נפש ערומה

אם נרצה אי פעם ונצא, אושיב אותך מולי בשולחן עגול ואתהדר בנוצותיי כטווס.
נתחיל בלספר לך במה אני עובד. אציג גרפים ומספרים ונדבר על משכורת הולמת ואז תוכלי לספר לי כמה אני בוגר.
אומר לך בפקפוק שאלו לא החיים בשבילי. תחקרי בקטנה כמתוכנן ואז אספר לך על המורכבות שלי. אספר על הספר שאני כותב, אראה לך ציורים ואולי אפילו אומנות גבוה שאני אוהב.
המנות יגיעו, שנינו נסתכל עליהן ואני אחקור ואנתח אותן ביעילות. אספר לך על הבישולים שאני מכין, אראה לך תמונות שכמעט ויצאו מהקורדון בלו.
כשיגיע הקינוח, אפגין סבלנות ואהבה. אביט לך בעיניים ואשאל עליך. אחקור כאילו זה מרתק. אז אחבר את זה לסיפור חיי האישי. הנסיעות לחו"ל, הבדידות, החיים באירופה. אל תצטערי יותר מדי, זו עוד נוצה ועוד תכסיס כדי להזמין חשבון בסוף הערב ולשתות קפה אצלך במיטה.
וכשנטייל בדרך למונית, אשאיל לך את המעיל שלי ואולי אחשוף איזו צלקת או שתיים. את תתענייני ואני אספר על האימונים האינטנסיבים בלחימה, על מכות הרחוב, אפילו על טיולי תרמילאים.
וכשהעת תגיע לעזוב, כשאראה שמיימי מדי למגע, חסר פגיעות ממשית, לא אמיתי, תשאלי אותי בגיחוך: "תגיד לי, יש משהו שאתה לא יודע לעשות?" ואני אענה...
"כן" ופניי יתעוותו בערעור לא יאומן.
"אני לא יודע לחיות."