נפש ערומה

לטל שלום,
המכתבים האלו משונים. הם מאפשרים לי לכתוב בצורה ייחודית וצלולה. את לא הראשונה שכתבתי לה כך. היה קודם לך. כשראיתי אותך היום בפעם הראשונה מזה מספר חודשים, נזכרתי במשהו שפרח מזכרוני, יופייך. הוא מתבטא במספר דרכים. את לא גבוה, העיניים שלך גדולות ויש בהן משהו ילדותי, העור העדין... הקול...
השעה 2:30 ואני לא נרדם. לא בגללך. אני לא יודע למה למען האמת. ייתכן מהמתח. יותר מדי עבודה הועמסה עליי לטווח זמן זעום השבוע. הפרק השלישי בספר מאכזב אותי במיוחד ואני צריך לקדוח עליו. אני מאמין דלא אהבת את הראשון, הוא נורא פילוסופי. השני נוגע בדברים יותר בוערים באופיים.
ההיתקלות איתך הייתה מוזרה אני מניח. חשבתי שלא רצית להיפגש וגם כך זה נראה, לא הישרתי לך מבט בסושיה מאותה סיבה.
זה מצחיק, הסושיה הפכה למקום נחת שלי. העבודה בדרך כלל מאמצת אותי מנטאלית ואז אני מזמין משם טייק אוואי והשכב באחת הגינות הציבוריות עם ספר.
אם נהיה כנים... יש בי כעס עליך עמוק בפנים. ידעתי שיש סבירות שניפגש היום ואתמול חשבתי על פשר הדבר בשבילי. במיוחד לאחרונה שהגעתי לתובנות ביחס לאנשים אחרים בחיי.
זה מחזיר אותי לטקסטים שכתבתי לפני כחודש או חודשיים עם המון שנאה ואולי אפילו לשאלה ששאלת אותי כשהיית בבולגריה וקראת יצירה שלי - האם אני עוד חושב כך. והשבתי שזה מורכב.
ברוך הבא למשפחה טל. אחד הדברים שהדאיגו אותי במערכת היחסים איתך הייתה שכל כך קל היה לי לומר לך שאני אוהב אותך ואילו לאיש אחר איני אומר או חש זאת. הגעתי למסקנה שאני אוהב אותם אבל שונא אותם וכועס עליהם בו זמנית. על הוריי במיוחד. אז אני מדחיק כל רגש אליהם במקום.
ואיתך זה לא הגיע למקום של הדחקה. אבל יש כעס ואהבה מהולים יחד.
האהבה שלי אליך הייתה מפלט בתקופה בוץ. היא גם הזינה לי את האגו לפעמים כשקראת את יצירותיי. נרקסיסט או לא נרקסיסט?
אבל זה נח לטעון שאין לך קשר לכל העניין. את דומה לי. תרצי או לא. את נרקסיסטית, אינטיליגנטית, עם דיאקטיבציה של מערכת ההיקשרות עם בני אדם. אני חולה על זה. על השנאה שלך לאנשים, החיבה שלך, ההערות השנונות המרוחקות. הביטחון העצמי שלך פגום, את מחפשת מפלט בעבודה ומזיקה לעצמך. אני חולה על זה, אני חולה עליך.
ואולי אחד הדברים שהכי גורמים לי להתבוסס בכל השיט הזה הוא השאלות שאת שואלת לפעמים אותי שאין לי איך לענות אליהן. דברים שקפקא לא עשתה מעולם.
זה גם נוח לטעון שאת מיוחדת. אנטואן תיאר זאת יפה. את שווה כגודל הערך שאני מציב בך. את בהחלט שושנה. יפה ומלאת סגנון אבל כמוך, וגם כמוני, יש אלפים. את ערך גבוה בחיים שלי יחד עם מספר גורמים בודדים נוספים. את דמות פגומה אבל. ופה זה מזיק לי. היו חודשיים שבהם כאב לי פיזית ממה שעשית. ייתכן שזה גם אשמתי. אם תנסה להתקרב לשושנה תגלה שקוציה נועדו להרחיק קרבה יתרה אליה. זה אכן כאב.
ומכאן הכעס.
לא אעז לנסות להגיע אליך יותר בצורה הזאת. לא אעז לרחם עליך, לחוש אמפתיה לסימני החולשה שלך, לנסות להיות שם בשבילך. כי את לא רוצה. ואל תחשבי שזו התנשאות או זלזול או כעס. אני רציתי בשבילך מה שרציתי שתרצי בשבילי.
אכן ברוך מסובך. אבל דווקא המילואימניק האחרון שסגרתי איתו תיאר את זה יפה:
"לא תמיד מה שפוגע לנו אמור להפריע לנו." ובך את פוגעת לפעמים וזה כואב לי, אבל זה לא מפריע לך וזה לא אמור להפריע לי.
ובי זה פוגע כל פעם שאני נוהג בטיפשות כזאת, אבל זה לא מפריע לי כמו שדורשים שזה יפריע.
אז... זה מורכב. ליבי ממוקם במשמר לשלומך אבל יודע שיש לכך גבולות נוקשים שאין לחצות. ואת לא רוצה שיחצו אותם.
אני לא יודע אם אי פעם הבנת מה אני מוכן לתת לך אם רק היית מבקשת. וזה הפחיד אותך כי... זה מפחיד. זה גם הפחיד אותי. אבל החרדה הגדולה ביותר שלי הייתה לפגועה בך. וכשם שחרדת המוות מונעת מאיתנו למות, כך בחיים לא הייתי מרשה למשהו לשרוט אותך.

אני עייף.
הגעתי למסקנה שכל אינטרקציה אנושית מתישה אותי בדרך זו או אחרת. את יודעת, יש פעמים שאני שוקל לסיים את זה עם תום הספר. הוא ספרות קיומית העומדת יחד עם קאמי ואנטואן. מקדשת את הערכים שלנו. אבל הערכים שהספר מקדש... הם אהבה. ומה יעשה האיש שאינו מסוגל לממש אף אחת מאהבותיו?
שכל שיחה שלו מרגישה עבורו