לפעמים כשאני הולך ברחוב הזכרונות חוזרים, המיכל מתמלא ובדיוק לפני שאני שולף את הנצרה, השפיות עוצרת אותי בחזרה.
הכל התחיל בקורס חובלים בצבא. הייתי עוד חייל צעיר, שום דבר לא הכין אותי לתהליך שנעבור שם.
אני זוכר שאלמוג היה על הטרוטל, חתרנו בלב ים, השמש מבשרת את אותותיה הראשונים. לפתע הכל השתנה. שתי המימיות ששתיתי רצו לרדת אבל הייתי סגור בתוך חליפת קליפסו הדוקה. הבטתי במילואימניק לתשובות והוא אמר לי - 'תעשה על עצמך'. לא האמנתי למשמע אוזניי. לא ידעתי שבאותו רגע חיי ישתנו ואלכד בלימבו של אי שפיות.
איבדנו הרבה אנשים טובים בקורס הזה.
'תחזיק את עצמך' לפטתי את מתן, 'אל תוותר' אבל בבת אחת כאילו נפצע בין שנינו נהר של נוזל חם ודביק.
הנורא הילך בינינו כחבר קרוב. התרגלנו לנכוחותו. אף ציפינו אליה לפעמים. זכורות לי ההכנות לטבילות בוקר בהן הייתי לוגם מימייה לפני בתקווה לקצת חום אנושי, מביט במראה 'מה נהיה ממני?'
ואז מצפים מאיתנו לחזור לאזרחות כאילו כלום?! פשוט לשכוח את הזוועות שראינו? להתרגל לשיגרה בה זה נחשב מוזר ומסריח לעשות את זה? אבל אני עוצר את עצמי. לא בשבילי, אלא כדי שהם לא יחוו את זה.
#משתינים_ונהנים
#עוד_כשחשבתי_שאני_קרבי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה