יכול להיות שאני קצת מתרגש. כבר הרבה זמן שלא כתבתי רשומה אמיתית לבלוג. כלומר, רשומה בעלת משמעות אמיתית, כזאת שאני לא יכול לפרסם לפיד ונושאת באמת טביעת רגש אמיתית. כל כך מתרגש שבאתי הביתה עם שלושה בקבוקי בירה.
נתחיל ממשהו שאין לו שום קשר, לא יודע.
מטיילת לי מחשבה על ההופכי למראה. הופכי במובן של inverse או החזקה השלילית למראה. כיצד ההופכי למראה יראה?
אין לי מושג איך לענות על השאלה הזאת אבל שברתי עליה את הראש הרבה, שאלתי אנשים והם ענו תשובות שונות, האהובה עליי היא שההופכי של מראה הוא חלון.
נשאלת השאלה, למה בכלל חשבתי עליה?
גיליתי מזמן שהרבה פעמים המחשבות האסוציאטיביות שלי פורסות רגשות אותם אני מדחיק בשפה מורכבת בהרבה שאם ארצה לפצח יהיה לי הרבה יותר קשה.
השאלה עלתה כשהקשיתי לדוקטורנט בפילוסופיה.
בהתחלה חשבתי שאולי אני מנסה לחקור את הערכים של האנשים אותם אני שואל אותה.
כשאני חושב עליה מול מקלדת אני חושב שאני יודע למה היא עלתה לי: אני מרגיש שאני ההופכי של המראה.
קודם כל כי אני מרגיש שאני מבצע את הפעולה ההפוכה למראה. אם אנשים משתמשים בראשונה כדי לראות את עצמם בבהירות, אני מנסה ליצור בהם בילבול, חרדה, פחד ואי ודאות.
אני מנסה להקשות עליהם, לחשוב.
זה התכלית שלי, זו הנאתי.
'אתה כל כך חכם הא? חושב שאתה יודע יותר טוב מכולם' למראה אין גוף, אין דמות, אין ישות, אין אפילו קיום מחוץ לעולם האנושי כמו צליל של תפוח ללא שומע. אני רוצה להיות מופשט, או חשתי מופשט כשעסקתי בשאלה.
אין לי דעות? אוי, שאלה גדולה. יש לי דעות, הן מופשטות, כי אני מדבר על המופשט. המופשט בטוח, הוא צפוי, אבל הם לא מצפים לו, כי איש לא עוסק בו בפועל. הדעות שלי מנסות להיות כמה שיותר בסיסיות, על המרקם של האנושות עליה הם דורכים בלי שיראו. אז אני משתדל שלא לדון איתם פנים אל פנים. אני מנסה להציב להם התנגדות, אבל רק כדי אחר כך לחזור למעבדה וללכת לבסיסי יותר ולראות מהדעות שלהם כמה אפשר ללכת מופשט יותר.
יכול להיות שעבר יותר מדי זמן. אני לא מושך אתכם למסע כמו לפני שנה כי אני מנבא מראש את התגובות של עצמי פה.
טוב, יש פה תבנית מסודרת. הפסקה האינטלקטואלית הנחמדה תמיד תכמס את הכאב, והרי הוא לפניכם, עיסוקי להיום, הדבר שכל כך הטריד את המחשבה שלי אבל בצורה הכי טורדנית שהיא מסוגלת לו: הטרדה ללא מושא, ללא נקודת מיקוד כך שאצטרך לנחש ולשבת מול הפאקינג מקלדת ולכתוב שורות שורות עד שהיא לפחות תיפלט:
אני לא רוצה שיחגגו לי השנה. לא מגיע לי. הנה אמרתי את זה. ואני נשמע כמו כלבה מפונקת אבל אני רוצה להיטחב לפינה ושאיש לא יתקרב אליי, הכי חשוב שלא אתקרב לאיש. אני רוצה שקט ודממה שקטה ונעימה. מה אני הכי לא רוצה: הוקרה, אהבה, סימפטיה, אהבה, כי לא מגיע לי.
מחר אני חוגג 22. לקח לי כמה שניות אחרי המשפט האחרון ועד שהמשכתי לכתוב.
אז מחר אני בן 22, לא דיברתי על זה עם איש, לא הזכרתי או תיכננתי מה לעשות. אבא שלי יהיה עם אחותי בזמן הזה ואני רוצה לעבוד, לחזור הביתה בסוף היום, לשתות בירה וללכת לישון.
זה העסיק אותי כל כך כי לא הבנתי למה.
אולי אני עוד חש אשמה בגלל טל. אולי אני כועס על עצמי שהרסתי את זה. אולי לא רק טל. קרמנה, אבל היא הכי פחות מטרידה אותי הכלבה השמנה הזאת שאני מתחרט כל פעם שאני מביט בה שדחפתי לשם את הזין, אבל שרון, בר, בעיקר טל כמובן.
נראה שכל קשר שאני נוגע בו אני הורס וזה נכון במיוחד לשנה האחרונה. יכול להיות שזו הסיבה שאני מוותר מרגע לרגע. עוד בן אדם אומר לי 'אני הולך' ואני מאבד עוד תקווה בעצמי. וככל שהדלתות נסגרות אני שואל את עצמי יותר ויותר: אז למה אתם עושים לי את זה?
למה לפתח בי תקווה? הכי אני שונא את כל אלו שאומרים לי שאני צריך להאמין או משהו או שאני לא יכול לותר על אנשים. אולי אני כועס על עצמי שאני מפתח תקווה בעצמי. 'יום הולדת'. זה מזכיר את האשמה הזאת שאתה חש בהתחלה כל פעם שאתה אוכל בשר ואז חלב, בלי אפילו לחשוב על זה. כל ציון של איזה מאורע חברתי שאתה מנסה לשכוח מציף אותך בתחושת אשמה שאתה לא. למה שאחוש אשמה? זה מי שאני.
למה אתה מוותר? אני לא. אני ניסיתי, באמת ניסיתי, אבל נכשלתי, וכל פעם שנכשלתי זה היה כואב יותר. אז תפסיקו לעשות לי את זה. תפסיקו לומר לי שזה בסדר כש22 שנה אני מנסה ונכשל בדבר הכי בסיסי שאתם עושים. זה לא גורם לי להרגיש טוב.
אז יש את אלה, אני הכי שונא את אלה, שיאמרו לי שאני מתנשא כי אני מתעסק בדברים אחרים. אתם רוצים לקחת ממני את זה? באמת? הדבר היחיד שאני איך שהוא טוב בו?
'כן חח גם אני אותו דבר' חושבים שמיזנטרופיה זה איזה משהו מגניב וגורמים לי להרגיש אשם פתאום. אז אני אשאל כל פעם שיאמרו לי את זה אם גם הם לא הצליחו לתקשר עם אנשים עד גיל 19?
אתם יודעים מה זה 19 שנים של בדידות? איזה אדם זה מפתח?
כשבגן במקום לשחק עם אנשים פתחתי ספרים?
כשביסודי... אוי זה הכי נורא. כשאתה רעב כל כך לתשומת לב ולא יודע איך להרוויח אותה בצורה נורמטיבית.
מהדהד בי הזיכרון לכל אורך הפסקה הזאת של הפעם ההיא שהם החליטו להשתעשע איתי: ילדה אחת הביטה בי במבט נגעל ואמרה לי שיש חרק זוחל מהשיער שלי, ואז צעקה את זה לכולם והם הביטו במעין חלחלה שלא עוזבת אותי עד היום. נעתי אחורה, נתקעתי בפינה וזחלתי פנימה עמוק וקיוויתי להיבלע.
ואז אתה יודע שאתה רוצה להתאבד, וכל הליכה שלך מבית הספר אתה מרגיש את הרוח סוחפת אותך כמו חלקיק אבק, אתה תמות והעולם ישאר, אז אתה מאבד את הרצון לנוע או להשקיע במשהו. להתעורר בבוקר נהיה כובד ובלילות אתה פשוט לא נרדם.
אתם יודעים מה זה כשאתה אומר לאמא שלך שאתה רוצה להתאבד ולראות פסיכולוג והיא אומרת לך שהא מומחית ואין צורך בזה?
ומאותה אישה אתה שומע שמשהו פגום בך. שאתה ילד 'שונה'. והשונות הזאת נשארת לך בראש כמו סריטה עמוקה. היא אומרת לך שוב ושוב שאין לך כישורים להתמודד בעולם.
אז אתה מגיע לתיכון עם בלאגן בראש, סיוטים בלילות והמחברות שלי מלאות בסרטוטים של אישה שרויה בפינה של החדר, ילד עם עיני חתול גדולות, שער פרוע, שיניים חדות וגוף צנום.
הבדידות מכרסמת בך כל יום ואין איש עליו אתה נסמך.
ואתה מנסה טעמים שונים. לזקק אופיאום מפרג, לחזור בתשובה, להתווכח ברשת, הקירבה האנושית הראשונה שלי הייתה אומנות הלחימה. כאב, כאב נפלא שגורם לך לחייך ולצחוק, דם אדום כמו האהבה, כמו אודם שפתיים, לחיים שמנמנות. הפעם הראשונה שהבטתי לבן אדם פיזית בעיניים. וזה נראה כמו עולם אחר על המזרן. הייתי אדם אחר, דמות אחרת, מישהו שאני רוצה להיות.
ואם החוויה שלך זהה, אז אני מאושר, יש אדם שיכול להבין אותי. ואם תאמר לי שאני טועה אני רוצה לחבק אותך, בבקשה תאמר לי איך להילחץ מזה, זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם.
אבל אל תעזו לאמר לי שאני מתנשא, פלספן, חי במגדל שן, מנותק. הפילוסופיה שלי היא של צער, קרקע, נשגבות אבל צינית. של אדם מכוער שחי בדלות מהרחוב, בפשטות ומאושר בחלקו, מזקק יופי בכיעור.
ואז נחזור למראה לזקק עוד מסקנות.
אני מתגעגע לאומנות שלי. זאת שהשוואתי לאשה. איני חש את החיבור והאושר מהיומיום. אני מתגעגע אליה. יש חיבור נשגב למציאות שאין שני לו בתחושה, כשהכל מתחבר לפתע אליה וכל תנועה שלך משפיעה על העולם וכל תנודה של העולם אתה מאמץ בחיבוק אמיתי.
אתה מגרד את האף עם הכפפה, מסיט את המבט ולפתע רואה את שניהם בבהירות חדשה. האחד מכה ואתה נע כמו מים, השני מנסה לבעוט ואתה מרפה, ולפתע הרגל שלו נתפסת בנהר ואתה מרים אותה, הוא נופל על הגב, השני לופת אותך ואתה נצמד אליו ומפיל אותו לרצפה, שם עולה עליו ומתחיל להכניס לו אגרופים. אתה יודע הכל ושומע הכל, ויותר משאתה משפיע על העולם, הוא משפיע עליך ואתה מאושר מזה.
אבל נחזור לכאן, לעכשיו, אין לי ערכים, מוסריות גדולה, אין לי קשרים עם אנשים שאם יפגעו קשות אכאב בכאבם, הם לא מכילים אותי ולא גורמים לי להכיל כמו שאני רוצה. בריקנות זו אני שופט אותם ממרחק, כמו דג מחוץ למים.
וזהו, הכל נפרס ואני חש באמת שליו לרגע.
התנשאות? די עם זה, תפסיקו לומר. אני מקנא בך בן אדם, ודומע שאיני יכול להיות כמוך. אני רוצה, כמה שאני רוצה, אתה לא מבין. אני רוצה להתאהב ולהתמסר.
אבל במידה מסוימת לא ממש. אתה מבין, חשבתי ללכת לבר ולאבד את עצמי לדעת ולקבל כמה ניצוצות שמחה וחום.וזה יכול להיות נחמד, באמת, אולי אפילו אמצא שם מישהו בהסתברות נמוכה. ומנגד, ההתבוססות בצער שלי כבר הפכה למי שאני. זה אולי עצוב אבל אתה מרגיש שאני מתנשא והם מעריכים אותי כי כביכול מה שיש לי נחשק בידי אנשים.
אני יכול לומר שאני רוצה לוותר על זה, ולהיות אחד מאלה שרוצים את זה, אבל למה שלא אוציא מוץ מתבן?
אתה לא תבין.
ביי.