נפש ערומה

איך מרגישות הרגשות?
זו שאלה משונה.
בדיוק כמו השאלה: מהו כחול? לא נראה שיש לכך תשובה שתאפשר לאדם שמעולם לא ראה כחול לזהות אותו.
להרגיש רגש זה תחושה. דבר סובייקטיבי שיש לנו. ייתכן שהכעס שלי שונה לחלוטין מהכעס שלך. ייתכן שהכחול שאני רואה שונה מהכחול שאתה רואה.
אבל יש לנו דרך להגדיר כחול: כחול זה אור בטווח מסוים של אורכי גל. ההבדל הוא, שההגדרה הזאת מבוססת על השפעות שיש לכחול על הסביבה ולא מחשיפה אישית אליו.
כך גם, אני יכול לדעת שכעס הוא רגש שמניב תגובות אופייניות כמו נטייה לאלימות. זו גישה הנקראת בהביוריזם.
עכשיו דמיינו אדם שאינו חש רגשות. הוא אינו מרגיש כעס, אהבה, חיבה. האם הוא באמת מרגיש רגש?
השאלה הזו לא עולה מאיזו התפלספות משמימה. היא נובעת מתחושות אישיות שלי. פעמים רבות אני לא חש דבר. ובכל זאת, אני מניח שהסובבים איתי יוכלו לזהות משהו שעולה בפני הקרקע.
זכורה לי פעם אחת בה דפקתי מכות ללוח עץ עד זוב דם תוך כדי שנטלתי כוסות וודקה. מה חשתי אז? דבר. אבל כשניתחתי את הסיטואציה בראש הבנתי מה זה: כעס.
ביהביוריסטי לחלוטין. כי הסקתי שאם הפונקציונאליות זהה, אם התגובות שלי הן לפרק במכות משהו, סביר להניח שהמקור זהה. לא הכרחי לוגית אבל סביר.
האם הרגשות האלו קיימים אצלי? יכול להיות שהשפה העברית סתם פגומה ולא תמיד אפשר לחוש רגש.
אבל אני גם חש כעס לפעמים.
צעקתי לאחרונה על אחד המפקדים שלי בבסיס וזה היה כעס... זה הרגיש כמו בפעמים שיש לי חתך עמוק בגוף. הלב פועם ויש מין ריגוש כזה שלא מאפשר לך להיות נינוח.
וכשהגעתי לאכסנייה, מותש מעייפות, היה רגע משעשע בו שני הדברים האלו התערבלו יחד. נחתכתי ברגל מאיזו גדר ממתכת והדם לא הפסיק לרדת והראש שלי היה נסער מיום גומר. ורק ברגע שהייתי על הדלפק התחלתי לחשוב על כל מה שהיה והבנתי... אני כועס. אני מתוסכל ומתוח. וזה הגיוני שאני מתוח, יש לי המון על הראש.
וכשליוו אותי לחדר שלי, כשהמתנו למעלית, מצאתי דמעה זולגת. לא בשליטתי. ויבבה של כאב משתחררת. ואלו הסימפטומים של עצב, לא?
אז אני עצוב? סביר להניח. ממה? איבדתי המון לאחרונה. מחשבות מצמררות על מה שאני הופך, על שגרת חיים כובלת של עבודה ואחריות ומשימות שאני לא רוצה. אתם מבינים, אחרי התפרקות קשה זו והתסכול שנשפך על הרצפה, פתחתי את המחשב וחזרתי למשימות על השולחן.

אבל הן כולן קיימות כי אני לא מסוגל להתמודד עם השאלות הקשות ביותר. וזה גם הגיוני. אני נוטה בתקופות קשות לכמס הכל עם עבודה מואמצת.
אני מסוגל להרגיש. אני יודע זאת. כשאני שומע שהיא נפגעה שום דבר לא חשוב יותר משלומה. והדבר היחיד שמונע ממני לעצור הכל ולהתמקד בה זה שהיא תלחץ מכך. כשאני חש ניתוק ממנה, העולם מפסיק להיות מעניין. וזו אהבה, אני חושב.
אז למה אני לא מרגיש לאחרים את אותה תחושה? למה לקרובים אליי ביותר אני לא מסוגל להתקרב כך? אני לא מסוגל. לא מסוגל להרגיש אכפתיות כזאת, דאגה, אמפתיה, קירבה. זה כי אני לא אוהב אותם?
ושוב, עליי לגזור את הבנתי לרגשות אלו בצורה לא ישירה. כי אני יודע שאם הם ייפלו זה ימוטט אותי. ובכל זאת, איני חש דבר.
ואני מסתכל על עצמי במראה ואני מפחד שאני נהיה דומה לו. ואני שונא את זה. אני שונא אותו על כל מה שעשה. שזה כל כך קשה כי הוא הדמות לחיקוי שלי, אני אוהב אותו.

אז אולי אני לא חש כי זה יותר קל. כי אני מפחד שזה יפגע בי. יותר פשוט להתיש את עצמי בעבודה, לשבור לעצמי את הגוף, לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. כי שינה זה לכוסיות.
כל כך הרבה שאלות קשות. כל כך הרבה סתירות ליישב. חוסר היגיון אחד מוחלט.
כעס ושנאה מעורבבים עם אהבה.

אז קל לי לאהוב נערה וקל לי לכעוס על מפקד גולם. אין בכך מורכבות או רגשות מעורבבים. אין פה מטען.

יודעים מה אני מחפש עכשיו? נחמה.