נפש ערומה

27.04 כמה חנפן אני יוצא אם אכתוב לך שאת יפה בתמונה שהעלת? 28.04 את יפה גם היום 29.04 אף על פי שאת יפה תמיד, את יפה במיוחד היום. כל כך יפה שאני לא צריך אפילו לראות תמונה כדי לדעת את זה כי היופי שלך מפריע לשדה המגנטי של כדור הארץ ואף על פי שאנחנו כנראה הולכים למות כי הירח נמשך עכשיו בעוצמה למרכז הכוכב מרוב היופי שלך, אנחנו בסבבה עם זה כי לפחות יש לנו משהו ממש יפה לראות בזמן הזה וזה יותר טוב ממאה שנים חסרות משמעות בקיום המחורבן הזה.  02.05 את כל כך יפה שהמראה שלך רודף אותי בלילות ומשאיר אותי ער. 09.05 את כל כך יפה שגם אם לא דיברנו שבועות, היופי שלך נצרב במוחי. 09.05 את כל כך יפה שכל פעם שאנחנו נפגשים אחרי תקופה ארוכה שלא דיברנו, אני מתפלא מחדש כמה את יותר יפה מכל מה שאני מסוגל לדמיין. 10.05 את כל כך יפה שכאשר הייאוש גועה ואין תקווה, כשכואב לי ממש ועל יד המיטה התיק ארוז לכשאצטרך לעוף קיבינימט, אני עוצם את העיניים ונזכר בך שרה לי את גנב הנערות בעל שיני הסוס כשאני מותש מנסיעת אופניים אליך, עם הקול שמתחרה עם היופי האדיר שלך, ולרגע אני מחייך ואומר לעצמי שלפעמים שווה לחיות. 11.05 את כל כך יפה שהפסיכולוג שלי יודע בפוטרוט איך את נראית ואף על פי כן לא מסוגל לתאר לעצמו מה הוא מפספס. 11.05 את כל כך יפה שזה הורס אותי שאני לא יכול להוריד את החסימה עכשיו ולומר לך את זה כי כל כך מגיע לך לשמוע את זה, ובמקום אני מסתפק בלכתוב זאת פה. 13.05 את יפה כמו חלום בהקיץ שנגלה בפניי ברגעים של צלילות ממשית ואם הייתי צריך לתאר את יופיך בחמישה מילים, בחיים לא הייתי מצליח. כי את קורנת בדרכים שרק הנפש הטהורה ביותר יכולה להכיל. את החום, את הטוב, את התמימות והשקט שאת יוצרת סביבך אפשר להרוס רק באש הגיהנום אם כי גם היא לא תספיק כי היא תיתן תקווה לכל השדים שתלויים שם למטה ולכל הנפשות המעונות שנשלחו למעמקי השחול. אם רק היית יודעת, איך ההתעסקות הבלתי פוסקת באהבתי אליך מולידה ציפורים מוכתמות בכאב בלתי יאומן ומייסורים כי האהבה האין סופית שחלה בתוכי כלפיך לעולם לא תוכל למצוא מענה וכי המוות הוא הגאולה היחידה. אם רק היית יודעת כמה טוב מגיע לך וכמה אושר את זכאית אליו, היית מפסיקה את הרדיפה אחר ההלכאה העצמית, והיית מפסיקה למצוא חמלה ורגיעה בחיקם של גברים שלא ראוים לכך. אם רק היית יודעת כמה אני אוהב אותך, בחיים לא היית חושבת על עצמך מחשבה רעה יותר. 13.05 כשאני עוצם את עיניי, אני עומד על קיסם דק ובפני ניצב הרקיע כפי אני מדמיין אותו. הכוכבים רוקדים בשמלות מקושטות בצבעים שלעולם לא נראו על הארץ, מטאוריטים מאירים את הלילה והכוכבים ממטירים את יופיים, אני מרגיש אפסי מול פלאות הקוסמוס ומפחד שהמסה האדירה תפיל אותי לתהום. וכשאני פוקח אותן, הכל נגלה בעינייך החומות. כל הפחד, האימה, העוצמה, ההשראה, המוזה שלי מציפה אותי ברעיונות חדשים, מחשבות. וכשאני פותח את הפה, אני מגלה שאף מילה לא מסוגלת לתאר את זה, והפחד מדביק את הלשון לחיקי ומפחד שהברות פשוטות שנורות לחלל ימוטטו אותי. אבל כשהחיוך המתוק מתקרזל ועיני העיט החדות עוטות לשבות את ליבי, אני נשבע לעצמי עמוק בלב שכדורי הבדולח הזכים לא יתנפצו לעולם, ולא אביא דמעה ללחייך. עוטה שריון ועונד חרב, ומבין לפתע שהאויב הוא מבפנים, והכאב משתק אותי, כשאת לא מבינה שאת היצור היפה בקוסמוס ביותר מבחינתי, את הקוסמוס ברוב יופיו ומסתוריותו וההשראה מלאת ההוד וההדר והאחריות הרבה שהוא מטיל עליי, לסרטט ולתאר בדיוק את פעימות הלב והנוף מלא הירוקת והשלמות התאורה. והוא נקרע ומתפורר ומזיל דמעה, ומה עשיתי לעזאזל, וכך אני מרגיש את עצמי צונח לתהום שאין לי שליטה עליה. לא עוד. ככה את יפה מבחינתי. ככה את חשובה עבורי. 14.05 את כל כך יפה שיצרת בי דוחק להשתפר, לשאוף לשלמות, לדרוש מעצמי סטנדרטים חדשים ולקחת דברים ברצינות תהומית. לא כי את מבקשת, כי את ראויה ליותר מכל. 14.05 אני משקיף על המציאות ואני רואה סביבי רק אכזבה, כיעור שלא יאומן, עצב, תסכול וקושי. אבל אז אני מביט בך, ואת כל כך יפה, ואני חושב לעצמי שאם יש משהו אחד כל כך יפה בכל המציאות המכוערת הזאת, אולי בכל דבר מכוער יש טיפת יופי.