לטל, שלום,
המסר שרציתי להעביר היום בטלפון הוא מאוד פשוט:
"את אחד האנשים שאני הכי מעריך בעולם"
לפעמים אמיתות לא צריכות לבוא במנות מבודדות, מנותחות היטב ומדויקות להפליא. לפעמים לא צריך להיכנס לרקע של איזו תיאוריה פסיכו דינאמית. לפעמים כיף לשחרר את הרגש. ופה... הוא פשוט -
"את אחד האנשים שאני הכי מעריך בעולם."
כה פשוט... אבל... למה לעזאזל זה צריך להיכתב ולא להיאמר?
זה מעצבן אותי כי זה מתחיל להימאס עליי התקשורת הטקסטואלית שלנו. הכוונה היא יותר מהמכתבים. היא התחילה במעקב שלך אחרי טקסטים שלי וקטעי יומנות, עברה למין התכתבות מודעת ועכשיו אנחנו בגלגל שלישי שלה. אני נהנה מזה. זה נוח. לשנינו. זה תענוג לאגו עבור כל אחד מאיתנו כי את מתרפקת על דברים שאני כותב ומנגד הם ממוקדים בך. "הבחורה" את נהנית לומר עם חיוך זדוני של שלי יחימוביץ לפני חוק חברתי במיוחד.
זה מאפשר לי לבטא דברים ולך לקבל דברים בלי שתהיה מעורבת בזה אינטרקציה אנושית חזקה מדי. מאוד פשוט לשנינו. אבל אני רוצה להיות קצת יותר נועז ולנסות להוציא את המילים האלו.
אל תשאלי למה אני מעריך אותך כי התשובה יותר קשה.
אנחנו הולכים לבצע ניסוי - אני אתקשר אליך מחר בתמימות של יאיר לפיד הולך להוריד את המעמ ונעמיד פנים שאין לך מושג מה אני רוצה ואז אומר לך את זה ואת תשאלי למה ואני אצטרך לענות און דה פליי כמו שאומרים אצלנו בהיי טק החבר'ה שמזויינים על ידי החוקים החברתיים של שלי והמעמים המאופסים של יאיר מניין זה צץ.

ולמה אני כל כך הרפתקן היום? ובכן תמיד טוב להתמודד עם הגלים. ניצבתי בפני הדברים שכתבתי לך אתמול והייתי צריך לחשוב עליהם. לא על מה שכתבתי עליך, על היחס שלי לאינטרקציה אנושית.
והתשובות שהגעתי אליהן הן שאין לי מושג למה אני סובל מבני אדם או מדבר בשפה שונה. זה מורכב מזה. אני זיהיתי מספר דברים אבל זה לא כזה פשוט.
לפעמים אני רואה את עצמי כהפייסטוס. אני אוהב אותו מאוד. הוא מכוער, בודד, שבור ודחוי. אבל עם הידיים המגושמות שלו הוא מעצב תכשיטים עדינים ויפהפיים שכל הנשים נהנות לענוד. כך אני חש, כיצור שבור עם ידיים מזהב. נשים רבות קוראות את היצירות שלי. לא מבינות מה הן עבורי אבל קוראות.
פעמים אחרות אני מדמה את עצמי לנער פרא שנקלט לראשונה בחברה האנושית ובקושי מתהלך על שתיים, שלא לדבר על אינטרקציה אנושית.
אם תשאלי, אענה גם למה דחוף היה לי לומר לך עד כמה אני מעריך אותך.

אני רוצה אבל עוד משהו - שניפגש, וגם על זה נדבר.

לא אציין את האנתרומורפיזם, זה לא עובד בכתב. התחום שלי הוא רדקציוניסטי ומאוד סבוך אבל עוסק יותר בחרדת השליטה שלי יותר מעניין אנושי אמיתי.

לילה טוב טל,
שלא תמצאי פרחי לילייה על סף הדלת בטעות

לטל שלום,
המכתבים האלו משונים. הם מאפשרים לי לכתוב בצורה ייחודית וצלולה. את לא הראשונה שכתבתי לה כך. היה קודם לך. כשראיתי אותך היום בפעם הראשונה מזה מספר חודשים, נזכרתי במשהו שפרח מזכרוני, יופייך. הוא מתבטא במספר דרכים. את לא גבוה, העיניים שלך גדולות ויש בהן משהו ילדותי, העור העדין... הקול...
השעה 2:30 ואני לא נרדם. לא בגללך. אני לא יודע למה למען האמת. ייתכן מהמתח. יותר מדי עבודה הועמסה עליי לטווח זמן זעום השבוע. הפרק השלישי בספר מאכזב אותי במיוחד ואני צריך לקדוח עליו. אני מאמין דלא אהבת את הראשון, הוא נורא פילוסופי. השני נוגע בדברים יותר בוערים באופיים.
ההיתקלות איתך הייתה מוזרה אני מניח. חשבתי שלא רצית להיפגש וגם כך זה נראה, לא הישרתי לך מבט בסושיה מאותה סיבה.
זה מצחיק, הסושיה הפכה למקום נחת שלי. העבודה בדרך כלל מאמצת אותי מנטאלית ואז אני מזמין משם טייק אוואי והשכב באחת הגינות הציבוריות עם ספר.
אם נהיה כנים... יש בי כעס עליך עמוק בפנים. ידעתי שיש סבירות שניפגש היום ואתמול חשבתי על פשר הדבר בשבילי. במיוחד לאחרונה שהגעתי לתובנות ביחס לאנשים אחרים בחיי.
זה מחזיר אותי לטקסטים שכתבתי לפני כחודש או חודשיים עם המון שנאה ואולי אפילו לשאלה ששאלת אותי כשהיית בבולגריה וקראת יצירה שלי - האם אני עוד חושב כך. והשבתי שזה מורכב.
ברוך הבא למשפחה טל. אחד הדברים שהדאיגו אותי במערכת היחסים איתך הייתה שכל כך קל היה לי לומר לך שאני אוהב אותך ואילו לאיש אחר איני אומר או חש זאת. הגעתי למסקנה שאני אוהב אותם אבל שונא אותם וכועס עליהם בו זמנית. על הוריי במיוחד. אז אני מדחיק כל רגש אליהם במקום.
ואיתך זה לא הגיע למקום של הדחקה. אבל יש כעס ואהבה מהולים יחד.
האהבה שלי אליך הייתה מפלט בתקופה בוץ. היא גם הזינה לי את האגו לפעמים כשקראת את יצירותיי. נרקסיסט או לא נרקסיסט?
אבל זה נח לטעון שאין לך קשר לכל העניין. את דומה לי. תרצי או לא. את נרקסיסטית, אינטיליגנטית, עם דיאקטיבציה של מערכת ההיקשרות עם בני אדם. אני חולה על זה. על השנאה שלך לאנשים, החיבה שלך, ההערות השנונות המרוחקות. הביטחון העצמי שלך פגום, את מחפשת מפלט בעבודה ומזיקה לעצמך. אני חולה על זה, אני חולה עליך.
ואולי אחד הדברים שהכי גורמים לי להתבוסס בכל השיט הזה הוא השאלות שאת שואלת לפעמים אותי שאין לי איך לענות אליהן. דברים שקפקא לא עשתה מעולם.
זה גם נוח לטעון שאת מיוחדת. אנטואן תיאר זאת יפה. את שווה כגודל הערך שאני מציב בך. את בהחלט שושנה. יפה ומלאת סגנון אבל כמוך, וגם כמוני, יש אלפים. את ערך גבוה בחיים שלי יחד עם מספר גורמים בודדים נוספים. את דמות פגומה אבל. ופה זה מזיק לי. היו חודשיים שבהם כאב לי פיזית ממה שעשית. ייתכן שזה גם אשמתי. אם תנסה להתקרב לשושנה תגלה שקוציה נועדו להרחיק קרבה יתרה אליה. זה אכן כאב.
ומכאן הכעס.
לא אעז לנסות להגיע אליך יותר בצורה הזאת. לא אעז לרחם עליך, לחוש אמפתיה לסימני החולשה שלך, לנסות להיות שם בשבילך. כי את לא רוצה. ואל תחשבי שזו התנשאות או זלזול או כעס. אני רציתי בשבילך מה שרציתי שתרצי בשבילי.
אכן ברוך מסובך. אבל דווקא המילואימניק האחרון שסגרתי איתו תיאר את זה יפה:
"לא תמיד מה שפוגע לנו אמור להפריע לנו." ובך את פוגעת לפעמים וזה כואב לי, אבל זה לא מפריע לך וזה לא אמור להפריע לי.
ובי זה פוגע כל פעם שאני נוהג בטיפשות כזאת, אבל זה לא מפריע לי כמו שדורשים שזה יפריע.
אז... זה מורכב. ליבי ממוקם במשמר לשלומך אבל יודע שיש לכך גבולות נוקשים שאין לחצות. ואת לא רוצה שיחצו אותם.
אני לא יודע אם אי פעם הבנת מה אני מוכן לתת לך אם רק היית מבקשת. וזה הפחיד אותך כי... זה מפחיד. זה גם הפחיד אותי. אבל החרדה הגדולה ביותר שלי הייתה לפגועה בך. וכשם שחרדת המוות מונעת מאיתנו למות, כך בחיים לא הייתי מרשה למשהו לשרוט אותך.

אני עייף.
הגעתי למסקנה שכל אינטרקציה אנושית מתישה אותי בדרך זו או אחרת. את יודעת, יש פעמים שאני שוקל לסיים את זה עם תום הספר. הוא ספרות קיומית העומדת יחד עם קאמי ואנטואן. מקדשת את הערכים שלנו. אבל הערכים שהספר מקדש... הם אהבה. ומה יעשה האיש שאינו מסוגל לממש אף אחת מאהבותיו?
שכל שיחה שלו מרגישה עבורו

את בוהה במסך המחשב וקוראת עוד יצירה שנכתבה במיוחד בשבילך.

אבל זה לא בדיוק מה שקורה.

את מלטפת את אוני ואני חג סביב פטמותייך.

אנחנו מביטים זה לעיני זה. ובפנייך משתקפות פניי, ובפניי? כלום. קופידון המהלל את אפרודיטה. ואת מעריצה אותי ואת השליטה שלי בחומר הכתוב, ומנגד נדחית על ידי הגרמלין הניצב לפנייך.

שנינו מזינים זה את הנרקסיסטיות החולנית של זה. מאדירים זה את זה, מפארים, מגדילים. אבל שנינו בני אדם קטנים שבורחים מאותן צרות קטנות, בעיות וחרדות. בעולמות אחרים.

ויקל על שנינו אם נבין את זה סוף סוף. ואת מה שאנחנו עושים פה. את המגע הכמעט מיני, ההידור של כל זה.

בואו נעצור רגע.

אם תהיה ערומה באמת בפניי, ואדע אותך כגבר שיודע אישה, את תהיה חשופה מדי, חלשה. ואת לא יכולה להיות חלשה, את רוצה להיות אלה. זה למעשה מה שהופך את כל זה לכל כך נוח. אני כותב על הבחורה ההיא, על התסבוכת הזאת וכל מה שצועק הוא את. את את את והאובססיות שלי. וזה מזין אותך ומספק אותך יותר מכל אורגזמה.

אבל אני הגעתי לשבירה. אני מחפש שליטה ונחמה ורוגע שאת לא מספקת. כי את קרה מדי. וכשאת נחשפת, את מרגישה כמו זונה שזה עתה התפרקה, שלא שווה כלום.

אז עלינו להפסיק את כל זה, לפני שיהיה פיצוץ

היום נצחק על התגובות המטומטמות של השמאל לפיגועים האחרונים. על האשמות חסרות הבסיס את ביבי, על הרומנטיזציה הלאומית של החבלנים המוסלמים הברברים, על ההתבכיינות שאם רק היינו הולכים בדרכם, היינו בארץ קסומה מלאה בטופי וחיוכים (כי כמובן הפלסטינים היו מפסיקים להיות מוסלמים ופחות אכפתיים ורגשים לדת שלהם מיתר העולם המולסמי-ערבי).

אבל מחר, אני אצחק גם עליכם ימנים שלי. על האגרסיות, הפראיות, הרגשנות הלאומנית שנטולה פיתרון אמיתי לסיכסוך. היוהרה שאפשר לפתור אותו עם מספיק כדורים.

שני הצדדים מחזיקים חזק באידאולוגיות כבדות. שני הצדדים שרויים בדיסוננס כאשר עליהם להיתקל במצבים במציאות שאינם מתאימים לתפיסה שלהם. השמאל כאשר הוא נתקל במשבר, מתקפה או משא ומתן ארוך טווח והימין כאשר עליו להתמודד עם רגיעה ובפלגים הקיצוניים אפילו בדיפלומטיה.

ואם תפשיט את כל מה שאתה חש אליה?
את השנאה היוקדת, הזלזול, הכעס שהצטבר, התסכול והאכזבה? מה תראה?
מה תראה אם תהיה כנה ותאמר לעצמך "אין שום דבר מיוחד בה?" או לחילופין "גם אם יש משהו שהופך אותה למי שהיא, זה בחיים לא הסיבה שאתה אוהב אותה", מה אז? מה נמצא עמוק בליבך?
אם תפשיט מהכל, אם תראה שהיא לא יפה במיוחד, לא נבונה במיוחד, לא משכילה במיוחד, לא חזקה במיוחד, כשתבין שהיא ילדה קטנה ומפוחדת, מה יקרה? תפסיק לאהוב אותה כמובן. היא תהיה ריקה, אוויר, בחיים לא תאהב מישהי שאתה לא מעריך.

האמנם? כי אני מסתכל עליך ואני מנסה לשכנע אותי, לשם ניסוי מחשבתי, שאין בך דבר טוב. תתפלאי כמה זה קל. לחשוב על כל מעשה מטומטם שעשית ולהבין שזו מי שאת.
ואז מה? אני נפעם מחדש. אני מתמלא בפרפרים בבטן, בשיתוק מוחין, בדאגה אליך. אני מתמלא בשמחה כשאני חושב על הצחוק שלך ואושר כשאני נזכר בך. עומדת מתחת למנורת רחוב, מזמינה מונית מהבית שלי, ואני אומר לעצמי "אני בר מזל שאני רואה אותך עכשיו".
זרוקה לצידי על שולי הרחוב ושואלת שאלות חדשות על דברים שאני אומר ואני מרים עיניים לשמיים ומבין שאת נתת לי השראה אין סופית.
וזה לא חוכמה, יופי, עושר, או אישיות מיוחדת.
אז מה זה?
אני מסתכל מטה על כוס אוזו עם קוביית קרח ואין בה דבר מיוחד. אבל הוא ממלא את ליבי בחמימות אדירה. הוא עלוב ופשוט כמו מים אבל העוקץ שלו משכר אותי.

אז יודע מה? אני אומר לבסוף, לפעמים אתה אוהב מישהו פשוט כי טוב לך איתו.

איך מרגישות הרגשות?
זו שאלה משונה.
בדיוק כמו השאלה: מהו כחול? לא נראה שיש לכך תשובה שתאפשר לאדם שמעולם לא ראה כחול לזהות אותו.
להרגיש רגש זה תחושה. דבר סובייקטיבי שיש לנו. ייתכן שהכעס שלי שונה לחלוטין מהכעס שלך. ייתכן שהכחול שאני רואה שונה מהכחול שאתה רואה.
אבל יש לנו דרך להגדיר כחול: כחול זה אור בטווח מסוים של אורכי גל. ההבדל הוא, שההגדרה הזאת מבוססת על השפעות שיש לכחול על הסביבה ולא מחשיפה אישית אליו.
כך גם, אני יכול לדעת שכעס הוא רגש שמניב תגובות אופייניות כמו נטייה לאלימות. זו גישה הנקראת בהביוריזם.
עכשיו דמיינו אדם שאינו חש רגשות. הוא אינו מרגיש כעס, אהבה, חיבה. האם הוא באמת מרגיש רגש?
השאלה הזו לא עולה מאיזו התפלספות משמימה. היא נובעת מתחושות אישיות שלי. פעמים רבות אני לא חש דבר. ובכל זאת, אני מניח שהסובבים איתי יוכלו לזהות משהו שעולה בפני הקרקע.
זכורה לי פעם אחת בה דפקתי מכות ללוח עץ עד זוב דם תוך כדי שנטלתי כוסות וודקה. מה חשתי אז? דבר. אבל כשניתחתי את הסיטואציה בראש הבנתי מה זה: כעס.
ביהביוריסטי לחלוטין. כי הסקתי שאם הפונקציונאליות זהה, אם התגובות שלי הן לפרק במכות משהו, סביר להניח שהמקור זהה. לא הכרחי לוגית אבל סביר.
האם הרגשות האלו קיימים אצלי? יכול להיות שהשפה העברית סתם פגומה ולא תמיד אפשר לחוש רגש.
אבל אני גם חש כעס לפעמים.
צעקתי לאחרונה על אחד המפקדים שלי בבסיס וזה היה כעס... זה הרגיש כמו בפעמים שיש לי חתך עמוק בגוף. הלב פועם ויש מין ריגוש כזה שלא מאפשר לך להיות נינוח.
וכשהגעתי לאכסנייה, מותש מעייפות, היה רגע משעשע בו שני הדברים האלו התערבלו יחד. נחתכתי ברגל מאיזו גדר ממתכת והדם לא הפסיק לרדת והראש שלי היה נסער מיום גומר. ורק ברגע שהייתי על הדלפק התחלתי לחשוב על כל מה שהיה והבנתי... אני כועס. אני מתוסכל ומתוח. וזה הגיוני שאני מתוח, יש לי המון על הראש.
וכשליוו אותי לחדר שלי, כשהמתנו למעלית, מצאתי דמעה זולגת. לא בשליטתי. ויבבה של כאב משתחררת. ואלו הסימפטומים של עצב, לא?
אז אני עצוב? סביר להניח. ממה? איבדתי המון לאחרונה. מחשבות מצמררות על מה שאני הופך, על שגרת חיים כובלת של עבודה ואחריות ומשימות שאני לא רוצה. אתם מבינים, אחרי התפרקות קשה זו והתסכול שנשפך על הרצפה, פתחתי את המחשב וחזרתי למשימות על השולחן.

אבל הן כולן קיימות כי אני לא מסוגל להתמודד עם השאלות הקשות ביותר. וזה גם הגיוני. אני נוטה בתקופות קשות לכמס הכל עם עבודה מואמצת.
אני מסוגל להרגיש. אני יודע זאת. כשאני שומע שהיא נפגעה שום דבר לא חשוב יותר משלומה. והדבר היחיד שמונע ממני לעצור הכל ולהתמקד בה זה שהיא תלחץ מכך. כשאני חש ניתוק ממנה, העולם מפסיק להיות מעניין. וזו אהבה, אני חושב.
אז למה אני לא מרגיש לאחרים את אותה תחושה? למה לקרובים אליי ביותר אני לא מסוגל להתקרב כך? אני לא מסוגל. לא מסוגל להרגיש אכפתיות כזאת, דאגה, אמפתיה, קירבה. זה כי אני לא אוהב אותם?
ושוב, עליי לגזור את הבנתי לרגשות אלו בצורה לא ישירה. כי אני יודע שאם הם ייפלו זה ימוטט אותי. ובכל זאת, איני חש דבר.
ואני מסתכל על עצמי במראה ואני מפחד שאני נהיה דומה לו. ואני שונא את זה. אני שונא אותו על כל מה שעשה. שזה כל כך קשה כי הוא הדמות לחיקוי שלי, אני אוהב אותו.

אז אולי אני לא חש כי זה יותר קל. כי אני מפחד שזה יפגע בי. יותר פשוט להתיש את עצמי בעבודה, לשבור לעצמי את הגוף, לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. כי שינה זה לכוסיות.
כל כך הרבה שאלות קשות. כל כך הרבה סתירות ליישב. חוסר היגיון אחד מוחלט.
כעס ושנאה מעורבבים עם אהבה.

אז קל לי לאהוב נערה וקל לי לכעוס על מפקד גולם. אין בכך מורכבות או רגשות מעורבבים. אין פה מטען.

יודעים מה אני מחפש עכשיו? נחמה.

אם נרצה אי פעם ונצא, אושיב אותך מולי בשולחן עגול ואתהדר בנוצותיי כטווס.
נתחיל בלספר לך במה אני עובד. אציג גרפים ומספרים ונדבר על משכורת הולמת ואז תוכלי לספר לי כמה אני בוגר.
אומר לך בפקפוק שאלו לא החיים בשבילי. תחקרי בקטנה כמתוכנן ואז אספר לך על המורכבות שלי. אספר על הספר שאני כותב, אראה לך ציורים ואולי אפילו אומנות גבוה שאני אוהב.
המנות יגיעו, שנינו נסתכל עליהן ואני אחקור ואנתח אותן ביעילות. אספר לך על הבישולים שאני מכין, אראה לך תמונות שכמעט ויצאו מהקורדון בלו.
כשיגיע הקינוח, אפגין סבלנות ואהבה. אביט לך בעיניים ואשאל עליך. אחקור כאילו זה מרתק. אז אחבר את זה לסיפור חיי האישי. הנסיעות לחו"ל, הבדידות, החיים באירופה. אל תצטערי יותר מדי, זו עוד נוצה ועוד תכסיס כדי להזמין חשבון בסוף הערב ולשתות קפה אצלך במיטה.
וכשנטייל בדרך למונית, אשאיל לך את המעיל שלי ואולי אחשוף איזו צלקת או שתיים. את תתענייני ואני אספר על האימונים האינטנסיבים בלחימה, על מכות הרחוב, אפילו על טיולי תרמילאים.
וכשהעת תגיע לעזוב, כשאראה שמיימי מדי למגע, חסר פגיעות ממשית, לא אמיתי, תשאלי אותי בגיחוך: "תגיד לי, יש משהו שאתה לא יודע לעשות?" ואני אענה...
"כן" ופניי יתעוותו בערעור לא יאומן.
"אני לא יודע לחיות."

בואו נדבר על מילה נוראית במיוחד שחדרה ללקסיקון של כל פעיל זכויות מתחיל: אונס.
אונס זו מילה עם עוצמה רבה. זו מילה נוראית. בעיני קצת רידדנו אותה בשנים האחרונות.
אונס היא מילה נרדפת לכפייה.
כשאדם נאנס, זה לא בהכרח אומר שהורידו אותו על ארבע ודחפו לו איבר מין למוצנעים, זה גם יכול להיות פשוט אדם שכפו עליו להתגייס לצבא (אהמ אהמ).
אונס - דבר שאדם עושה בניגוד לרצונו, לרוב כי אדם אחר הכריח אותו.

כעת, המילה עברה הצרה בעשורים האחרונים עד שהיא קיבלה קונוטציות מאוד מיניות.
אונס - כאשר חודר אותך שטרונגול של אדם אחר בניגוד לרצונך.
בהדרגה היא עוברת החלה לכל מקרה של שטרונגוליות שאינה מקובלת על ידי החברה.
פמניסטיות חביבות טענו שהמקרה האחרון במועדון היה דוגמה לתרבות האונס. אבל לא נכפה עליה דבר. היא בחרה זאת.

זה השלב שבו ישלחו לי ציטוטים של החוק המסביר שאונס מוגדר גם כמצב בו נכנס לך שטרונגול כשאתה שיכור ואז החלטת בדיעבד שזה לא רעיון טוב. אבל זה הקטע: בית המשפט לא קובע את המילון. אין לי מושג מי קובע אותו וזה דיון פילוסופי מעניין, אבל זה שהחוק החליט שסקס שיכור זה אונס, לא הופך את זה לכזה. ייתכן שנרצה לאסור על סקס שיכור ואז רצוי למצוא לזה שם (כי סקס שיכור לא נשמע כמו הגדרה משפטית), אבל אונס כבר תפוס למעשה כפייה. סקס שיכור זו החלטה רצונית, גם אם הרצון מסומם.
הנפש תמיד מסוממת במובן הזה שהנפש מושפעת מתגובות כימיות וחשמליות במח. הגוף מווסת חלקים ממנה וחלקים ממנה נשלטים על ידי המזון שאנחנו אוכלים, סמים שאנחנו נוטלים ועוד אינטרקציות עם הסביבה.
גם שיקול דעתו של אדם השומע מוזיקת רגאיי בחדר הישיבות בעת עסקה אינו  צלול. החלטה צלולה, ראציונלית ומשוקללת לחלוטין כנראה נדירה או לא קיימת אצל בני האדם.

הבעיה היותר גדולה היא לא הפילוסופית, היא לא על הדיון בנושא הרצון והיחס המוסרי לסמים, אלא בנושא מוסר הכפול. אנחנו מסוגלים להאשים את האנס השיכור בכך שהמניע והרצון היו קיימים והאלכוהול רק שיחרר את אלו ותוך כדי לטעון שאישה הבוחרת לשכב עם גבר תחת אלכוהול, זה סיפור אחר.
העניין הוא שהדילוג בין אונס ככפייה לדבר החדש הזה, שכל מין לא רצוי הוא אונס, היה נורא פשוט. שניהם מבחינתנו שליליים אז אפשר היה לרדד את המילה הזאת לשם.

וכך גם צמח הביטוי - תרבות האונס, תרבות המעודדת אניסת נשים. עכשיו, אני לא בעד אניסת נשים. אני אפילו לא אוהב לצוד נשים קלות במסיבות (או מסיבות for that matter). ומנגד, אני מתקשה להזדהות עם חלקים רבים בתנועה נגד תרבות האונס.
יש אנשים שמאשימים נשים באונס, אנשים מאוד מטומטמים יש לציין. ראיתי לאחרונה כתבה על החיילת ההיא פטאל עם עשרות אנשים שטוענים שזה הגיע לה. אבל מה אחוזם באוכלוסייה? מעניין אותי לדעת. אני חי בתפיסה שבמדינת ישראל אין תרבות אונס כי אנסים לרוב נענשים או לפחות זוכים ליחס מגנה. אונס זה טאבו. אלימות נגד נשים אסורה בחוקינו.
אז הן טוענות מספר טענות:
א. שמאשימים נשים שמתלבשות לא צנוע בכך שהן נאנסו.
ב. שמחפיצים נשים.
ג. שנשים מוטרדות מינית ברחוב המון
סעיפים אלו יוצרים תרבות שזה לגיטימי בה לאנוס. זה נחמד, אבל אם אלו הגורמים לתרבות אונס, זו עדיין לא תרבות אונס. אם טמפרטורה נמוכה עשויה להוביל להצטננות, זה לא בהכרח אומר שמי ששוהה באזור קר בהכרח מצונן.
כעת, אתייחס רגע לסעיפים עצמם.
א. תמיד הפריע לי. האם אי אפשר גם לגנות את הגנב וגם לטעון שהנפגע לא פעל בזהירות? זו לא האשמת הנפגע, פשוט פרגמטיקה. אל תתפלא שגנבו לך את הרכב אם אתה משאיר את המפתחות לידו בקלקילייה והולך. אנחנו מעדיפים לא להיפגע. במקום להאשים את כל העולם שאנחנו נפגעים, נדאג שלא להיפגע.
אז אני לא מצדיק אונס. אבל אני לא חושב שרצוי לאישה ללכת בדרום תל אביב בלילה בלבוש מינימאלי. כמו שלא רצוי עבורי ללכת לכינוס טבעוני ולהשמיע את דעתי, או ללכת לקריות ולהשמיע את דעתי על מדע, או ללכת לכפר ערבי ולהשמיע את הדעה שלי על ההיסטוריה הערבית (ובעצם אולי כדאי שבכלל לא אשמיע את דעתי).
זה חרא שזה המצב. שאנחנו לא חיים בחברה שמיגרה לחלוטין אלימות. אני מקווה שבעתיד תגובות אלימות יזכו אותך בכדור לרקה או לפחות לאישפוז במוסד (ואז גם נראה פחות גופות של יהודים בשטחים), אבל בעולמנו הלא אידאלי, אין רע בלבקר את הקורבן גם אם הוא לא האשם.
מה הקשר בין זה לבין תרבות האונס בכלל? אף אחד מאיתנו לא תומך בגנבת רכב. אני משוכנע שתבינו למה לא חכם לנסוע עם למבורגיני בשכונות עוני.
ב. החפצת נשים... אז נכון, אנחנו שופטים אנשים לפי מראה חיצוני, אבל בעיני הביקורת כלפי החברה המערבית קצת מוגזמת. אישה היום שווה במעמדה לגבר מבחינת החוק ומבחינת תעסוקה. נשים מעדיפות לבחור בעבודות עם פחות שעות והכנסה יותר נמוכה עקב חלוקת תפקידים מגדרית מסורתית, אין בזה רע.  אני רוצה לראות מצב שאישה לא תרוויח אותה משכורת כמו גבר באותה עבודה, שאישה לא תזכה בפרס כי גבר התחרה איתה וכן הלאה.
זה פשוט לא נכון שמתייחסים לנשים כחפץ בחברה המערבית. הן לא נקנות, לא נסחרות ודעתן זוכה ליחס זהה.
פעם בכמה זמן פמניסטית תציג כתבה מYnet על פערי שכר עצומים בין גברים לנשים. כשנפתח את הכתבה ונקרא את הפרטים, שנינו יחדיו נתפלא שלא היה בידוד משתנים אמיתי. כלומר, בפישוט, השוו שכר של מורה לשכר של הייטקיסט. זה לא הגיוני, זה מטומטם להחריד.
"אבל למה אישה בוחרת עבודת הוראה? מחנכים אותן אחרת!"
וזה נכון, מחנכים גברים ונשים אחרת בחברה. בכל חברה אנושית. ברמה שלהאשים תרבות יחידה ב"תרבות אונס" כי מחנכים להפרדה מגדרית הופך את הביטוי לחסר משמעות.
האם ניתן לבנות חברה בה גברים ונשים שווים גם מבחינה תרבותית? רק אם הם לא שונים זה מזה בתפקיד הביולוגי. הבדלי המגדר התגבשו כי לגברים ולנשים משתלמות אסטרטגיות משחק שונות. לגברים עדיף להיות "זיינים" כי הם לא צריכים להחזיק בעובר תשעה חודשים עולל ואז להאכיל אותו כדי להתרבות ואילו לנשים מאוד לא משתלם להיות "זונות" כי הן כן צריכות (הנבונים יעירו שהיום זה לא נחשב מוסרי לעבר אישה ולברוח, גם זה פקטור סביבתי, בחברות עשירות יותר משתלם לגבר להשקיע בעוללים שלו משאבים רבים ולהתקבע לקשר זוויגי חזק מאשר לרדוף אחר נשים רבות מטעמים תחרותיים).
תרבות זה פקטור של גנטיקה וסביבה יחד. אלו כלים שהתפתחו על ידי בני אדם כדי לשרוד בתנאים שונים. באף חברה אנושית לא התגברו על כך שאישה מתעברת וגבר בועל.
אולי בעתיד עם בנק הזרע ועוברי מבחנות נוכל לחיות בחברה שההבדלים האלו זניחים. כעת אנחנו לא. אני לא רואה מה הבעיה בזה.
אישה עדיין יכולה לבחור לא לשחק במשחק הזה. עדה יונת ולו סלומה הן נשים שאני מאוד מעריץ על כך.
כעת נחזור לשאלה: האם זה מעודד אונס? ועדיין התשובה היא לא.
תרבות אונס ממשיך להיות מושג שהקשר בינו לבין אונס נמוך. הבדלים בין המינים לא מצדיק כפייה מינית, זו טענה משונה.
אולי עדיף לגנות חברות שבאמת מתייחסות לנשים כמו תכשיט. החברה החרדית והערבית לדוגמה.
"אבל אונסים נשים בכך שמכריחים אותן מגיל צעיר לשחק עם צעצועים המתאימים למגדר שלהן." אבל זה לא ניגוד רצונות. בדרך כלל לא עושים פה ההפך ממה שהילד רוצה כי לילד אין מושג. כמו שאם תיתן לילד לאכול בננה כשהוא לא נתקל בכך מעולם ותאמר לו לאכול, הוא יאכל. זה לא אונס. זה לא מנוגד לרצונותיו. הרצון שלו נייטרלי מהבחינה הזו.