נפש ערומה

שני משפטים בוהים בי מצג המחשב. "סופ"ש נועד לכתיבה" עלאק.

הבטחתי שלא אכתוב פה עד שאסיים את כתיבת הספר, אבל בימים אלו זה נראה כמו הכרח.

קמתי ממושב אוטובוס ריק, מתהלך במעין הארה רוחנית אל אור שבקצה המסדרון. הגיטרה של ג'ימי הנדריקס ברקע, מחוללת את החוויה, ולפתע כמו גרגרי חול בים, הצבעים נפלו ממני אל הרצפה. ולא הצלחתי להבין מה סינטז את החוויה, ולא הצלחתי לפלוט את המילים לדף, ונשארתי בלי מילים או תחושות לכך, לילות של נידודי לילה מחשידים שמשהו לא כשורה עד שאדם קרוב בפייסבוק שאל אם הכל בסדר, ופתאום נפלט לי משהו שלא ציפיתי שהחזיר אותי לכומר המוכר שהשארתי מאחור, אתם כמובן.

"החיים שלי הם מטלה אחת גדולה שאני מת כבר לסיים אותה ולמות. לסדר חמישה ספרים גדולים מולי ולחתוך את הבטן מול קהל."

אתם כבר מכירים את הסיפור, מגיל צעיר הדמיון שלי השתולל ומנע ממני לתקשר עם העולם החיצון.

היכן שהוא בגיל 19 התחלתי לראות סדקים בבדידות והשפה שלי נבניתה כדי להסביר עולם חדש.

זה היה אירוע נפלא, ולא רק לי הסובייקט שנחשף לדברים שלא ראה מעולם. העובדה שהחושים שלי משותקים גורמת לי לתאר הכל כדי להבין אותו ולגבש רעיונות חדשים.

נתקדם קצת בזמן ואני בן ה-21 חולק את הרעיונות שלי עם דוקטורנטים לפילוסופיה שמציעים לקשר אותי עם אנשים כדי לחדד אותה ולשחרר משהו חדש לעולם. סללתי לעצמי ייעוד ואיתו מחשבות כבדות.

הראשונה שבהן היא הסתירה הכרונולוגית.

פתאום המחשבות האלו אמורות להפוך ממשהו רע לטוב, ראוי להערכה. שנאתי את עצמי בגללן. אנשים שנאו אותי בגללן. אז מה פתאום הן הפכו לקנה עליו אני נשען? אותה בחורה של גיל 19 חמקה מידיי וקשה לי שלא להאשים את הנוירוטיות שלי. והמחשבות המתנשאות, החרא האלה, יאמרו שאין פה טוב ורע יש פה פשוט יש שאני מתמודד איתו, מהול בשניהם.

וזה לא שהן טובות, זה לא שאוהבים אותי בגללן. אני לא אוהב את מקיאוולי, קאנט או יום, אני מעריך אותם ותו לא.

בואו נדבר רגע על יום, הפילוסוף שטען שאין ראציונליזם ומוסריות, רק הדוניזם. כלומר אנחנו לא עושים משהו כי הוא ראציונלי או טוב מוסרי, אלא כי הוא עושה לנו תחושה נעימה.

ואני ממשיך דרכו פה. אני פלצפן (שנמנע בינתיים מהמילה פילוסוף מטעמי צניעות וקטונה) מאוהב. כל משמעות, מוסר וראציונליות בעולם מונחות עבורי בידי אהבה.

אז איך זה שאין לי כזאת? ניסוח אחר, איך זה שאני לא מצליח לשמור על אהבה?

זה לא שהאפשרות להיות חי ולא מאוהב לא קיימת אצלי, זה שאני מודע לחלוטין שהיא משאירה אותי ריק וחלול. חסר משמעות, תנועה, רוח במעטפת אני קורא לעצמי.

אני מביט על העולם ממרחק, לא מחובר לחוויה האנושית. אולי אני מנסה, אולי אני מצמיד אותי לאוהבים או למוסריים, אבל זה לרגעים צרים.

ואני נהנה מזה, קשה לומר שלא. כפי שכתבתי, זה לחמי. אבל האמת? אני פשוט רוצה להיות טיפש. אני רוצה שלא להביט באנשים הדתיים שמתפללים בבית הכנסת, אני רוצה להיות הם.

הלכתי לבית הכנסת בשבת. ניסיתי להישאב לרוחניות ממקום של בקשת מחילה, רגשית. אבל הסטנזות היו ריקות לחלוטין.

אני רוצה את הרגש. אני לא מצליח להתחבר אליו.

האם אוכל להתחבר לרגש? עם כל הפיקפוק שלי, חוסר האמון במוסדות קדושה, חילוניים ודתיים כאחד, האם אוכל להיסחף בתחושות שאין לתאר?

ואם זה אומר שאהיה עוד גרגר אבק בספקטרום הזמן, גוון צבע שאפילו לא זכה לשם, או יחס, שום דבר ייחודי, אמן.

מחילה. רגשית. זה מה שאני מחפש. מישהו שיאמר לי שהכל בסדר עכשיו, שיתקן את זה. אולי לא מישהו, אולי אני עצמי. כל יום שעובר אני לומד קצת יותר. על העולם, על אהבה, על החיים עצמם. נשים נכנסות ויוצאות מחיי, שינויים מתרחשים, אבל אני מסתכל על העבר. כי אני חולם שהייתי שם עם הניסיון שיש לי עכשיו.

אני חושב לעצמי - האם דברים היו שונים אם אני הייתי שם במקומי בגיל 19?

אולי כן, אולי לא, אולי אני רוצה לרכוש את אותו ניסיון ולחזור לשם. אבל זה כבר לא אפשרי.

האם זו אהבה כלפיה? אולי רק אותה מחילה, על שפגעתי, גרמתי לה לבכות.

פרידה אחרונה גורמת לי לחשוב על הסיכויים שזה היה בכלל הופך למשהו יותר בין שנינו. אולי התשוקה הייתה כובה אם כן.

ומכל זה, האם אתם מצליחים להבין את אותה הודעה? את אותה פליטת פה שהרשיתי לעצמי?

כי מאחורי המעטה הרשמי, עומדים נדודי השינה בלילה.

"אתה סוג של קדוש מעונה מבחירה."

היא אמרה לי. אותה אחת שאני מטיל בה את האשמה לאותה פליטה.

והיא צודקת. אני רוצה להיות נביא הפורענות. לשבש את הלך הרוח המודרני, קאנט עכשווי כזה שלוקח את ביקורת התבונה ושורף אותה. אני כן רוצה להיות מעונה, כי זה מה שאני מכיר. אני לא יודע קיום בלי עינוי.

"אתה ניזון מכך שאחרים מטפחים לך את האגו. אתה מבין שאם אתה באמת רוצה לשאוב בטחון ממי שאתה, זה חייב להיות מנוטרל מפידבקים של אחרים? וזו עבודה שאתה עוד תצטרך לעשות."

וגם פה היא צודקת האמת.

הייתי הרבה יותר מאושר אם הייתי מסוגל עכשיו להמשיך את החקירה שהתחילה בסדק שהתחיל בגיל 19 בכיוון רכישת התחושות המוקהות שלי. להינות באמת מדברים. אני לא יודע אם אני מסוגל.

אובדנות הפכה להיות חלק מהזהות שלי. אינבידואליות, פורענות, נבואות חסרות שיגרה שכבר נאמרות בכוונת תחילה, בלי תשומת לב אמיתית. מי אני אם לא הן?

אני צריך לשמור עליה בחיי. תובנותיה עמוקות מדי מכדי לזנוח.

או כמו שהיא אמרה:

"לכתוב זה חלק מאד קטן מהחיים. הנאה בעלת משמעות היא כזו שכרוכה באינטראקציה עם אנשים אחרים."

מעניין...