נפש ערומה

טל,

בדיוק סיימתי וויכוח עם שרון על כך שאני מתכוון על כל דבר.

אלו רגעים בהם לצד המגננה התוקפנית שלי, אני זוכה במבט ביקורתי פנימה.

האמת היא שאין לי מושג אם אני יותר חכם מאנשים אחרים. האייקיו שלי לא כזה גבוה בהרבה והיכולות המתמטיות שלי ממוצעות. אני מבריק בספקנות. זה דבר טוב? זה כן גורם לי לחשוב אחרת על העולם. אבל אנשים שונאים אותי, די בצדק, בגלל זה. אז אני מדהים פילוסופים ודוחה אנשים. 

בת 39, מחזיקה בחמישה תארים, אמרה לי שאני לא מעריך אותה. חע. אם לא אעריך אותה, אז את מי כן?

אולי זה בדיוק העניין. אני כל כך עוקץ ומתעקב על כל מילה שזה נראה כאילו אני חסר הערכה.

ואמנם נחזור לדבר גם מחר, אבל השיחה הסתיימה בטעם מריר.

לא באמת אכפת לי. מעטים האנשים שחשתי מזופת על ההתנהגות שלי בגללם כי תמיד ידעתי שזו אותה התנהגות מזופתת שגורמת לי לדעת שאשנה עולמות. אבל בשיחה נזכרתי בכך שאת חשת שלא הערכתי אותך, שפגעתי בך הרבה ושפחדת ממני ומשהו קטן בי בעט שוב.

סליחה, אני מניח.

שברתי את הרגל לפני כשבוע. אני שוכב בסאפה רוב היום.

אמא שלי מאיימת שאם אחזור הביתה היא תקרא למשטרה. אני פשוט לא יכול להשאיר את אח שלי הקטן איתה. הציונים שלו מתחת לחמישים, היא מזניחה את החינוך שלו ואני דואג. החוסר אונים משגע אותי.

אבל כתבתי היום בספר, אני כעת סיימתי את מדליק הפנסים וערכתי חלקים מחדש.

התקשרתי אליה ביום שבת בשעה חמש, היא הייתה במשמרת בעבודה ואני בסגירה בבסיס. היא בכתה.
יש לה דלקת ביד שהתפרצה כשהייתה במשמרת לבד.
מכירים את הקטע הזה שמישהו חולק אתכם משהו שכואב לו ואתם מנסים לעזור עם עצות וטיפים? אז זה לא היה ככה. אני אפילו לא בטוח מה זה היה. אני רק יודע שמצאתי את עצמי מפקיר מוקד ומתנשף על אופניים במעבר חצייה בדרך אליה עם פקט סיגריות ניחומים.
'האם זו אמפתיה?' שאלה שתהדהד בראשי חודשים. זה היה משהו מיוחד, נטול מחשבה. ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות כי לא הייתי מנותק מהחוויה, חשתי דוחק ולחץ כאילו היא התפרצה לי ביד והדרך היחיד להפסיק את הכאב תהיה לראות במו עיני שהוא פסק, כלומר לה.

קוראים ממוקדים שלי, כנראה נזכרתם שכבר עסקתי בביקורי הפתע אליה שהביאו לנתק השני. אך הפעם ההיא הייתה שונה. ידעתי טוב מאוד מה עליי לעשות באותו רגע, מעין שליחות מוסרית.
כשחשבתי על שעשיתי כשהיא נרכנה לידי על הספסל, קלטתי כמה זה מטופש. לא תכננתי מה לומר לה או לעשות, אבל משהו באווירה נתן לי נחת. הייתי שחוט מעייפות, השרירים שלי כאבו ולא הייתה לי טיפת אוויר בריאות, אבל הייתי מאושר באמת. מזה שנים שלא נפלה עלי התרפקות כזאת. באותה תקופה תיארתי את זה כמו הרגיעה הזאת שמגיעה אחרי אורגזמה, רק חזק כמה מונים.
היא שמה מוזיקה, אריק ברמן. אני שונא את אריק ברמן.
'לא ירד גשם בדרך ברכבת אל לילי מרלין' היא שרה בקולה האופיאידי ולא יכולתי שלא להתרפק במנגינה כמו שיר ערש קסום.

התארגנתי במהירות לעבודה.
השעה שמונה ורבע, עוד 10 דק' באים לאסוף אותי. שזה בעייתי במיוחד כי רק לפני 10 דק' התעוררתי למשמע המעסיק בטלפון. כמו כל בוקר, המחשבות צפות. החלומות מעבדים את האתמול, הארוחה מספקת את האנרגיה והשקט מהווה כור חמים ונוח להעלאה בגירה של דברים מכומסים.
'לא הייתה יפה כמו שזכרתי אותה' מצאתי את עצמי ממלמל תוך כיפתור החולצה מול המראה, מתכונן לעבודה. מניין זה הגיע?
כמו כלב שמקשר בין צילצול הפעמון לארוחה מתוקה, המוזיקה הצורמת הזכירה לי לילה על ספסל, כשאני עוד מתנשף בכבדות מנסיעה ארוכה באופניים, והיא חצי עייפה ומכריחה אותי לאהוב.
ואריק ברמן? לא יודע, יש לו נימה נוסטלגית.

***

השעה שתיים וחצי וזה עתה סיימתי לתכנת כי האוזו זורם בעורקים ואיבדתי את המיקוד שרפרשתי את אותה שורת קוד בהרצה שלוש פעמים לקבלת שגיאה זהה.

למה הפחדתי אותך?

אולי זה קשור לאותה סיבתיות שמובילה אותי לכתוב בשעה רבע לשלוש לבחורה שחסמה אותי בכל אפיק אפשרי, אבל אותה בחורה גם אמרה לי שאני יותר מעורר הזדהות בלילות בגלל הכנות, כנות זה טוב, אנסה כנות.

לא רציתי שתקראי את המכתבים האלה. נזכרתי במה שאמרת לי פעם שיצחק היה מדבר אליך בטלפון כשאת ישנה או מעמידה פנים שאת ישנה וזה חדר לתת מודע ואולי רציתי שזה יחדור לתת מודע בלי שתהיה מודעת. אוי זה הסבר מטומטם. רציתי שזה יהיה משהו שתוכלי לקרוא אבל לא תקראי כדי שאדע שאני עוד פורט על מיתר שאני אוהב את מנגינתו.

זה היה היופי בווצאפ החסום. זה פשוט שם, משתמר לנצח וחודר לתת מודע בלי שתהיה מודעת באמת. ואז החלפתי סים ופתאום אם הייתי שולח הודעות זה היה יוצא פסיכופטי ברמות שאני לא מרשה לעצמי כבר ואז ראיתי שלא ראית אף הודעת פייסבוק ששלחתי מאז תרפפ"ו. בהתחלה התעצבנתי על עצמי רצח כשעלה החשש שתקראי אבל זה כמו ממחטה עם סבון, משהו שצריך לפרוק פעם בכמה זמן אחרת הוא מתפוצץ. הangst הזה של שיממון לא נעים שחייב פורקן קפוף.

אז חלק מהיופי שהיה כשאמרת לי שאני יותר בר הזדהות בלילות היה שבסך הכל הסברתי לך למה אני פסיכופת וזה כאילו עשה את זה בר הזדהות ולכן חלק מגדולת הספר היא שאני מסביר למה הייתי מפחיד ובכך בר הזדהות. החלק השני היה שוואלה כוכבי המבוגרים תאכלס סוג של עזרו לי להבין למה אני הפחדתי אותך. אם פעם ההסבר היה שהיית חשובה לי בקנה מידה שאת לא מסוגלת להעריך כי א' ב' ג' והכל היה נכון, מתווסף לכך היום אלמנט המידתיות כי שושנה שאתה משקה יותר מדי קמלה ולכן זו לא באמת אהבת שושנה להשקות יתר על המידה.

האם הוא יפורסם אי פעם? ובכן, אני כתבתי פרק שמסביר על האלכוהוליזם של אמא שלי (הפרק של השתיין), אז גם אם כן זה יהיה באילום שם אבל אני מאמין שכן. אין עריכה מסובכת יותר מדי, אני עורך תוך כדי כתיבה. החלק הראשון חתום מבחינתי, בפעם הראשונה הוא לא היה. החלק השני קרוב לחתימה. וופדי פאקינג דו. לילה טוב.