יום שלישי, 10 בינואר 2017

הילד שצעק זאב או המתלוננת שזעקה אונס?זה נשמע מחריד,אני יודע.
אונס זו בעיה משפטית נורא גדולה כי היא משאירה מעט מאוד ראיות ולכן מאוד קשה לפסוק אשמה.
מצידו השני של המתרס,מאוד קל להאשים מישהו על אונס. הדבר העלה מאבק בין פמניזם לאנטי פמניזם. מה שמעניין במיוחד בעיני הוא השימוש הפגום של שני הצדדים בנתונים.
שימו לב לכתבה הבאה:
http://www.oneofone.org.il/tlunot-shav
היא מאוד מפורסמת בארצנו. שני אחוז בלבד מהתלונות על אונס הן תלונות שווא! זהו!
אבל תבחינו בלוגיקה:
בהן טוענות לקשר ישיר בין מספר כתבי האישום על תלונות שווא לבין מספר תלונות השווא בפועל.
זה הזוי במיוחד כי אלו אותם אנשים שטוענים בדר"כ שמספר התלונות על אונס קטן משמעותית ממספר מקרי האונס במציאות.
עכשיו, אני לא יודע כמה תלונות שווא קיימות בפועל. אני יודע שני דברים:
א. הסיכוי של כתב אישום לתלונת שווא להתקבל ולענישה מחמירה יחסית נמוך, כפי שמתייחסים לכך במאמרים אחרים.
ב. מספר כתבי האישום נמוך גם ככה. מדברים שם על מאתיים בשנתיים. כלומר גם אמפירית אנחנו רואים שאנשים בדרך כלל לא פותחים כתבי אישום.
לא הייתי מייחס לעיסוק בכך כל חשיבות. הפוסט הזה לא עוסק באונס. אבל היום עלה הטקסט הבא:
https://www.facebook.com/128931457173779/photos/a.528031867263734.1073741824.128931457173779/1289231724477074/?type=3&theater
הוא גוזר לכיוון ההפוך: מאחר ו-90% מהתלונות לא מגיעות לכתב אישום, אלו תלונות שווא.
גם פה כשל זהה. ב-90% מהמקרים פשוט לא יודעים לפסוק האם מדובר בתלונת שווא או דבר ממשי, אין ראיות לאישום.
בואו נניח שאנחנו אנשים חסרי פניות לכאן או לכאן. סביר להניח, מאחר ואנחנו אנשים נבונים, שנפסוק שפשוט לא ניתן לדעת לאור הנתונים כמה תלונות שווא יש בפועל, רק כמה מגיעות לכתב אישום על תלונת שווא וכמה מגיעות לכתב אישום על אונס.
כאן התופעה המעניינת: במצב של חוסר ודאות, האידאליסט יפסוק לטובת התפיסה שלו.
אפשיט משם יותר לעומק: במצב של אי ודאות, נעדיף תמיד את ההסבר שתומך בדעתנו, גם אם אין ראיות שיקשרו אותו ישירות. את אותה צורת חשיבה אנחנו גוזרים לפיזיקה באותה מידה. איננו יודעים מה קורה בגבולות היקום, אנחנו מניחים שהכבידה פועלת שם זהה לשם רציפות התפיסה.
האם מדובר בכשל מחשבתי של אידאליסטים ואנשי מדע? סופר סקפטים יענו שכן. אני לא אוהב את המונח 'כשל' כי הוא קיים כי הוא יעיל.
על אותו הכשל מתאפשר ניבוי והסקת מסקנות. אנחנו מאמצים תפיסות בשל ההשלכות שלהן על חיינו, לא לפי איזו משנה פילוסופית שמסננת אמת משקר.
כך למשל, אנטי-פמניסטים חורצים לעבר תלונות השווא כי מטרתם להגן על גברים.
פמניסטיות חורצות לטובת הנשים כי הן שואפות להקל עליהן ככל האפשר בהליך הבאה לדין.
על כן אכוון את המבט דווקא אלינו, מתי אנחנו חורצים אי ודאות? וכבר ענינו, במצב של העדר פניות. האם זה לא מעיד יותר על ניתוק שלנו מהחוויה? האם הסקפטים שחורצים 'איננו יודעים' עושים זאת כי אין להם צורך בידיעה?
אפסוק לטובת אופציה ג': אנחנו בוחרים באי ידיעה כי משתלם לנו יותר להניח אותה פה. אנטי פמניסטים תומכים בהופכי לfemme (הגבר), פמניסטים תומכים באישה, אקווליסטים תומכים פשוט ב...שיוויון, ופה הם מתקשים לגלות אותו.
בכך אטען: זה לא שאתם מדויקים יותר, זה שההטיה שלכם היא לעבר ערך שלישי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה