סינגוגה

'סינגוגה' אני אומר לנהג מונית לבוש בגדי סתם. מצלצל בפעמון הכניסה והשומר הנוצרי פותח שערי היכל, מוסר מפתח לארונית מחוץ למקום הכינוס עבור התיק, מטעמי אבטחה. צריחי המסגד הגדול נישאים מעל כתלי הבית.
השעה 10:30 וקצת אאחר. אני מניח את הכובע בארון. יואב בדיוק מגיע.
עבר לפה בדיוק אחרי צבא, כעת בן חמישים וחמש, נשוי לאישה נוכרית עם בן נוכרי שלמד בשוויץ. פחות או יותר מחזיק את הקהילה בידיו. מתרגם לבולגרית את הכתובים, מחזיק את הרב ברצועה ותורם כסף כשאפשר. כל שבת מגיע באיחור של בעל המאה ולאחר מכן פורש לפרלמנט על בניצה בצינטרה מיכלי.
אני יושב, לוקח סידור, עוצם עיניים ונותן לשפה שזנחתי לעטוף אותי. היום בעיקר משמשת לקריאה בתשמישי קדושה חילונים. מורה נבוכים, יורם יובל ולפעמים חיים שפירא כדי להמתיק את הלב. שפינוזה ידע יותר מכולם את חשיבותה של קהילה, כמו כל אדם שאיבד משהו שלקח כמובן מאליו, ולמעשה זה הדבר היחיד שמאגד את כל אותם יורדי ציון.

החלה נפצעת. אורח מישראל שרוצה להקים מסעדה כשרה, שלושה בולגרים אילמים, והרב שפולט דברי הבל על פרשת השבוע לצד יואב שמתקן אותו שוב ושוב. אני מולו, הלקוח הישראלי הקבוע השני. מולי בעזרת נשים יושבת גירגנה, מרצה לפילוסופיה של ימי הביניים שהתאהבה ביהדות מסיבות טבעיות לעיסוקה ומטעם הדברים האדם הראשון והיחיד שהתחברתי אליו בבית הכנסת.

'מה אתה עושה פה?' היא שאלה בתום הכינוס, בבית הקפה כהרגלנו על כוס אספרסו וסיגריה ונותרתי כתמיד חסר מילים.

'גאולה רגשית' ממלמל שוב ושוב, כשההיכל נפתח, כשהמנחה נפסקת וכששואלים. משהו שיהיה חזק ממני שוב. שיוותר בלתי ניתן להגדרה מרוב עוצמתו הרגשית. אבל אין כזה.

אני מחפש לבנות שרשרת סיבתית כל שהיא. שמוריד הטל ימחל לי וישנה מסלול ואולי היא תחזור לליבי. אבל זה לא יקרה.

בקיצור, אני מחפש תקווה, מפלט, שאמצא אושר היכן שהוא. גירגנה יודעת שאני לא מאמין באלוהים, גם אני יודע, כך שמשעשעת הסתירה שמניבה אפיקורוס בבית הכנסת.

וכשאני עוצם עיניים בשעת תפילה, המילים רצות בראשי ואני חוזר למלאכת הניתוח שכה נהניתי ממנה בעברי של משהו חזק יותר ממני ושהמשיך להיות חזק גם כשהלכה.

העצם בחיי. הקבוע שמחולל הכרה של המציאות, קשר אליה, מוסריות.

אהובתי, הנערה בעלת העיניים החומות.