
"כאילו יום ההולדת שלי?"
"השקעתי. הכנתי ארוחת ערב גדולה, פלייליסט עם השירים האהובים עליך והמתנה הזאת.
באתי כל כל קרוב לבית שלך ואז ראיתי אותך חוזרת עם חבר שלך מיציאה. הוא נישק אותך בכניסה ואת התמסרת לו בצורה שצבטה לי את הלב, גרמה לי לכנות. בצורה שרציתי שתתמסרי אליי ואף פעם לא אמרתי את זה לך בצורה ישירה. או שאמרתי ולא הפנמת. מי כבר זוכר? זה לא הנשיקה שהפריעה לי, זה החולשה הגדולה שכה רציתי שתגלי מולי.
ואז קלטתי שאני עומד כמו אידיוט ביד עם תכשיט למישהי שאני לא יוצא איתה."
"כל הזמן אמרתי לך שזה לא מפריע לי."
"זה לא היה נורמטיבי. זה מתכון לאסון. לאהוב בצורה הזאת בלי שיהיה כלום."
"בסדר, זה שייך לעבר."
"ממש לא. זה הכי עכשיו שיש. כי אחריך לא יכולתי להסתכל על בני אדם אחרים. הייתי אובססיבי לאומנויות לחימה כי בלעדיך אין אנשים. הם רוחות. רק כוחות הנעים ממקום למקום. אני אובססיבי לאומנות שלי כי היא מילאה את החלל שהשארת."
"אבל עכשיו נראה שאתה מסודר."
"הצגה. לא דיברתי עם אחי כבר מספר שנים, התמונה מלפני חמש שנים."
"למה?"
"תמיד הצלחתי לגרום לו לשאוף למצוינות. למשוך אותו עוד. אבל לתת לו מחמאות? אהבה? לא יכולתי. רק לך באמת הייתי מסוגל בחיי. וזה למה נצרתי את ההיכרות איתך"
היא יצאה מהחדר והדליקה סיגריה בחוץ. חושבת עליו. כועסת על הצורה שדיבר אליה.
כועסת על מה שנהיה ממנו.
לאחר זמן מה התחילה ללכת משם. היא שמעה רגליים בטרוט עצבני, הסתובבה וראתה אותו רץ לעברה.
"קרה משהו?" היא שאלה בצורה המסתירה את הכעס והעצב שהוא גרם לה.
"אני צריך להראות לך משהו." הוא אמר, מתנשף בכבדות ומזיע. הוא היה לבוש במדי האימון הלבנים ועליהם היא הבחינה בדם. מבט קפוא מרצינות על פניו. עיניו כאילו עוקבות אחר התנועה שלה למקרה ותתקוף
הוא הוציא מהתיק שלו אולר ופרם את חולצת האימון העבה לחתיכות קטנות. בדש שמאל פתאום התגלה פריט מתכתי. זה תכשיט של שועל מכסף. הלחיים שלו יוצרים צורה של לב.
בלא יודעין היא עוררה אצלו משהו שבלם במשך שנים.
הוא נעמד מול חברו להדגמה. הוא בידיים ריקות והתוקף עם חרב והדגים לקהל עבודה חופשית מול יריב חמוש. תירגל זאת במשך שבועות והיה מוכן אך משהו חסם אותו מלעבוד. בוהה ביריב. עשרות תמונות רצות בראשו על הקשר ביניהם ואז פוסקות והוא רואה את היריב שוב.
הוא מהנהן לו לתקוף. מרכז את תודעתו ומרוקן אותה אך היא במהרה מתמלאת בתמונות. הם יושבים בפינת רחוב, הוא נותן לה מתנה, היא מכבה נר, יושבת על הסאפה בבית שלו, ממתינה למונית מתחת לפנס רחוב, קוראת יצירה שאהב, חובשת את פצעיו, כועסת עליו בעודה מחזיקה סיגריה. המכה נכנסה במצח בלי שינוע. הוא אומר לו להכות שוב. עולה למשרד שלה בבוקר עם שתי כוסות קפה והיא נאנחת בהנאה מהטעם. הוא תופס את היד שלו ומסיט אותה. אבל הוא איבד את הריכוז. התודעה מנסה להתמקד ברגע ובכל הזמן בורחת למחשבות שמתפרצות. צוחקת כשהוא מספר בדיחה לא מצחיקב. מנסה לרסן אותה כמו שור זועם. הוא נע איתו אבל איבד את התחושה של הכוחות הנעים. יושבים בבית קפה ומתווכחים איפה מקום הישיבה האידאלי. של היריב, הידיים שלו, הכל נעלם, כל שעבד עליו בן רגע.
"סנסיי אתה נוקשה" התלמיד אמר לו מופתע, מנסה לעזורו למורו. הוא המשיך לעבוד בלי להגיב לו.
הכאב, הצער, הפחד, הסבל התעוררו בן רגע ובמקביל הידיים איבדו את התחושה. היא מחבקת אותו והוא עומד לצאת לביתו. הוא מדבר איתה באחד בלילה בטלפון.
לפתע שמע צעקה שהוציאה אותו מהטראנס. היד של תלמידו הייתה תחת הבטן שלו. העצם יוצאת ממקומה, המרפק שבור לחלוטין והדם מכתים את הגי הטוב שלו. הקהל המום, הוא בעצמו לא מסוגל לחשוב. אמבולנס בדרך אבל הוא כבר רץ. הלחישות מסביבו מספרות שהקריירה שלו תתרסק מפה אבל לא אכפת לו כבר. הוא אמר לאחד התלמידים שישוב עוד כמה רגעים.
"אני ידעתי שזאת את ברגע שנכנסת."
"אז למה העמדת פנים?"
"כי... לא יודע."
"מה זה?" היא הסתכלה על התכשיט.
"בואי נתיישב." הוא אמר והם מצאו פינת רחוב להתרסק עליה. "זוכרת מתי הפסקנו לדבר?"
"אממ..."
"זה היה בעשירי ליוני."
"כאילו יום ההולדת שלי?"
"השקעתי. הכנתי ארוחת ערב גדולה, פלייליסט עם השירים האהובים עליך והמתנה הזאת.
באתי כל כל קרוב לבית שלך ואז ראיתי אותך חוזרת עם חבר שלך מיציאה. הוא נישק אותך בכניסה ואת התמסרת לו בצורה שצבטה לי את הלב, גרמה לי לכנות. בצורה שרציתי שתתמסרי אליי ואף פעם לא אמרתי את זה לך בצורה ישירה. או שאמרתי ולא הפנמת. מי כבר זוכר? זה לא הנשיקה שהפריעה לי, זה החולשה הגדולה שכה רציתי שתגלי מולי.
ואז קלטתי שאני עומד כמו אידיוט ביד עם תכשיט למישהי שאני לא יוצא איתה."
"כל הזמן אמרתי לך שזה לא מפריע לי."
"זה לא היה נורמטיבי. זה מתכון לאסון. לאהוב בצורה הזאת בלי שיהיה כלום."
"בסדר, זה שייך לעבר."
"ממש לא. זה הכי עכשיו שיש. כי אחריך לא יכולתי להסתכל על בני אדם אחרים. הייתי אובססיבי לאומנויות לחימה כי בלעדיך אין אנשים. הם רוחות. רק כוחות הנעים ממקום למקום. אני אובססיבי לאומנות שלי כי היא מילאה את החלל שהשארת."
"אבל עכשיו נראה שאתה מסודר."
"הצגה. לא דיברתי עם אחי כבר מספר שנים, התמונה מלפני חמש שנים."
"למה?"
"תמיד הצלחתי לגרום לו לשאוף למצוינות. למשוך אותו עוד. אבל לתת לו מחמאות? אהבה? לא יכולתי. רק לך באמת הייתי מסוגל בחיי. וזה למה נצרתי את ההיכרות איתך"
"אני... אתה ממש חצוף."
"למה?"
"אתה נעלם לכל כך הרבה זמן ואז פתאום אתה דופק לי את החרא הזה?"
"מה את רוצה שאני אומר לך?"
"אתה באמת ממש דפוק."
הוא הרגיש את הראש שלו מתבקע.
"את... את פשוט לא מבינה."
"מה?"
"את לא מבינה. זה מסובך יותר מזה."
"מה מסובך?"
"זה להיות איתך ולסבול ולרסן את עצמי כל הזמן או לא להיות איתך ולא להיות בנחת. לא, בשום מצב אני לא בנחת איתך. לחשוב עליך יומם וליל." הוא עצם עיניים ועיסה אותן עם האצבעות. "להתקשר? לברוח? מניין המוצא מהכל? בשום מקום כמובן.
אבל זה לא הוגן לעשות לך את זה. לשנינו. התייחסתי אליך כמו מה שהיית. אהבת חיי. אבל אני לא אהבת חייך. אני אפילו לא בן זוגך. סתם שיחקתי איתך ככה. העמדתי פנים. הכנתי לך ארוחה רומנטית לאור ירח כמו אידיוט.
כשברחתי ממך זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי. לרצות לחזור אליך שוב ושוב. זה סבל שאת לא מכירה. סוף סוף התנתקתי כי היה לי את האלימות לעבוד איתה. לשחק איתה."
"אמתי, תפסיק. אין לי מה לומר לך."
"אני יודע."
שוטר הגיע. הוא לקח אותו איתו לניידת.
בלעה אותו האדמה. היא לא ראתה את הפסיכופת שלה מאז.
ולמרות שהיא כבר ידעה מה לומר לו והכינה פואמה בראש בת עשרות וארסות מתייפחות על הטראגדיה שזמרי הבלוז הגדולים לא היו מצליחים לפענח, לשיר שלה יסכית רק האוויר וילל ויצווח בהזדהות.
