נפש ערומה

קשה להפריד בין הפילוסופיה שלי לעיסוק באומנויות לחימה.
 'למדתי הרבה דברים מאומנויות לחימה'. לפעמים אני רוצה להוסיף לזה 'רובם לא קשורים ללחימה' אבל אני לא רוצה להיות מהדושים האלה שחושבים שהם בחוג ריקוד או העשרה עצמית ולא מתמקדים במה שאמורים לעשות באומנויות לחימה.

ואף על פי כן, לפעמים כשאתה פלספן אתה מתפלסף בינך לבין עצמך מה זה אומר לעשות משהו. התשובה הראשונה היא כמובן 'לדפוק מכות לבן אדם' אבל כשאתה מתבגר ואיזה ילד בג'ו ג'יטסו ברזילאי עושה ממך פתאום אוריגמי אתה מבין שאגרופים זו לא המטרה, אפילו לא הכאב, זו רק דרך.

ואז אתה מבין שהמטרה קרובה יותר לניטרול האויב, כלומר לגרום לו להפסיק לתקוף.
יש רבים שלעולם לא התנסו במגע מלא, אנשי שוטוקאן, קנדו, אייקידו, טאי צ'י, גונג פו, שחושבים שהקרב מסתיים במכה הראשונה. שני רגעים שזכורים לי הם הבעיטה הראשונה בבטן ברחוב והאגרוף הראשון לבטן באימון. אשכרה ציפו ממני לעמוד זקוף, לנשום סדיר ופשוט לזרום עם זה.
פתאום הבנתי שחלק אינטגרלי מאומנות לחימה הוא מונח שנטבע בראשי לאחרונה: הטריוויאליות של כאב. כי אז מה אם כואב? זה לא מסיים קרב או את החיים, זה חלק מהם וצריך להמשיך איתו אם רוצים להגיע לחלקים הטעימים. אדם שמפחד מהכאב לא רק שמפסיד קרב, הוא גם לרוב לא מסוגל ללכת לכיוון העצם המכאיב, כלומר לנוע קדימה, כלומר ללכת מכות. ובכך חלק מהאימון זה לקבל את הכאב.
ואני לא חושב שיש שום מקום אחר שמלמד את הטריוויאליות הזאת יותר טוב. כמובן שגם במכון כושר או בנגינה צריכים להתמודד עם זה בסופו של דבר, אבל זה לא טבוע בהם כמו באומנויות לחימה. פעמים רבות מנסים לשלוט עליך בענף באמצעות אותו הכאב, אם דרך אגרוף או בריח או מנוף ותמיד ההתמסרות לשליטה משרתת את טובת התוקף.
בשלב הזה התחלתי ליישם את הטריוויאליות של הכאב במקומות אחרים. הכי זכור לי היה הצבא, כשהנגדים איימו עלי בענישה. כשלא פחדתי, היא כבר לא שלטה בי, הם לא יכלו להשתמש בה כדי להניע אותי, זה כבר לא עזר להם.
רכבתי באופניים. עברתי במעבר חצייה, פתאום שמעתי צפירה רועשת והבנתי שאוטו כמעט דורס אותי. בכל זאת התקדמתי בחציה, האוטו עצר מאחורי, הנהג יצא ושאל אותי:
'תגיד לי אתה רוצה למות?!' הסתכלתי עליו, וגם אז חשבתי.
גם המוות משתק אותנו. והאם יש סיבה לחשוש? הרי כשהכל יגמר זה לא יכאב או ישמח אותנו. נפספס דברים שחשובים לנו, אבל ברגע שניעלם הם כבר לא חשובים. המוות שלנו הוא רגע חולף כמו כל רגע אחר.
ובזאת היכתה בי הבנה אפילו יותר מרגיעה, והיא הטריוויאליות של המוות, שהידהדה בכל רכיבת אופניים, כל פעם שחציתי את הכביש כשרכב דהר לעברי, כל מה שחשבתי עליו זה שהמוות לא מפחיד אותי והמשכתי.
זה נשמע מטופש, מובנה בנו הצער מהכאב ומאבדן מסיבות ברורות: כדי להישלט בידיהם.
וזה נכון, ואפילו בקרב לפעמים עדיף להיכנע ליריב מלתת לו לשבור לך את היד כי לא תרוויח מכך כלום. מעשית כמו בכל התנתקות משליטת היצרים מסיבות אינטלקטואליות, רצוי שנבין לשם מה אנחנו עושים את זה, מה השכר והעונש ומתי לבחור במה. ייתכן וזה חלק מובנה ולא מורגש מאומנויות הלחימה.
השאלה האמיתית היא האם חיים ללא כאב ומוות ראויים להחיות? האם אין פעמים שעדיף למות צודק? עד לאחרונה כולם האמינו שלא, לאחרונה חושבים שכן. אולי בגלל זה רמת הדיכאון עולה, הסבל פוחת והמחייה נהיית טובה יותר.