אני חייב התנצלות לכולם כולל לעצמי על שפקדה בי עצלנות זו לתקופה די ארוכה (מספר ימים). לא יודע למה, ייתכן זה הדיכדוך. אני נוטה לעצלנות כשאני מדוכדך.
אבל כשקראתי היום את הפילוסופים שלי חשבתי מה אני חושב על שקראתי ולא הייתה לי תשובה והמסקנה שהסקתי מכך הייתה שהעובדה שלא כתבתי חסמה בפניי יכולת זו.
הייתה תקופה לא רעה. אני יוצא עם מישהי לדייט בראשון. אם נהיה כנים זו יציאה עצלנית. לא כתבתי עליה קטעים סוערים, לא יצאתי בסערת רגשות ולא התמלאתי תשוקה. היא פשוט חמודה אז אני מנסה את מזלי.
אני מביט למשל בנערה עם העיניים הכחולות ואני נטרף. היא משגעת אותי.
המש"קית אין לדבר בכלל. גם בנות אחרות.
אבל היא? היא פשוטה ונוחה לתפעול. כך לפחות זה נראה להתחלה. לא יוצא איתה בגלל איזה שכל מעניין במיוחד, היא לא חובבת יינות גדולה ומזמינה ספרים נדירים באינטרנט.
קל לי היה למצוא אותה ולהשיג את הטלפון שלה. לשקר קצת ולעגל פינות ולמכור את התדמית שלי שהתבגרה היטב בשנה האחרונה.
בקושי דיברנו וכבר יצא לי להפגין ידע במספר תחומים. זה מעצבן אותי. אני מחזיק תדמית של ידען מבחוץ ומבפנים אני חש כמו ילד מבולבל. הרי מבפנים אני מודה בגלוי שאינני בטוח בדרכי להשיג ידע. אז למה זה נראה אחרת מבחוץ? אולי כי אני בטוח בדרך שלי של אי הידיעה? הרסתי מספר דייטים בעבר על ביטחון מופרז. אני לא אוהב את זה.
זו לא כזאת חוסר התלהבות, פשוט לא התלהבות יתר. ייתכן שזה יותר בריא אבל פחות כיף.
בעבודה הולך לי מצוין. אני מתקבע שם היטב.
בצבא אני מתעצבן על המצב לפעמים אבל בסך הכל נהנה מהעבודה שלי ומהביצוע שלה.
המש"קית חינוך... היא מעניינת.
כנראה שזה הכי שטחי שלי אבל אם הייתה נראית טוב סביר להניח שדעתי הייתה נטרפת.
היא חזקה ונבונה.
היתרון הוא שזה שזה לא כך הופך את זה לקשר ידידות שמתפקד מצוין. לא הבולשיט שהיה עם המש"קית למשל.
אנשים מחבבים אותי במפקדה. אלו שאני מחבב אותם בכלל מחבבים אותי.
המש"קית... לא יודע.
היה לנו סיפור. אחרי השיחה והקטע השופנהאורי שכתבתי פה התברר לי שחששותי מהטקסט על הכוס המתנפצת אומתו. אני די בטוח שעוד אז הם אומתו והיא לא סיפרה לי. התברר כי היא לא סיפרה לי ישירות. עצם זה שלא סיפרה ישירות עורר רגש אחר כלפיה. חוסר רצון?
פשוט לא רציתי לדבר איתה. לא היה לי כוחות. כתבתי לה אבל לא רציתי לדבר איתה.
מאז לא דיברתי איתה וזו התקופה הארוכה ביותר שהייתי בסדר עם זה.
האם זה כעס? כי אין לי משהו אלים כלפיה. איבוד תקווה?
איפיינתי את היחס שלי כלפיה בעבר כאהבה ללא תנאי אבל יש תנאי. כתבתי בעבר שאוהב אותה גם על מגרעותיה כי הן מה שעושות אותה לקסומה אבל אני לא מסוגל להתעלם מהם. המגרעה שלה, הפאק הכי גדול בה, הוא שהיא קרה. לא רק כלפי, כלפי אנשים.
היא לא מסוגלת להתקרב לבני אדם או אפילו להסגיר מה היא חושבת עליהם. אפילו על עצמה בקושי מסוגלת.
השלמתי עם זה עוד כשכתבתי את המחשבות הקודמות. אמרתי לעצמי שאתן לזה לזרום בידיעה מלאה שיום יבוא וארצה ממנה יותר קרבה ויותר כנות ואם היא לא תהיה מסוגלת לספק אותה אז אצטרך לעזוב. איני מאמין שהיום הזה הגיע ומנגד אין לי עניין.
אני מחפש אהבה ולכן אני הולך לזוגיות. מהמשקית חיפשתי אינטימיות שאינה מוכנה לספק.
אבל אני לא בוגד במילה שלי. לפחות לא למיטב ידיעתי ורצוני. אוהב אותה ואפגין זאת. אני צריך רק זמן לחשוב.
אינדיבידואליזם. שונאים אותי רבות כי אני מבטא דעות לא שיגרתיות. ימנים תמיד קןראים לי שמאלני כאשר אני יותר שמאל מהליכוד בדעות הכלכליות ופחות סלחן למדיניות הערבית ושמאלנים קוראים לי ימני למרות שהפתרון שלי לסכסוך אינו אלים או קרבי.
קוראים לי דמגוג בעוד אני באמת מאמין בדעות האלו. זה אינדבידואליזם לטעמי. כניטשה וכצרוני המודרני. אני מבין את הצורך בשבטיות לשם התאגדות והשגת מטרות משותפים כמו שאני מבין את הצורך באלוהים ככלי שיעבוד ההמון תחת מוסריות. פשוט אני לא אגלוש לויתור על האמת שלי לשם מוטיב העדריות וצרכים חברתיים.
שני טקסטים על קצה לשוני היום. על הספרים האחרונים של ניטשה שקראתי ועל התהליך שאין לי ממש איך לפרט עליו כעת.
לילה טוב אנשים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה