לפעמים אני עדיין תוהה אם עשיתי טעות בכך ששלחתי לאבא שלי את המכתב. יותר נכון, במדיניות שלקחתי לעצמי: להתעלם ממנו עד שיראה סימנים תרפיים.
לפעמים עולה בי החשש שאני טועה לגביו. החשש הכי גדול הוא שזה באמת התהליך שלו לפצות על כך והוא יגיע למצב טוב מפה ואז לא אדע מה לעשות. לא אוכל לדבר איתו אחרי זה כי זה יראה כאילו אני מצטרף אליו רק כשהוא בהצלחה. אהיה צבוע.
אבל קשה לי מאוד להאמין שאני טועה.
החשש היותר גדול הוא שהוא לא ישתקם. מה עשיתי בזה? פשוט שרפתי גשר. יכולתי להנות מהגשר הזה? כנראה. לא כבן שיח. לא חושב שאהנה ממנו בצורה הזאת אחרי שאני יודע מה שאני יודע.
אני רואה כבר את תוצאות המדיניות שלי. הוא החליט לשלוח כמה דולרים לנסיעה לחו"ל לאחים שלי. אחותי נוסעת לפראג והוא נותן גם לה כסף פראגי-צ'כי כל שהוא.
הוא כבר אמר לאמא שלי שהוא לא ישלח לי כסף. היא רבה איתו.
אני התווכחתי איתה על זה אבל היא כבר עשתה את זה. כל אופן, זה מראה הידרדרות ביחסים בינינו. אני הצבתי לו תנאים ואם הוא לא יענה בהם זה ימשיך להידרדר. מקווה שעד נקודת שבירה בה יקבל את הדרישות שלי.
מקום שני שראיתי את זה היא כשגיליתי לפני כמה ימים ששהה בבית חולים במשך שלושה ימים בגלל מחלה מאוד חזקה. הוא עשוי למות שם. להיסתכסך עם אנשים חזקים מדי בגלל איזו תרמית מטומטמת שהוא עשה במדינת העולם השלישית הזאת או מזה שמערכת הבריאות שם שווה לתחת.
האם אאשים את עצמי אם אגלה שהוא מת?
שלא דיברתי איתו וחשתי כלפיו סימפתיה?
כלומר, אני חש איתו סימפתיה. זאת הסיבה היחידה שאני דרשתי ממנו שילך לטיפול במקום לזיין איתו את המוח. נראה מה יהיה. כנראה שכלום.
בואו נעבור לנושא אחר, צמתי. כאילו, לא מנעתי מעצמי אוכל כי זה מטומטם. צמתי מבחינה אינטלקטואלית D: רציתי להתחיל לקרוא מהספר שלי בפסיכולוגיה כי הוא נשמע כל כך מגניב וסקסי.
הסופרת מתארת את הספר כ"מסע מדעי-אישי" והבת זונה החליטה שהיא משמיטה שהמסע בעיקר אישי וכמעט לא מדעי. כך התחלתי לקרוא זיוני מוח על גבי זיוני מוח בנושאים שאני מכיר לא רע. היא כתבה דברים נכונים אבל הכבירה בזיוני מוח על המסע הקסום של מולקולות שמאחד את כל הדומם והיצורים החיים ביחד וכמה שזה מלמד על מופלאות היקום ובלה בלה בלה. כל פרק היה אפשר לסכם במספר משפטים קצרים.
פרק ראשון: נפש. בו היא מנסה להסביר את התפתחות התפיסה האנושית מרעיון של דואליות גוף ונפש לתפיסה המודרנית ששניהם משולבים והאחד משפיע על השני (או יותר נכון, הם אותו הדבר). נושא שאפשר לסכם ב:פעם הם טעו, עכשיו אנחנו צודקים והיא החליטה להסביר בצורה הכי מטופשת שיש ולבסס עם הטיעונים הכי כושלים שיש.
אז זה אומר גם שאין לי ספר לנסיעה של 16 שעות. מה אני עושה לעזאזל? אצטרך לחזור לרכוש ספר מעניין יותר או לקרוא אחד מהספרים שלי שלא הספקתי לגעת בהם. מה שיש לי בינתיים זה ניתוח של אליס בארץ הפלאות שרציתי לקרוא וספר משעמם במיוחד על ההשפעות החברתיות שהייתה לרפואה על חיינו במהלך ההיסטוריה.
מה שכן, נצטט קטע קטן מהספר הכושל:
"למעלה ממיליארד שנים שוטט גופך פרוד לחלקיו הזעירים בין כוכבים אדישים וקרים עד שהעז להתהוות אל מול גלי התהו למבנה אדריכלי עדין ושברירי. מיליארד שנים עוד ישוטט, נדון לנדודי אין קץ"
הכלבה עצמה ציטטה את זה מסופר יותר מוצלח אבל זה פשוט כל כך יפה. מסוג הדברים שאני אוהב בספרות טובה.
כתבתי משהו דומה בצורה כושלת יותר בבלוג הצנוע שלי. הוא פשוט מסכם תחושה בצורה יותר טובה. את הקסם שבאדם יפה בעולם הנשלט לא מעט על ידי הסתברות.
כתיבה מורכבת מרצפים של כשלושים תווים בצורות שונות שרק מעטות מכמות השילובים האינסופיים שלהם יוצרים מילה בעלת משמעות, פחות אפילו מחברים משפטים הגיוניים ואחוז כמעט אפסי יוצר משהו כל כך יפה.
כמו הציטוט הזה, מעט חלקיקים שיחד מתהווים למבנה רציף ויפה.
הוא לא יפה לבד אבל. כדי שיהיה יפה צריך שתהיה עין שמסוגלת לראות אותו ולהעריך את יופיו ביחס למשהו.
כזאת שבמקרה של כתיבה תהיה מסוגלת לקרוא את אותו רצף.
סתם מחשבה צפה שהייתה לי.
תמיד אני חלוק האם להציג בפני ילדיי את בית הכנסת והחגים היהודיים או לא.
מצד אחד זו מסורת שלי ואפשר להינות ממסורת. אהבה היא פשוט שם אחר לשגרה שמבוצעת היטב.
מנגד, היא מתפתחת תפיסות של המציאות שהן גם שגויות וגם לא לרוחי.
תפילות יום כיפור הן דוגמה קלאסית. אני יודע לדקלם אותן. אני אפילו יודע לתקוע בשופר. אבל לענות את עצמך בשביל חרטה ומחשבה על מעשיך? זאת דרך מטופשת לעשות את זה. אתה לא חושב בצורה הגיונית כשאתה לא אוכל. ככה לא עובד הגוף האנושי.
כל התפילות ההן בהן אתה מנמיך את עצמך ומציג את עצמך כיצור עלוב? זה לא בשבילי.
התפילות האלו מעוררות רחמים.
שבוע הבא יהיה עמוס.
בראשון אני נפגש עם הבחור. שני אני מקווה לעבוד. שלישי סוגר. רביעי נפגש עם מרווין. חמישי עובד ומכין תיק לנסיעה ושישי בבוקר אני עף מפה. לצד זה אני מקווה גם להתאמן וכמובן שלקנות ספר.
שבוע שמח כפי שכתבתי.
נסיים עם המשך הסיפור מאתמול על השינוי החד בחיים שלי.
מהפן האינטלקטואלי. זאת הייתה תקופה מדהימה.
זה התחיל עם הספר בגיאומטריה של בני גורן. התכוננתי בפעם הראשונה למבחן במתמטיקה. לא ידעתי את ההוכחות כי לא התמקדתי בלימודים עד אז.
פשוט פתחתי את הספר והתחלתי לנסות לבצע תרגילים. לאט לאט אספתי את כל ההוכחות. קצת התמכרתי לזה. סיימתי את כל התרגילים בספר וחשבתי על מתמטיקה במקביל.
מצאתי את אליס מבעד למראה בבית שלנו דאז. ספר של אבא שלי. התחלתי לקרוא. מורה למתמטיקה ראה אותו ונתן לי ספר שהציע פרשנות שלו. ההתחלה של חשיבה מופשטת מורכבת שלי וקצת מתמטיקה מעבר.
האמת שזה גם ספר של חיים שפירא. הספר השני שלו שאהבתי היה על תורת המשחקים. זהו זה. השאר מעצבנים אותי בבינוניותם.
הלכתי למורה פרטי במתמטיקה באותה תקופה. סטודנט בנושא גם. זה מצחיק, לא הלכתי אליו כדי להתעסק במתמטיקה של התיכון. הלכתי אליו כי נהניתי לדבר איתו על מתמטיקה כללית. התווכחתי איתו הרבה על הקונספט של אין סוף. שילמתי 100 שקל לשעה כדי לדבר ולחשוב על דברים. לפעמים נתתי לו גם תרגילים ממש קשים שלא הצלחתי לפתור.
הדרך שלי משם התמקדה יותר בפיזיקה.
בגיל 17 קיבלתי את הספר הראשון שלי במתמטיקה אמיתית. ספר עב כרס שמתחיל בחשבון אינפיניטסימלי ומסתיים בחדו"א גבוה ווקטורים. אחריו גם קיבלתי ספר באלגברה לינארית. עד היום אני פותח אותם כדי לשבור את הראש. סיימתי אותם אבל.
גיל 18 רכשתי ספרים מהאוניברסיטה הפתוחה במתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה של המדע.
אבל בתיכון זו הפריחה המתמטית שלי. המחשבה שלי הייתה צלולה ואבסטרקטית מאוד. היו זמנים שבהם חשבתי רק על זה. את הבינום של ניוטון הוכחתי לבד והשתמשתי בזה כדי להוכיח גזירה לבד.
זה הכל להיום אני מניח.
נתראה מאוחר יותר כשאני אהיה שיכור וטיפש ואעשה טעויות מפגרות כנראה ^^
