זה תקופה ארוכה אני מגדיר עצמי כדאואיסט ובמשך פעימה קצרה יותר, הפריע לי דבר במשנתי.
אחרי הכל, הדאואיזם המציא את סמל היין והיאנג והיאנג של הדאו הוא הקונפוציאניזם.
צורה שמכסה תכלית, התבנית שמחלקת את הרצף, סדר בכאוס, תבונה לתודעה.
נראה כי הדאו מתמודד מול אתגר גדול יותר, לא רק שעליו להוות התנגדות לסדר הקונפוציאני, עליו להכיל אותו! להסביר אותו, לשמש כתיאורו.
אני מתנגד לתבונה כבסיס התנהגות בחיים, אבל זו צביעות. עליי להסביר גם כן מדוע התבונה נחוצה, מה מקורה.
כיצד אמלט מדבר שאיני מודע אפילו לתועלתו? כיצד אגבש צורה לעבר תכלית לא מוכרת?
אז חזרתי מספר צעדים אחורה וחשבתי, חשבתי, ואז הבנתי!
זה מתחיל מהצורה בה אנו משתמשים בחשיבה בתחילת הדרך, כדי לפצל את המציאות לישויות שמעוררות בנו תחושה חיובית ישויות שמעוררות בנו תחושה שלילית. הראשונות יהיו לטוב והאחרונות לרע.
הסוכר המתוק, המים החמים, התבונה מחלקת אותו לישויות שנוכל לנוע לעברן.
כאשר אדם עומד בין דרכים מתפצלות, הוא מתנתק מהמציאות אל המחשבה ומנתח את הבעיה, מפצל כל בחירה לישויות המרכיבות אותה, בוחן היכן יותר ישויות נמצאות בנקודה עליונה, וכך הוא בוחר בדרכו שלו.
התבונה משמשת אותנו בפיצולי דרכים, היא מאפשרת לנו להתנתק מעולם התחושות כדי לחפש דרך עליונה יותר מבחינה אינטקלטואלית.
אבל גם הנגן בוחר איזה תו לנגן בהמשך השיר. כן, אבל הנגן בוחר תו כשם שמים בוחרים כיוון זרימה בנהר. הוא לא ינגן את התו השגוי, כשם שהמים לא ינועו לעבר שולי הנהר, כשם שאנחנו לא רוצים לנשום, או לכתוב את האות כ' במילה לכתוב, אנחנו לא מתלבטים, הרצון לא פועל פה, התבונה לא פועלת פה, כי הוא יודע מה מרגיש נכון יותר אוטומטית, ללא עזרת התבונה. התבונה בורחת מה'מרגיש טוב', לרוב כי וכאשר האדם אינו מסוגל לדעת מה ירגיש טוב.
וכעת ניגע בפיתוח כלים, החלק השני במשנה שלי בו התבונה בורקת.
כלי הוא יצירה של התבונה, כשם שמהות ותכלית היא תפיסה תבונית. זה קישור של התבונה בין ישות אחת לאחרת. מזלג->נעיצה, סכין->חיתוך.
אבל כיצד לחתוך? לסכין יש דרכים מרובות לכך. למעשה, הטכניקה של שימוש בסכין היא רצף אדיר של חיתוכים. גם כאשר התבונה מבודדת ישות, המילה מורכבת מרצף, הטכניקה (שהיא להעביר רצף של פריטים דרך פעולה די זהה עם וריאציות קלות להתאמה לכל פריט כך שהקלט יצא זהה בכל פעם), היא רצף.
כלי מומצא באותה דרך שהתבונה מכירה. היא מבינה שבעזרת מזלג היא תחוש יותר טוב בפעולת האכילה מסיבות ראציונליות. מכל אלו עולה דילמה תמידית, כאשר האדם נקלע לפיצול דרכים, האם עליו לדבוק בטכניקה קיימת ולהשתפר בה, או לשנות טכניקה? האם לא לחשוב ולהשתמש בתודעה בצורה חדה יותר, או להפעיל את התבונה?
מקומה של אהבה במשנה:
אהבה גורמת לנו לחוש את המציאות יותר טוב וכמו כן לפרק את המציאות לישויות בהתאם לצורך.
כאשר יש ערך באופק, ניתן לקבל את ההחלטה כמה לפרק את העולם לישויות וכיצד, בהתאם לדבר שיאפשר שאיפה טובה יותר לעבר האהבה.
אהבה היא גורם שאיננו חושבים עליו. אסור לנו להיות מועמדים בפיצול בין האהבה לאפשרות אחרת, עלינו תמיד לרצות להתקדם לעבר האהבה כי היא זו שלשמה הפיצול בכלל מתרחש והמודעות לסביבה בכלל קורת.
אני מודה שהחלק הזה בתפיסתי עדין רעוע יותר, עליי לשייף אותו כעת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה