את בוהה במסך המחשב וקוראת עוד יצירה שנכתבה במיוחד בשבילך.
אבל זה לא בדיוק מה שקורה.
את מלטפת את אוני ואני חג סביב פטמותייך.
אנחנו מביטים זה לעיני זה. ובפנייך משתקפות פניי, ובפניי? כלום. קופידון המהלל את אפרודיטה. ואת מעריצה אותי ואת השליטה שלי בחומר הכתוב, ומנגד נדחית על ידי הגרמלין הניצב לפנייך.
שנינו מזינים זה את הנרקסיסטיות החולנית של זה. מאדירים זה את זה, מפארים, מגדילים. אבל שנינו בני אדם קטנים שבורחים מאותן צרות קטנות, בעיות וחרדות. בעולמות אחרים.
ויקל על שנינו אם נבין את זה סוף סוף. ואת מה שאנחנו עושים פה. את המגע הכמעט מיני, ההידור של כל זה.
בואו נעצור רגע.
אם תהיה ערומה באמת בפניי, ואדע אותך כגבר שיודע אישה, את תהיה חשופה מדי, חלשה. ואת לא יכולה להיות חלשה, את רוצה להיות אלה. זה למעשה מה שהופך את כל זה לכל כך נוח. אני כותב על הבחורה ההיא, על התסבוכת הזאת וכל מה שצועק הוא את. את את את והאובססיות שלי. וזה מזין אותך ומספק אותך יותר מכל אורגזמה.
אבל אני הגעתי לשבירה. אני מחפש שליטה ונחמה ורוגע שאת לא מספקת. כי את קרה מדי. וכשאת נחשפת, את מרגישה כמו זונה שזה עתה התפרקה, שלא שווה כלום.
אז עלינו להפסיק את כל זה, לפני שיהיה פיצוץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה