הערות שוליים: הפייסטוס.

אני מאמין ששם העט מתמצת היטב את ילדותי כפי שאני רואה אותה, מסכם מעללי עד גיל תשע עשרה.

למה הפייסטוס, אל הנפחים במיתולוגיה היוונית? הפייסטוס, האל היחיד שנולד מכוער ושבור.

השבר, כאמור, הוא התבונה. וכסחורה פגומה הוא נזרק בידי אימו מהאולימפוס ונשברו רגליו.

מגיל צעיר החיים היו לו לכובד. לא טיפחו את הכלים לתקשורת עם העולם והאנשים בתוכו, התבונה איפשרה להתרחק מהמציאות, לבנות עולמות פרי דמיוני ולהסתגר בתוכם. עוד בגן כשכולם שכבו בשנת צהריים הלכתי לקרוא ספרים.

אבל היא רק אמצעי, הרגליים העקומות, שעם הניכור שהיה כהשלכה מהר אולימפוס שבר אותי סופית, ובצחוק הגורל היה ללחמי. זהו, זו הנכות. לא יכולתי יותר ללכת, הקהיתי כל תחושות הגוף כדי להימנע מהכאב. ריחפתי בענני מחשבות טהורות על אידיאות שלא קיימות ברוח המציאות. אולי לא כמו הפיסח, אלא הסומא שלא יודע צבעים, ריחות וטעמים, והצר תנועתו מהחשש.

את הפייסטוס מצאו הקיקלופים, אני גיליתי את הפילוסופים, מפלצות מכוערות עם עין אחת למציאות ומלאכת זהב בידיהם. הם עיטרו עולמינו בדברים שנעלמו.

זה מטאפורי מדי, מיופה יתרה, אבל הפילוסופים נתנו תוקף למילים גדולות שלא הכרתי מתחושותיי האישיות כמו 'אהבה', 'כעס', 'יופי', 'אמת' ועליהן אכתוב בספרי. לפתע יכולתי לתקשר עם העולם. אם לא באמצעות תחושות, באמצעות מילים. כמו בוט מחשב ששר את הסונטות אבל לא מבין את המנגינה. וידעתי פתאום איך לחיות, ומה לעשות, ומה נאות ומה פחות.

כללי האתיקה לא נכתבו עבור האדם היומיומי שנע בידי תחושות צודקות, אלא החושב, שמתקשה לדעת טוב ורע לבדו.

עוד נזכר בפעם הראשונה, שהבעתי דעתי בכתב אל מול הכיתה, מתנגח במורה טיפשה ו... העריכו אותי. בפעם הראשונה לדבריי יש משמעות. וכך הפייסטוס מצא ייעודו, ואני את שלי. הוא לא זכה לגאולה מהכבשן החם, הכבשן החם היה לגאולתו. תכשיטים מצור עוזו שזכו להוכרה אדירה. הפייסטוס, המכוער באלים, שבזכות עליבותו היה צריך לדמם עבור מלאכה שהפכה אותו לגדול שבהם.
סיומו של הסיפור טראגי.
הפייסטוס זכה לאהדה, אבל לא לאהבה. הוא נישא ליפה באלות, אפרודיטה, אבל זו בגדה בו עם ארס, הלוא הוא אל המלחמה. כך זה עם אלו שאוהבים אותם בשם פועלם ולא הם עצמם.
והמלאכה הביאה לו אושר, משמעות, אבל נפחות היא אישה דורשנית, ותעניק רק כל עוד אתה מוכן לסבול עבורה, רק כל עוד אתה חי למרגלות ההר, בכבשן החם.