השבוע חטפתי ברכייה לשן, אגרוף לאף, בעיטה לחזה, מכה עוצמתית במיוחד לאף ונדרסתי פעם אחת.
מה המשמעות של כל אלו? אני לא הייתי ממוקד השבוע באימונים או בכלל. למה?
הממ... למה?
אני מרגיש לכוד, במתח רב.
כל פעם שעולה המחשבה שאין לי חופש אני חש מחנק כזה ודחק לברוח מהכל.
אז מה היה לנו השבוע? יום ראשון יצאתי הביתה לאחר שסגרתי. סליחה, לא בדיוק. יצאתי לדייט עם הבחורה ההיא. ילדת החושה שלי. היא מעניינת אבל קשה לי לומר את זה בלי להוסיף סייג.
היא בחורה לא רעה בכלל. קודם כל היא משעשעת. הייתה לוחמת, אוהבת לטייל במדבר, לעבוד. פעלתנית שכזאת. עצמאית. מנגד, היא בינונימית.
הקטע המגניב אצלה זה שהיא אוהבת קומיקס, מבקרת בקומיקס וירקות, משחקת משחקים.
מדהים שאני תמיד מוצא את החנונים והחנוניות. אני חושב שזה משפט הפתיחה שלי. מי היה מאמין שיהיה לי משפט פתיחה? הוא די פשוט, אני אומר: 'שמעי אני חרא בפלירטוטים, רוצה לצאת איתי ולראות איך אני?' משהו בסגנון הזה. זה מאתר אנשים כמוה כנראה: אנשי תאכלס שלא סובלים את המשחקים הדפוקים.
אז אני רוצה אותו אבל אסור לי להפגין את זה אז אני אומר לחברה שלי שהיא תאמר לידידה שלו שאני הסתכלתי עליו במסדר האחרון ושאני אוהבת טרנטינו למרות שאני לא אבל ככה אני יכולה להשיג אותו. תעשי לי טובה סתומה! אנחנו מבוגרים.
זכורה לי אחת בטינדר שיצאה עליי שאני צעיר מדי לטעמה וחשבתי לעצמי כמה זה שטויות. אין לך מושג מה יהיה עד שאתה מתחיל. ייתכן והייתי בוגר כמוה, ייתכן שלא, היא צריכה הייתה לנסות.
כך התחלתי לדבר גם עם המרוקאית. היא חששה שזה לא יילך בשום צורה כי היא מוסלמית לאומנית ואני יהודון אתאיסט. בסוף זה באמת לא הלך כי היא ג'יהאדיסטית אבל... לא ניגשים לחיזור עם יומרות. זה פשוט לא הולך.
בקיצור אז זה נחמד אנשים חסרי יומרה שפשוט זורמים.
העניין הוא... אני תמיד לא מסתדר עם אנשים שאינם מעריכים אומנות ופילוסופיה. כמה יומרני מצידי? כמה אידיוטי. אני זורם איתה בכל זאת ונראה מה יהיה. בינתיים אני נהנה אם כי יש מבוכה קלה. כל פעם שאני עם כאלו נשים אני מרגיש כמו אבא שלהן כשאני מסביר להן את העולם מהעיניים שלי. מצמרר אותי ומגעיל אותי שאני חושב כך בכלל.
אז זה היה זה.
מהלך השבוע איתה היה מוזר. בקושי דיברנו וכשדיברנו זה היה סמול טוק משעמם בעיני. אני לא הצעתי לה עדיין שנצא פעם שנייה ורצוי שאני אעשה זאת. היא רוצה שניקח את זה מאוד לאט. האות הזה והעובדה שהיא לא יצאה הרבה עם גברים מרמז לי שהיא מאוד חוששת מזה שאשכב איתה ואלך.
יש לה גוף סקסי בטירוף ופנים קצת מכוערות.
הייתי בחנויות ספרים מגניבות בתל אביב ורכשתי מספר ספרים ותיכננתי מספר תוכניות, התקבלתי לעבוד בתור טבח, יצאתי לאימון וספגתי את האגרופים.
יום שני דפקו לי סגירה משום מקום. באותו היום. לא עיצבן אותי משום מה. ייתכן כי במלא היה לי יום בלי עבודה. סגרתי עם אחד המפקדים ויצא לי לדבר איתו על כך שחיילים בבסיס מרגישים מחנק, שהם לא זוכים לגמול על עבודה קשה. לא תיארתי זאת כך. הסברתי לו את הקשר בין התניה חיובית (לצאת מוקדם) לעבודה ושצריך לקשר ביניהם אצל העובדים ובמקביל לקשר בין עבודה לא טובה לעונש. זה משהו שישב לי על הלשון מאז יום חמישי של שבוע שעבר.
יום שלישי יצאתי מוקדם.
יום רביעי יצאתי אבל לא כל כך מוקדם וביקשתי לצאת מוקדם בחמישי. אחד המפקדים עשה לי בעיה עם זה באומרו שיצאתי כבר פעם אחת מוקדם השבוע. למה זה מעצבן אותי שמדברים עלי ככה?
באתי לבסיס הזה בשאיפה ללמוד ולעבוד. זהו. אלו השאיפות שלי מהבסיס. הבהרתי להם מתחילת השירות שם שאני אתן את מלוא היכולת שלי (מה שקורה בפועל) אבל כפיצוי אני רוצה את התנאים לעבוד.
אם הם לא ימלאו אותם? אני יעזוב. פשוט כך. אין לי מה לחפש שם אם יזיינו אותי.
הייתי עם תחושות שהתפוצצו מאותו יום רביעי שהיחס שאני מקבל מהבסיס מחורבן. מה שמחזיר אותי לתחושה הראשונית: כל פעם שאני מרגיש שנוגעים לי בחופש אני חש מחנק. מחנק? רצון לחבל בעצמי! רצון לחתוך את הגוף, לקרוע אותו ולהראות לפסיכולוג ולצאת מהבסיס האפור הזה.
זה מעצבן אותי במיוחד בשל הסיבה שהוא תירץ את זה: אנחנו ארבעה חיילים וכל אחד מקבל לצאת פעם אחת. דחוף את זה לתחת. למה אנחנו מרגישים רע לזקוף דברים לזכותנו? למה קוראים לזה יוהרה כשאנחנו אומרים שאנחנו יותר טובים מאחרים? כן, אני עובד יותר טוב מאחרים בבסיס ועל כן אני זכאי לתנאים יותר טובים. יותר פשוט מזה אין. כשיעבדו כמוני הם יהיו זכאים גם. אם הם לא עובדים כמוני הם מוזמנים להזדיין.
ייתכן שכאשר דיברתי על התנאים דיברתי על עצמי ופשוט לא שמתי לב. כן, סביר מאוד שזה מה שעיצבן אותי.
רצו שאגיע לחברה שלנו בחמישי ולכן התקשרתי אליו בערב כדי לבקש יום חופש ליום למחרת והוא אמר לי שלא מבקשים יום לפני כי זה יוצר בלאגן. זה בכלל התסיס אותי. החוצפה. כמעט שברתי צלחות. הם לא יפגעו בי. אם אצטרך אצא מהצבא. אני שונא כל כך את החרא הזה.
הייתי מבין אם הייתה הגבלה אמיתית. עבודה או משהו לחמישי אבל זה היה פרנציפ מפגר.
אני אוהב את החופש שלי ואני מרגיש צורך עז לברוח לשם כך. לכתוב, לקרוא, ללמוד כאוות נפשי. להתאמן.
למזלו הוא שיחרר אותי לבסוף.
השבוע הזה רציתי לצאת לגרמניה יותר מאי פעם. לשבת בבית קפה כל יום ולכתוב.
אפרופו כתיבה, כתבתי המון בזמן האחרון ומנגד, אני מגיע לנקודה בה אני חושש שמה שאני כותב זה חרא צרוף. עם יצירות ארוכות בדרך כלל נוצרת אצלי התחושה הזאת.
כשאערוך אדע יותר אבל זה חשש ממשי.
אתמול דיברתי עם המש"קית. תמיד מעצבן אותי החד צדדיות של היחסים בינינו. גועל נפש.
למה אני ממשיך לדבר איתה? זה כנראה כבר לא מאהבה. אין לי הערכה כזו רבה אליה כמו בעבר. היא נבונה, יפה, דומיננטית אבל לא הכי נבונה כמו שעשיתי אותה. להפך, הדעות שלה לעיתים מטופשות והיא נוטה לכשל הזה של אנשים דוגמטים לשים חשיבות יתירה לדעות שלהם על פני הכנות שלהם לאמת.
רגע משעשע היה לי עם המש"קית חינוך כאשר כתבתי לה שנשים יכולות ללמוד יותר כי החברה לא מחייבת אותן לפרנס את המשפחה ממש. היא זעמה לרגע ואז לחצתי עליה להיות כנה והיא הסכימה איתי שזה נכון ומנגד היא רוצה להיות מפרנסת. כנות לאמת זה תמיד דבר חשוב.
גם עם המש"קית לפעמים חשתי כאילו אני מלמד אותה למרות ששם זה היה יותר מורכב מזה.
זה ידידות מופנמת שכזאת. נטולת רוח התקווה שהייתה בעבר. היא כבר לא חלק מהגרעין הנוקשה של חיי אלא חלק שולי. אני צריך אותה כדי להפיח את דאגותיי בעזרת הומור. תו לא. ייתכן שזה יעלם כשאתחיל להיות יותר רציני עם השנייה.
אהבה היא לשקר לעצמך שהפגמים באדם שמולך אינם קיימים. ובכן, הפגמים עלו לשטח בצורה קשה מדי משיכולתי לנשוא. היא קרה לקרובים אליה, לא מפגינה את הרגשות שלה שמתחת לפני השטח ואי אפשר להפקיד בתוכה את הסודות שלי כי אינה מסוגלת לקבל את כל המחשבות שלי, הרעות והטובות גם יחד, על בני אדם, כולל עליה.
היא אמנם ילדותית אבל אהבתי את זה בה.
הייתי רוצה בעבר להיות שם לצידה ברגעים קשים כמו אלו שעוברים עליה לאחרונה. סבתא שלה אובחנה עם מחלה נוראית, היא נפרדה מחבר שלה וממשיכה בעבודה האידיוטית שלה אבל... מה אוכל לעשות? כלום בפועל.
אז זה זה...
מה שמשונה, בסיום השיחה איתה היה לי התפרצות מינית משונה כזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה