היא מאוד לא אוהבת קפה, ואני דווקא כן. פה בדיוק הבעיה.
מכונת האספרסו רוטטת כמו מנוע מפשיר בחורף, המקלדת מחוללת אותיות שמתחברות למילים ואני חש את הקפאין מאחה את הבתר סינפטיים לישויות ומשמעויות חדשות. והלילה דפקתי עוד מהלומה על המתכת, עוד צעד במסע בין קיום, חיים, רצון ומוסריות, חיוך מרוח על הפנים. אנטר, נשלח.
יש מוחות, רגישים, להם הקפה הוא הג'וינט והירוק האסיד. ויש אנשים, הנוטים להזיות, שמוכרחים ליצור סדר בבלאגן שמתאפשר רק בריצה בין הנוירונים. כשאני עוצם עיניים, הנוזל החום הוא כמו רתחת ואני בונה חללית אל גבולות היקום, בהם שום דבר לא חי, אבל נולדת התכלית, בצורת מסעדה. כן, מסעדה, ובה חייזר שמצייד אותי בחרב ומגן נוצצים כדי להפיל את המפלצת שבמהות הקיום. וכשסוף סוף נגלתה, לפתע אמרה לי שאלוהים רוצה שאמות כדי למלא משימה.
המפלצת בכלל מודולרית ומורכבת ממילים שמחוברות בעיסה יד-ראש-גוף- הכל התפרק לצבעים, צלילים, ספקטרום לא פריק של הגהות שנפרסו ל'אני מסרב'. בום! התעוררתי בארבע בבוקר מסיוט לא קריא והספקטרום בכלל היה צליל הפייסבוק המוכר.
טקסט עשר שורות ובסופו - 'אני מצטערת, זה יותר מדי בשבילי, מבקשת שתפסיק לשלוח הודעות'.
היא מאוד אוהבת תה ואני בכלל לא.
קפה נשרף מעל שמונים מעלות ולתה זו רק נקודת ההתחלה. עליך להיות זהיר בהרבה שלא לשרוף את הלשון. פתאום שמתי לב שעל יד המכונה במשרד יש קופסת תיונים. שתלך להזדיין, כי בתוך המקרר יש בירה ואותה אני דווקא אוהב. אז לקחתי אחת והתיישבתי על ספסל והתחלתי לשתות, הפיה הצרה ונפח הנוזל הקשתה על פירוק השוט כמו שאני רגיל. וכשאני סופג את הנוזלים פתאום הרוח מרשרשת את העלים, הדשא רוקד לקפיצות החרקים, ילד צוחק במרחק ויכול להיות שיצאתי סתום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה