יום שבת, 28 בינואר 2017

מאמר דעה פמניסטי

אחת הבעיות שלי עם פמניזם מודרני זה אימוץ של גישה יחסית מרקסיסטית לבעיות של נשים. לגישה של מרקס מספר מאפיינים: לבני אדם אין תכונות פנימיות שהופכים אותם למוצלחים יותר (כל הצלחה נובעת מהסטטוס החברתי ואי הצלחה מדיוי) לפיכך, החברה האידאלית לא תנבע מכוחם של אנשים אלא הדיכוי של האצולה את הפועלים שתוביל להתאגדויות חברתיות ומשם להפצה מחדש של העושר. ההפצה מחדש תתבצע דרך שיטת ממשל עם רגולציה שתוביל לחלוקה שיוויונית, בלי שאנשים יהיו במעלה ההיררכיה.
אם ניקח את זה לקבוצות חברתיות, התפיסה היא שנשים מדוכאות, על כן מתאגדות תחת באנר, הבאנר אמור להשפיע על הממשלה וליצור אפלייה מתקנת ולהכנות להן הטבות.
 מרקס לא טוען רק שהסדר שהוא מציע טוב יותר, אלא שהחברה תגיעה לשיווי משקל הזה בהדרגה אם תרצה או לא. דוגמה למימוש של התפיסה החברתית שלו תהיה המהפכה הצרפתית.

גישה קפיטליסטית לחברה טוענת שבבני האדם טמון הפוטנציאל אותו הם מנצלים לצמיחה. על כן היא מקושרת לחירות. צדק חברתי לא מתבצע דרך אפליה מתקנת ורגולציה שתחלק את ההון, אלא מתן הזדמנות שווה ככל האפשר לכל הנפשות להתחרות בשוק ולשחרר את אותו פוטנציאל דרך 
רגולציה מינימאלית.
למשל, אחת הביקורות הגדולות של הליברלים את Black Lives Matterr היא שהתנועה לא מבקרת את האפריקאים בארה"ב אלא מאשימה את השוטרים, למרות שאחת הסיבות ששוטרים 'צדים' אפריקאים באחוזים גבוהים יותר היא שבאופן כללי על פי נתונים, האוכלוסייה השחורה נוטה לפשיעה גבוה יותר. גישה יותר אפקטיבית לטפל בבעיה תפתח אלטרנטיבות בשכונות לחיי פשע, אופציות חינוכיות וכן הלאה. להאבק בשוטרים זה נח, אבל לא יעיל במיוחד, ואולי גרוע מזה: יגביר את הפשיעה בשכונות שחורות (כי כשאין פיקוח...). 
 לא נהוג להאבק לשיפור האדם עצמו בתור אינדבידואל בגישות מרקסיסטיות.

עכשיו, אישית, אני לא מבקר לטובת אף אחת מהגישות. אני חושב שאפשר אפילו לאמץ את שתי הגישות במקביל. אבל כאן הבעיה, אני כמעט ולא רואה תנועה הומניטרית שמעזה לבקר את החולשות של האוכלוסיה הנתמכת ומנסה באמת לשפר אותן. אני שומע בעיקר דיבורים נגד הפטריארכיה הסקסיסטית.
 כשאני מעלה את הביקורת הזאת אומרים לי שזה מובן מאליו שנשים יכולות לצמוח אם הן ירצו ואני חוזר ואומר: לא, זה לא מובן מאליו.


 אני כותב הפעם בהקשר של מאמר שקראתי עכשיו. הרבה נשים עדיין מאמינות שהן לא מסוגלות להתמודד עם גברים במשק.

יותר מזה, נשים עדיין חושבות שתפקידן העיקרי הוא טיפול בילדים.
 כל אלו לא אמורים להיות בעיות חברתיות שכל כך קשה לטפל בהן. אני חושב שעיקר הבעיה היא הגישה שתנועות למען נשים לקחו במאבק.
מזמין אתכם לדון. יודע שהטענות שנויות במחלוקת במקרה הטוב.
מספר בעיות פילוסופיות איתן אני מתמודד במשנה שלי לאחרונה:
א. מבנים פנימיים מול חיצוניים.
לא אציג את הכל כי זה בזבוז זמן. אבל התפיסה הובילה אותי לאמונה שסוציאליזם מייצג את התפיסה הגורמית וקפיטליזם את התפיסה התכליתית.
ברוח העיברות, נקרא לסוציאליזם חברתנות ולקפיטליזם חירותנות (משקל פעלתנות מייצג איזם בעברית).
הכוונה היא שחברתנים מאמינים שהאנשים צומחים על ידי שלטון (או קהילה), בעוד חירותנים מאמינים שהאנשים צומחים מתוך עצמם ותחרות.
אולי 'צמיחה' היא לא הכוונה. נראה שמטרתם להגדיל את כמות העושר של השחקנים או כוחם. כמובן שאפשר לתרגם זאת למונחים של תנועה כדי להתאים זאת להגדרות שלי. תנועה של עושר (משאבים?) לא, כי המשאב נותר מובל בשתי התפיסות, כלומר תנועתו נגרמת.
זה לא נוחת למטאפיזיקה שעומדת מאחוריהם, רק לדבר שהם שואפים להשיג ולא לתפיסה, וכי הרי התפיסה של העולם היא מה שמשנה את מטרותיהם.
אולי התפיסה מאחוריהם היא זו: בני אדם לפי חברתנות אינם צוברים כח בעזרת פוטנציאל פנימי, אלא מבנה הקהילה, שמחלק את הכח באופנים שונים. על כן העיסוק ב'פריבלגיות' שאינן נובעות ממה האדם בפני עצמו, אלא מה הקשרים שלו עם החברה.
חירותנות הופכית לכך.
אבל כעת הגענו לאבסורד: הגעתי אליו בדיונים על פמניזם. כדי להוביל נשים להצלחה, שתי הגישות מציעות דרכים אחרות: האחת היא לבנות קהילה חזקה שתשפיע על החקיקה המדינית ותוביל לסיבסוד נשים ואפליה מתקנת כנאות לשוק מהונדס, הגישה השנייה תהיה למנוע התערבות ככל האפשר ולהנחיל בנשים את הפוטנציאל ככל האפשר.
ככל שאני חושב על זה,אף אחת מהגישות הללו לא יעילה בהסברת מערכות ההסברים שאנו רואים לבדן ואנחנו מאמצים תמהיל שלנו עם הטיות שונות.
אם גופים היו מושפעים באופן בלעדי בידי השפעות חיצוניות, כל הגופים היו נוהגים זהה באותם תנאים ולא היו הבדלים של חומר אלא רק כמות. אם גופים היו מושפעים באופן בלעדי מהפנימיות, שום השפעה חיצונית לא הייתה עוזרת, כל הדיון על התערבות למען ערך היא חסרת משמעות.
אולי ברמה המופשטת ביותר, הגישה המכנית או הגורמית אכן אימצה את התפיסה של הבדלי כמות ולא חומר לתומה, כי הרי לפיה ההבדלים בין חומרים שונים הוא האטומים, וההבדל בין האטומים הוא כמות החלקיקים. כך גם התכליתיים יצרו את התפיסה האינדבידואלית, כל בני האדם מיוחדים ושונים זה מזה.

באשר לדיון שהעליתי על השפעה חיצונית, עיסוקו במה נחשב השפעה חיצונית, כי הרי ניתן לומר את אותו הדבר גם בגישה הגוררת ובמיוחד בה, בשל נטיותיה לניהליזם (כשאפתור אותה ארצה לכתוב את דעתי המסודרת על מטריארכיה, עיסוק שמאוד מרגש אותי).
תכליתנים יטענו ששינוי חברתי אפשרי מתוך האדם עצמו.
גורמנים לא.
ופה יש אניגמה: נראה שבגישה הקפיטליסטית תומכים אנשים יותר מדעיים, קרים. אוכל להסביר זאת באופנים שונים, אך הם לא מספקים אותי כעת דיו כי אני פונה להסברים חברתיים (הגישה הקפיטליסטית מתאימה לאנשים נבונים ובעלי יכולת לצבור הון בעצמם, ייתכן ובחברה בה אינטלקט פחות מוערך בה הון לא נצבר בעזרתו, פחות אנשים יפנו אליו).
כיצד קרה שסוצאליסטים תומכים במהפכות פנימיות?
אם אצטט את מרקס, הטענה היא שסוצאליזם אפשרי רק מתוך מלחמת מעמדות. כלומר התנגדות לגורם מדכא חיצוני, שמובילה את האנשים להתקומם, שמובילה להקמת שלטון חברתי. במילים אחרות, הוא טוען שההשפעה היא חיצונית ולא תלויה ביכולותם של האנשים, כראוי לגישה החברתנית.
השאלה היותר מעניינת היא, מה הפיתרון הפמניסטי שתכליתנות מציעה? אני סבור שזה הפיתרון: נשים חזקות יעלו לכח מעצם עוצמתן הפנימית ומכך שתנאי השוק מתירים זאת, ומעמדת כח ישקיעו בנשים ובעיצוב המשק להן כי זה יעיל עבורן (בין השאר כי יותר קל להן לתקשר עם נשים).
הפעילות החברתית שנותרת בידי הציבור לקידום הדבר היא בהפחתת אפליה בשוק העבודה (כלומר פגיעות בשוק החופשי) והעצמה נשית.

ב. בוא נדבר על עומק ורוחב.
לביטויים אלו בדר"כ אין קונטקסט מחוץ לדיון בישות כל שהיא אז נגדיר עומק כתנועה בכיוון מסוים ורוחב כתנועה מתפשטת.
ההבדל בין קו ישר לאן שהוא ועיגול סביב משהו.
תכליתנות מתאימה לעומק כי היא מחייבת תנועה לעבר גוף מסוים ואילו גורמנות (עליי למצוא מילה טובה יותר) מתאימה לרוחביות

יום שישי, 20 בינואר 2017

חזן וברוריה

שימור לקוחות שלום, מדברת ברוריה.
אני: שלום, אני רוצה להתנתק
ברוריה חזן: אני לא יכולה לעשות את זה אדוני.
אני: אז מי יכול?
ברוריה חזן: אף אחד.
אני: מה זאת אומרת, אבל את שימור לקוחות, לא?
ברוריה חזן: נכון
אני: זאת אומרת שיש לקוחות שניסו לעבור ואת ניסית לשמר אותם
ברוריה חזן: לא
אני: אז מה התפקיד שלך?
ברוריה חזן: אדוני אם תמשיך עם הדיבור הנגוע אעביר אותך לפקיד שומה!
אני: אבל בלויתן כתוב שחתמתי איתכם הסכם! זה הכל בהסכמה שלי, אני לא זוכר שהסכמתי.
ברוריה חזן: אדוני כרגע בדקתי במחשב ויש מס שלא שילמת במשך עשר שנים.
אני: ברור! כי אני לא גר במדינה!
ברוריה חזן: אתה עדיין צריך לשלם.
אני: כמה?
ברוריה חזן: מס אושר ושגשוג, חצי משכורת, במשך עשר שנים, שלוש עשרה מיליון שקלים. תצטרך למלא את הטופס און-ליין, לשלוח למשרד האוצר, לקבל אותו טופס חדש, ואז ולהעביר לנו בפקס. יש לך גם ארבע מאות ימי מילואים שלא ביצעת.
אני: אני רוצה לדבר עם הממונים שלך.
ברוריה חזן: אין לי ממונים.
אני: מה זאת אומרת?
ברוריה חזן: הסכם קיבוצי חדש אחרי מחאת הצוהלים, אין לנו יותר ממונים.
אני: אני אתבע אתכם.
ברוריה חזן: רק רגע אדוני
התאגדות עורכי הדין, מדבר חזן, במה אפשר לעזור?
אני: היי, חזן?
רק חזן: לא, חזן.
אני: כן, חזן?
רק חזן: לא, חזן, עם ח.
אני: אה, חזן, אני רוצה להתנתק?
רק חזן: אין שום בעיה אדוני, בעזרת השם אנחנו ניכנס בהוט על כל שקל.
אני: לא, ממדינת ישראל.
רק חזן:
אני:
רק חזן: אני לא אוכל לעזור לך בזה.
אני: אני לא מבין! אין אף אחד שמתנתק?
רק חזן: לא.
אני: אז מה עושה מי שעובר מדינה?
רק חזן: שומר על המנוי. אין חוק בישראל שמאפשר להתנתק.
אני: ומה עם המיסוי?
רק חזן: משלם.  מה רע לך פה?
אני: קיבלתי לפני עשר שנים הצעת עבודה בחו"ל אז הייתי צריך לבצע רילוקיישן.
רק חזן: אבל תבין שאם ננתק כל מי שרוצה, לא ישאר כסף בקופת המדינה.
ולאן תחזור? בעזרת השם כולם אנטישמים בחוץ.
אני: אני לא מאמין בשם.
ברוריה: איך לא מאמין בשם? שמע ישראל, אתה עוכר ישראל?
אני: לא, פשוט לא מאמין באלוהים, מה את עושה על השיחה? חזן זה חוקי?
רק חזן: רפורמה בשוק הסלולאר, כדי להגביר את השיוויון המדינה רשאית לבדוק את השיחות שלך. יא בוגד חסר ערכים
אני: אני לא בוגד! שירתתי בקרבי! שילמתי מיסים! אני שומע אריק איינשטין כל בוקר!
ברוריה: אדוני, אני שולחת אליך ניידת על עכירת ישראל.
אני: איך?! הסברתי לך שכבר עשר שנים אני לא גר שם!
והטלפון ניתק.

יום שני, 16 בינואר 2017

יכולתי להיות הרבה דברים. מכונאי, נגר, הורה, אבל קיבלתי לייק על כתבה בתיכון. אז נהייתי פובלציסט מינורי 'הוגה דעות בשוליים' - טאץ' שנאה, פילוסופיה בשנקל וקשיי הסתגלות. 
פעם אמרתי שאדם צריך לקבע ערך כאלוהות. קיבלתי חמש עשרה לייקים. מישהו הקשה שגם שינוי הוא סוג של קבוע והחלטתי לחסום. אל תבקרו אותי, אני מחפש להיות נאהב. וכך היה. מו"ל מזהה אותך, אתה מפרסם ספר, מתחיל להתראיין ולבסוף מזוהה ברחוב.
'אני רוצה להתאבד' כתבתי לסוכנת בפיד, 'מרגש' היא החזירה מתחנת הרכבת. שלושים לייקים. הם שוכחים ממך ועוברים להוגה דעות בשוליים הבא ואתה יושב ממורמר על הבר. 'אני מאוהב בך' פתאום שמעתי, וזה מסתיים בחדר המיטה.

יום שישי, 13 בינואר 2017

במעלה המבואות

זה היה מהבקרים האלו של התאוששות מהאתמול. בנוסף לקפה של הבוקר הוגשה כוס תה.
החורף הגיע, השלג הולם בחלון הבית. על השידה, לצד המבואה עומד ספר עב כרס 'הפתרונות לכל השאלות באשר הן' מאת בעל שם. פרק ראשון - אל תצא מהבית בסופת שלג. פרק שני - ואם תצא, כך תנהג. אז המשכתי לקרוא.
השוער בכניסה מניד ראשו בייאוש כשרואה את הסהרורי שוב הולך בתוך קריאה אך לא אומר מילה. כבר שייפתי את כל המיומנויות הנדרשות: חלוקת קשב, ראייה פנורמית ואפילו לפרק את ההליכה לתהליכים של חלוקת משקל כדי שמרכז הכובד לא יימצא את עצמו על הרצפה. אך דבר אחד לא ידעתי: וזה כיצד להגיע למקום אליו אני צועד. אך בספר כל התשובות לכל הבעיות ודי ברור שלמצוא דרכי היא לפחות שאלה. שלב ראשון - הבט סביב. מילים,מילים בכל מקום, טיפות דיו שחורות אם נהיה חומריים יותר ואלגוריתם מדוקדק אם נבחר להיות הוליסטיים. שלב שני - תאתר יעד. וזו הסיבה שאני נתקע כל פעם. עליתי על גבעת קרח וכמעט החלקתי לרגע, אז שקעתי מטה, ולרגע נקטע חוט המחשבה כשנאבקתי בשלג הכבד. כשחזרתי לספר נחתי איפה שהוא בפרק חמש ובו כתוב 'אתה יודע מה הבעיה שלך? אתה לא מקשיב.'
מעניין, חשבתי לעצמי.
'מה מעניין?! תקשיב! הנח, את הספר, תחשוב על הכל מחדש ואז תחזור.' מסתבר שהפרק היה תחת 'כיצד לכבות שריפות קטנות' ואילו אני בכלל תקוע בחורף אז דילגתי ודילגתי ופתאום גיליתי שהתנועה בידיים שלי מתחילה לקטון. בלי שליטה יד אחת נכנסה לתוך כיס המעיל ויד שנייה המשיכה לדפדף בקושי בין דפי הספר כיצד לטפל בברוך אליו נכנסתי.
'פנה ימינה, ואז שמאלה, תמשיך ישר עד לצומת ואז... אז... וואלה אין לי תשובות.'
'מה אין תשובות? אז מה אני אמור לעשות?'
'מצטער אחי, נסה פשוט לבחור כיוון.'
'אבל איך?' ולא היו לספר תשובות, שישה עמודים ריקים הסתחררו סביבי, השביעי היה המרוקן ביותר, אך בסופו רעש סטטי והמילים 'פנה לעמוד ארבעים ושניים' ושם נכתב:
'השפה היא רצף אדיר של מילים, כל אחת מורכבת מרצף אדיר של אובייקטים בעקומת פעמון המייצגת דמיון משפחתי. אבל גם אובייקט הוא מילה, כלומר רצף, שמורכב מרצף של רצפים מרוצפים בריצוף ובסופו צבעים, צלילים לא נהירים.' מה זה החרא הזה? איזה פרק זה היה?
'בית חולים פסיכיאטרי' אז נמלטתי.
וכשהתעוררתי הכל היה לבן סביבי, אבל לא מושלג, דווקא נורא מסודר למלבנים, עיגולים ומזרקים.
'איפה אני?' הקול שאל.
'חטפת היפותרמיה והובלת לפה'
הסתכלתי לימיני והיה חסר לי משהו.
'היינו צריכים להוריד לך את היד, היה שם נמק'
'אה. איפה אני יכול לעשן?' אז עליתי לגג הבניין ושם נגלה לי הנוף ובתוכו אנשים, שדווקא לא קוראים, אבל מטיילים בין רחובות עמוסים. ידי הייתה בכל, ויד הכל בתוכי, וחשבתי לעצמי - 'חבל שלא עלה בדעתי ללבוש כפפות'.

יום רביעי, 11 בינואר 2017

יכול להיות שאני קצת מתרגש. כבר הרבה זמן שלא כתבתי רשומה אמיתית לבלוג. כלומר, רשומה בעלת משמעות אמיתית, כזאת שאני לא יכול לפרסם לפיד ונושאת באמת טביעת רגש אמיתית. כל כך מתרגש שבאתי הביתה עם שלושה בקבוקי בירה.

נתחיל ממשהו שאין לו שום קשר, לא יודע.
מטיילת לי מחשבה על ההופכי למראה. הופכי במובן של inverse או החזקה השלילית למראה. כיצד ההופכי למראה יראה?
אין לי מושג איך לענות על השאלה הזאת אבל שברתי עליה את הראש הרבה, שאלתי אנשים והם ענו תשובות שונות, האהובה עליי היא שההופכי של מראה הוא חלון.
נשאלת השאלה, למה בכלל חשבתי עליה?
גיליתי מזמן שהרבה פעמים המחשבות האסוציאטיביות שלי פורסות רגשות אותם אני מדחיק בשפה מורכבת בהרבה שאם ארצה לפצח יהיה לי הרבה יותר קשה.
השאלה עלתה כשהקשיתי לדוקטורנט בפילוסופיה.
בהתחלה חשבתי שאולי אני מנסה לחקור את הערכים של האנשים אותם אני שואל אותה.
כשאני חושב עליה מול מקלדת אני חושב שאני יודע למה היא עלתה לי: אני מרגיש שאני ההופכי של המראה.
קודם כל כי אני מרגיש שאני מבצע את הפעולה ההפוכה למראה. אם אנשים משתמשים בראשונה כדי לראות את עצמם בבהירות, אני מנסה ליצור בהם בילבול, חרדה, פחד ואי ודאות.
אני מנסה להקשות עליהם, לחשוב.
זה התכלית שלי, זו הנאתי.
'אתה כל כך חכם הא? חושב שאתה יודע יותר טוב מכולם' למראה אין גוף, אין דמות, אין ישות, אין אפילו קיום מחוץ לעולם האנושי כמו צליל של תפוח ללא שומע. אני רוצה להיות מופשט, או חשתי מופשט כשעסקתי בשאלה.
אין לי דעות? אוי, שאלה גדולה. יש לי דעות, הן מופשטות, כי אני מדבר על המופשט. המופשט בטוח, הוא צפוי, אבל הם לא מצפים לו, כי איש לא עוסק בו בפועל. הדעות שלי מנסות להיות כמה שיותר בסיסיות, על המרקם של האנושות עליה הם דורכים בלי שיראו. אז אני משתדל שלא לדון איתם פנים אל פנים. אני מנסה להציב להם התנגדות, אבל רק כדי אחר כך לחזור למעבדה וללכת לבסיסי יותר ולראות מהדעות שלהם כמה אפשר ללכת מופשט יותר.

יכול להיות שעבר יותר מדי זמן. אני לא מושך אתכם למסע כמו לפני שנה כי אני מנבא מראש את התגובות של עצמי פה.
טוב, יש פה תבנית מסודרת. הפסקה האינטלקטואלית הנחמדה תמיד תכמס את הכאב, והרי הוא לפניכם, עיסוקי להיום, הדבר שכל כך הטריד את המחשבה שלי אבל בצורה הכי טורדנית שהיא מסוגלת לו: הטרדה ללא מושא, ללא נקודת מיקוד כך שאצטרך לנחש ולשבת מול הפאקינג מקלדת ולכתוב שורות שורות עד שהיא לפחות תיפלט:
אני לא רוצה שיחגגו לי השנה. לא מגיע לי. הנה אמרתי את זה. ואני נשמע כמו כלבה מפונקת אבל אני רוצה להיטחב לפינה ושאיש לא יתקרב אליי, הכי חשוב שלא אתקרב לאיש. אני רוצה שקט ודממה שקטה ונעימה. מה אני הכי לא רוצה: הוקרה, אהבה, סימפטיה, אהבה, כי לא מגיע לי.
מחר אני חוגג 22. לקח לי כמה שניות אחרי המשפט האחרון ועד שהמשכתי לכתוב.
אז מחר אני בן 22, לא דיברתי על זה עם איש, לא הזכרתי או תיכננתי מה לעשות. אבא שלי יהיה עם אחותי בזמן הזה ואני רוצה לעבוד, לחזור הביתה בסוף היום, לשתות בירה וללכת לישון.
זה העסיק אותי כל כך כי לא הבנתי למה.
אולי אני עוד חש אשמה בגלל טל. אולי אני כועס על עצמי שהרסתי את זה. אולי לא רק טל. קרמנה, אבל היא הכי פחות מטרידה אותי הכלבה השמנה הזאת שאני מתחרט כל פעם שאני מביט בה שדחפתי לשם את הזין, אבל שרון, בר, בעיקר טל כמובן.
נראה שכל קשר שאני נוגע בו אני הורס וזה נכון במיוחד לשנה האחרונה. יכול להיות שזו הסיבה שאני מוותר מרגע לרגע. עוד בן אדם אומר לי 'אני הולך' ואני מאבד עוד תקווה בעצמי. וככל שהדלתות נסגרות אני שואל את עצמי יותר ויותר: אז למה אתם עושים לי את זה?
למה לפתח בי תקווה? הכי אני שונא את כל אלו שאומרים לי שאני צריך להאמין או משהו או שאני לא יכול לותר על אנשים. אולי אני כועס על עצמי שאני מפתח תקווה בעצמי. 'יום הולדת'. זה מזכיר את האשמה הזאת שאתה חש בהתחלה כל פעם שאתה אוכל בשר ואז חלב, בלי אפילו לחשוב על זה. כל ציון של איזה מאורע חברתי שאתה מנסה לשכוח מציף אותך בתחושת אשמה שאתה לא. למה שאחוש אשמה? זה מי שאני.
למה אתה מוותר? אני לא. אני ניסיתי, באמת ניסיתי, אבל נכשלתי, וכל פעם שנכשלתי זה היה כואב יותר. אז תפסיקו לעשות לי את זה. תפסיקו לומר לי שזה בסדר כש22 שנה אני מנסה ונכשל בדבר הכי בסיסי שאתם עושים. זה לא גורם לי להרגיש טוב.
אז יש את אלה, אני הכי שונא את אלה, שיאמרו לי שאני מתנשא כי אני מתעסק בדברים אחרים. אתם רוצים לקחת ממני את זה? באמת? הדבר היחיד שאני איך שהוא טוב בו?
'כן חח גם אני אותו דבר' חושבים שמיזנטרופיה זה איזה משהו מגניב וגורמים לי להרגיש אשם פתאום. אז אני אשאל כל פעם שיאמרו לי את זה אם גם הם לא הצליחו לתקשר עם אנשים עד גיל 19?
אתם יודעים מה זה 19 שנים של בדידות? איזה אדם זה מפתח?
כשבגן במקום לשחק עם אנשים פתחתי ספרים?
כשביסודי... אוי זה הכי נורא. כשאתה רעב כל כך לתשומת לב ולא יודע איך להרוויח אותה בצורה נורמטיבית.
מהדהד בי הזיכרון לכל אורך הפסקה הזאת של הפעם ההיא שהם החליטו להשתעשע איתי: ילדה אחת הביטה בי במבט נגעל ואמרה לי שיש חרק זוחל מהשיער שלי, ואז צעקה את זה לכולם והם הביטו במעין חלחלה שלא עוזבת אותי עד היום. נעתי אחורה, נתקעתי בפינה וזחלתי פנימה עמוק וקיוויתי להיבלע.
ואז אתה יודע שאתה רוצה להתאבד, וכל הליכה שלך מבית הספר אתה מרגיש את הרוח סוחפת אותך כמו חלקיק אבק, אתה תמות והעולם ישאר, אז אתה מאבד את הרצון לנוע או להשקיע במשהו. להתעורר בבוקר נהיה כובד ובלילות אתה פשוט לא נרדם.
אתם יודעים מה זה כשאתה אומר לאמא שלך שאתה רוצה להתאבד ולראות פסיכולוג והיא אומרת לך שהא מומחית ואין צורך בזה?
ומאותה אישה אתה שומע שמשהו פגום בך. שאתה ילד 'שונה'. והשונות הזאת נשארת לך בראש כמו סריטה עמוקה. היא אומרת לך שוב ושוב שאין לך כישורים להתמודד בעולם.
אז אתה מגיע לתיכון עם בלאגן בראש, סיוטים בלילות והמחברות שלי מלאות בסרטוטים של אישה שרויה בפינה של החדר, ילד עם עיני חתול גדולות, שער פרוע, שיניים חדות וגוף צנום.
הבדידות מכרסמת בך כל יום ואין איש עליו אתה נסמך.
ואתה מנסה טעמים שונים. לזקק אופיאום מפרג, לחזור בתשובה, להתווכח ברשת, הקירבה האנושית הראשונה שלי הייתה אומנות הלחימה. כאב, כאב נפלא שגורם לך לחייך ולצחוק, דם אדום כמו האהבה, כמו אודם שפתיים, לחיים שמנמנות. הפעם הראשונה שהבטתי לבן אדם פיזית בעיניים. וזה נראה כמו עולם אחר על המזרן. הייתי אדם אחר, דמות אחרת, מישהו שאני רוצה להיות.
ואם החוויה שלך זהה, אז אני מאושר, יש אדם שיכול להבין אותי. ואם תאמר לי שאני טועה אני רוצה לחבק אותך, בבקשה תאמר לי איך להילחץ מזה, זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם.
אבל אל תעזו לאמר לי שאני מתנשא, פלספן, חי במגדל שן, מנותק. הפילוסופיה שלי היא של צער, קרקע, נשגבות אבל צינית. של אדם מכוער שחי בדלות מהרחוב, בפשטות ומאושר בחלקו, מזקק יופי בכיעור. 

ואז נחזור למראה לזקק עוד מסקנות.
אני מתגעגע לאומנות שלי. זאת שהשוואתי לאשה. איני חש את החיבור והאושר מהיומיום. אני מתגעגע אליה. יש חיבור נשגב למציאות שאין שני לו בתחושה, כשהכל מתחבר לפתע אליה וכל תנועה שלך משפיעה על העולם וכל תנודה של העולם אתה מאמץ בחיבוק אמיתי.
אתה מגרד את האף עם הכפפה, מסיט את המבט ולפתע רואה את שניהם בבהירות חדשה. האחד מכה ואתה נע כמו מים, השני מנסה לבעוט ואתה מרפה, ולפתע הרגל שלו נתפסת בנהר ואתה מרים אותה, הוא נופל על הגב, השני לופת אותך ואתה נצמד אליו ומפיל אותו לרצפה, שם עולה עליו ומתחיל להכניס לו אגרופים. אתה יודע הכל ושומע הכל, ויותר משאתה משפיע על העולם, הוא משפיע עליך ואתה מאושר מזה.
אבל נחזור לכאן, לעכשיו, אין לי ערכים, מוסריות גדולה, אין לי קשרים עם אנשים שאם יפגעו קשות אכאב בכאבם, הם לא מכילים אותי ולא גורמים לי להכיל כמו שאני רוצה. בריקנות זו אני שופט אותם ממרחק, כמו דג מחוץ למים.

וזהו, הכל נפרס ואני חש באמת שליו לרגע.
התנשאות? די עם זה, תפסיקו לומר. אני מקנא בך בן אדם, ודומע שאיני יכול להיות כמוך. אני רוצה, כמה שאני רוצה, אתה לא מבין. אני רוצה להתאהב ולהתמסר.

אבל במידה מסוימת לא ממש. אתה מבין, חשבתי ללכת לבר ולאבד את עצמי לדעת ולקבל כמה ניצוצות שמחה וחום.וזה יכול להיות נחמד, באמת, אולי אפילו אמצא שם מישהו בהסתברות נמוכה. ומנגד, ההתבוססות בצער שלי כבר הפכה למי שאני. זה אולי עצוב אבל אתה מרגיש שאני מתנשא והם מעריכים אותי כי כביכול מה שיש לי נחשק בידי אנשים.
אני יכול לומר שאני רוצה לוותר על זה, ולהיות אחד מאלה שרוצים את זה, אבל למה שלא אוציא מוץ מתבן?
אתה לא תבין.
ביי.

יום שלישי, 10 בינואר 2017

הילד שצעק זאב או המתלוננת שזעקה אונס?זה נשמע מחריד,אני יודע.
אונס זו בעיה משפטית נורא גדולה כי היא משאירה מעט מאוד ראיות ולכן מאוד קשה לפסוק אשמה.
מצידו השני של המתרס,מאוד קל להאשים מישהו על אונס. הדבר העלה מאבק בין פמניזם לאנטי פמניזם. מה שמעניין במיוחד בעיני הוא השימוש הפגום של שני הצדדים בנתונים.
שימו לב לכתבה הבאה:
http://www.oneofone.org.il/tlunot-shav
היא מאוד מפורסמת בארצנו. שני אחוז בלבד מהתלונות על אונס הן תלונות שווא! זהו!
אבל תבחינו בלוגיקה:
בהן טוענות לקשר ישיר בין מספר כתבי האישום על תלונות שווא לבין מספר תלונות השווא בפועל.
זה הזוי במיוחד כי אלו אותם אנשים שטוענים בדר"כ שמספר התלונות על אונס קטן משמעותית ממספר מקרי האונס במציאות.
עכשיו, אני לא יודע כמה תלונות שווא קיימות בפועל. אני יודע שני דברים:
א. הסיכוי של כתב אישום לתלונת שווא להתקבל ולענישה מחמירה יחסית נמוך, כפי שמתייחסים לכך במאמרים אחרים.
ב. מספר כתבי האישום נמוך גם ככה. מדברים שם על מאתיים בשנתיים. כלומר גם אמפירית אנחנו רואים שאנשים בדרך כלל לא פותחים כתבי אישום.
לא הייתי מייחס לעיסוק בכך כל חשיבות. הפוסט הזה לא עוסק באונס. אבל היום עלה הטקסט הבא:
https://www.facebook.com/128931457173779/photos/a.528031867263734.1073741824.128931457173779/1289231724477074/?type=3&theater
הוא גוזר לכיוון ההפוך: מאחר ו-90% מהתלונות לא מגיעות לכתב אישום, אלו תלונות שווא.
גם פה כשל זהה. ב-90% מהמקרים פשוט לא יודעים לפסוק האם מדובר בתלונת שווא או דבר ממשי, אין ראיות לאישום.
בואו נניח שאנחנו אנשים חסרי פניות לכאן או לכאן. סביר להניח, מאחר ואנחנו אנשים נבונים, שנפסוק שפשוט לא ניתן לדעת לאור הנתונים כמה תלונות שווא יש בפועל, רק כמה מגיעות לכתב אישום על תלונת שווא וכמה מגיעות לכתב אישום על אונס.
כאן התופעה המעניינת: במצב של חוסר ודאות, האידאליסט יפסוק לטובת התפיסה שלו.
אפשיט משם יותר לעומק: במצב של אי ודאות, נעדיף תמיד את ההסבר שתומך בדעתנו, גם אם אין ראיות שיקשרו אותו ישירות. את אותה צורת חשיבה אנחנו גוזרים לפיזיקה באותה מידה. איננו יודעים מה קורה בגבולות היקום, אנחנו מניחים שהכבידה פועלת שם זהה לשם רציפות התפיסה.
האם מדובר בכשל מחשבתי של אידאליסטים ואנשי מדע? סופר סקפטים יענו שכן. אני לא אוהב את המונח 'כשל' כי הוא קיים כי הוא יעיל.
על אותו הכשל מתאפשר ניבוי והסקת מסקנות. אנחנו מאמצים תפיסות בשל ההשלכות שלהן על חיינו, לא לפי איזו משנה פילוסופית שמסננת אמת משקר.
כך למשל, אנטי-פמניסטים חורצים לעבר תלונות השווא כי מטרתם להגן על גברים.
פמניסטיות חורצות לטובת הנשים כי הן שואפות להקל עליהן ככל האפשר בהליך הבאה לדין.
על כן אכוון את המבט דווקא אלינו, מתי אנחנו חורצים אי ודאות? וכבר ענינו, במצב של העדר פניות. האם זה לא מעיד יותר על ניתוק שלנו מהחוויה? האם הסקפטים שחורצים 'איננו יודעים' עושים זאת כי אין להם צורך בידיעה?
אפסוק לטובת אופציה ג': אנחנו בוחרים באי ידיעה כי משתלם לנו יותר להניח אותה פה. אנטי פמניסטים תומכים בהופכי לfemme (הגבר), פמניסטים תומכים באישה, אקווליסטים תומכים פשוט ב...שיוויון, ופה הם מתקשים לגלות אותו.
בכך אטען: זה לא שאתם מדויקים יותר, זה שההטיה שלכם היא לעבר ערך שלישי.

יום ראשון, 8 בינואר 2017

היא מאוד לא אוהבת קפה, ואני דווקא כן. פה בדיוק הבעיה.
מכונת האספרסו רוטטת כמו מנוע מפשיר בחורף, המקלדת מחוללת אותיות שמתחברות למילים ואני חש את הקפאין מאחה את הבתר סינפטיים לישויות ומשמעויות חדשות. והלילה דפקתי עוד מהלומה על המתכת, עוד צעד במסע בין קיום, חיים, רצון ומוסריות, חיוך מרוח על הפנים. אנטר, נשלח.
יש מוחות, רגישים, להם הקפה הוא הג'וינט והירוק האסיד. ויש אנשים, הנוטים להזיות, שמוכרחים ליצור סדר בבלאגן שמתאפשר רק בריצה בין הנוירונים. כשאני עוצם עיניים, הנוזל החום הוא כמו רתחת ואני בונה חללית אל גבולות היקום, בהם שום דבר לא חי, אבל נולדת התכלית, בצורת מסעדה. כן, מסעדה, ובה חייזר שמצייד אותי בחרב ומגן נוצצים כדי להפיל את המפלצת שבמהות הקיום. וכשסוף סוף נגלתה, לפתע אמרה לי שאלוהים רוצה שאמות כדי למלא משימה.
המפלצת בכלל מודולרית ומורכבת ממילים שמחוברות בעיסה יד-ראש-גוף- הכל התפרק לצבעים, צלילים, ספקטרום לא פריק של הגהות שנפרסו ל'אני מסרב'. בום! התעוררתי בארבע בבוקר מסיוט לא קריא והספקטרום בכלל היה צליל הפייסבוק המוכר.
טקסט עשר שורות ובסופו - 'אני מצטערת, זה יותר מדי בשבילי, מבקשת שתפסיק לשלוח הודעות'.
היא מאוד אוהבת תה ואני בכלל לא.
קפה נשרף מעל שמונים מעלות ולתה זו רק נקודת ההתחלה. עליך להיות זהיר בהרבה שלא לשרוף את הלשון. פתאום שמתי לב שעל יד המכונה במשרד יש קופסת תיונים. שתלך להזדיין, כי בתוך המקרר יש בירה ואותה אני דווקא אוהב. אז לקחתי אחת והתיישבתי על ספסל והתחלתי לשתות, הפיה הצרה ונפח הנוזל הקשתה על פירוק השוט כמו שאני רגיל. וכשאני סופג את הנוזלים פתאום הרוח מרשרשת את העלים, הדשא רוקד לקפיצות החרקים, ילד צוחק במרחק ויכול להיות שיצאתי סתום.

יום שלישי, 3 בינואר 2017

היא לא הייתה שם כשהוריי התגרשו.
איך תהיה? זה עוד משהו בערכים, הם לא רק עושים לך טוב כשהכל סבבה, הם אמורים ללוות אותך כשקשה ולהציע נחמה. כשהורה עובד שמונה שעות ביום בעבודה שהוא שונא, זה כי הוא מצפה להיות מתוגמל באהבתם של הילדים שלו.
גדל מעין אתוס אחר האידיאל שהופך אותו, ובכן, לאידאלי.
כמה האתוס על האמת מפותח? לא ממש. היא משהו די דינמי אז קשה לקבע עליו מצוות או רעיונות מיוחדים.
היא לא מציעה צדק, צמיחה או נחמה. מוזיקאים רבים צומחים כי הצליל מאפשר מפלט מהרעש, אבל העיסוק באמת הוא העיסוק בממשי, במריר ובכואב של אותו רגע, אין בו ניתוק או נחמה.
מן הסתם שזה לא היה כזה אינטלקטואלי, אני סתם מלווה אתכם בשרשרת מחשבה. מעשית פשוט הרגיש חרא להיות בחיים. ואז התאהבתי בבחורה ההיא שכל הפיד שלי מפוצץ עליה ודברים התחילו להיראות אחרת.
היופי בזוגיות כאידיאל הוא שזה לא מצריך שזה יחבוק את כל העולם, רק את החיים שלך. אז נורא קל להגן עליו בפורומים אינטרנטיים. החיסרון הוא שנראה שיש לו סוף. יותר מדי קשרי זוגיות מתו כי אחרי שאתה נכנס לתחתונים לא נראה שיש יותר לחקור. אז נשאלת השאלה, מה יש בתחתית הבור הזה? מהו אידאל הזוגיות?
דיברתי על זה לאחרונה עם מישהי שמאוד חיבבתי.
"סקס טוב, שיהיה מעניין כל הזמן, שתהיה אהבה גדולה, שיהיה כיף גם לשתוק ביחד, שיהיה חופש לכנות מוחלטת" היא הגיבה לשאלה. זה חש טוב כשאתה יודע מי היא ומה משפר לה את מצב הרוח.
ואז סיפרתי לה את הסיפור שאני תמיד חושב עליו:
יש במיתולוגיה יוונית יצור שנקרא האנדרוגינוס. ממנו פוצלו הגבר והאישה, כלומר אנחנו. אבל היוונים ריחמו על האנושות אז הם איפשרו חיבור יחיד חזרה למצב הזה, איברי המין. זוגיות מושלמת היא אחידות.

מיינדבלואן הא? אבל תחשבו על זה. אתם מרגישים בנח עם קיומם של חלקי הגוף שלכם. הם לא זרים לכם, נראה שאתם שולטים בהם אבל אתם גם תלויים בהם.
כל הקטע של זוגיות זה להיות מתואם בסימפוניה, להיות כמעט אחד. כמובן לא באמת אחד כי זו אידיאה, דבר שלא בר השגה. זוגות מבוגרים לא צריכים לתקשר בשיח, הם מתואמים גם בלי זה. אמן מרגיש אחד עם הגיטרה כשהוא לא צריך לחשוב איזה תו לנגן ובכל זאת זה נופל בדיוק הנכון.

אותו רגע שהבנתי זאת היה מעין חיבור נקודות. אהבה לבן אדם נראה כמו חיבור קרוב מאוד למציאות, כזה שלא מצריך עיוורון כדי לקבל אותו ומציע עוצמה שאין לתאר בחזרה אם יודעים לנהל אותו נכון.
אמרו לי שאני על הדרך הנכונה, אמרו לי שגיליתי משהו. זה שום דבר למעשה. יש סיבה למה עם כל הספרים שבעולם, האישה שבתמונה לא מחייכת.
מדברים על אדם ששר את הסונטות אבל לא מבין את המנגינה, ואמנם רוב האנשים לא יודעים למה הם מתאהבים, אבל להתקשות עם האיך זה משום מה יותר קשה.