במעלה המבואות

זה היה מהבקרים האלו של התאוששות מהאתמול. בנוסף לקפה של הבוקר הוגשה כוס תה.
החורף הגיע, השלג הולם בחלון הבית. על השידה, לצד המבואה עומד ספר עב כרס 'הפתרונות לכל השאלות באשר הן' מאת בעל שם. פרק ראשון - אל תצא מהבית בסופת שלג. פרק שני - ואם תצא, כך תנהג. אז המשכתי לקרוא.
השוער בכניסה מניד ראשו בייאוש כשרואה את הסהרורי שוב הולך בתוך קריאה אך לא אומר מילה. כבר שייפתי את כל המיומנויות הנדרשות: חלוקת קשב, ראייה פנורמית ואפילו לפרק את ההליכה לתהליכים של חלוקת משקל כדי שמרכז הכובד לא יימצא את עצמו על הרצפה. אך דבר אחד לא ידעתי: וזה כיצד להגיע למקום אליו אני צועד. אך בספר כל התשובות לכל הבעיות ודי ברור שלמצוא דרכי היא לפחות שאלה. שלב ראשון - הבט סביב. מילים,מילים בכל מקום, טיפות דיו שחורות אם נהיה חומריים יותר ואלגוריתם מדוקדק אם נבחר להיות הוליסטיים. שלב שני - תאתר יעד. וזו הסיבה שאני נתקע כל פעם. עליתי על גבעת קרח וכמעט החלקתי לרגע, אז שקעתי מטה, ולרגע נקטע חוט המחשבה כשנאבקתי בשלג הכבד. כשחזרתי לספר נחתי איפה שהוא בפרק חמש ובו כתוב 'אתה יודע מה הבעיה שלך? אתה לא מקשיב.'
מעניין, חשבתי לעצמי.
'מה מעניין?! תקשיב! הנח, את הספר, תחשוב על הכל מחדש ואז תחזור.' מסתבר שהפרק היה תחת 'כיצד לכבות שריפות קטנות' ואילו אני בכלל תקוע בחורף אז דילגתי ודילגתי ופתאום גיליתי שהתנועה בידיים שלי מתחילה לקטון. בלי שליטה יד אחת נכנסה לתוך כיס המעיל ויד שנייה המשיכה לדפדף בקושי בין דפי הספר כיצד לטפל בברוך אליו נכנסתי.

'פנה ימינה, ואז שמאלה, תמשיך ישר עד לצומת ואז... אז... וואלה אין לי תשובות.'

'מה אין תשובות? אז מה אני אמור לעשות?'

'מצטער אחי, נסה פשוט לבחור כיוון.'

'אבל איך?' ולא היו לספר תשובות, שישה עמודים ריקים הסתחררו סביבי, השביעי היה המרוקן ביותר, אך בסופו רעש סטטי והמילים 'פנה לעמוד ארבעים ושניים' ושם נכתב:

'השפה היא רצף אדיר של מילים, כל אחת מורכבת מרצף אדיר של אובייקטים בעקומת פעמון המייצגת דמיון משפחתי. אבל גם אובייקט הוא מילה, כלומר רצף, שמורכב מרצף של רצפים מרוצפים בריצוף ובסופו צבעים, צלילים לא נהירים.' מה זה החרא הזה? איזה פרק זה היה?

'בית חולים פסיכיאטרי' אז נמלטתי.

וכשהתעוררתי הכל היה לבן סביבי, אבל לא מושלג, דווקא נורא מסודר למלבנים, עיגולים ומזרקים.

'איפה אני?' הקול שאל.

'חטפת היפותרמיה והובלת לפה'

הסתכלתי לימיני והיה חסר לי משהו.

'היינו צריכים להוריד לך את היד, היה שם נמק'

'אה. איפה אני יכול לעשן?' אז עליתי לגג הבניין ושם נגלה לי הנוף ובתוכו אנשים, שדווקא לא קוראים, אבל מטיילים בין רחובות עמוסים. ידי הייתה בכל, ויד הכל בתוכי, וחשבתי לעצמי - 'חבל שלא עלה בדעתי ללבוש כפפות'.