כל פמניסטית בחיתוליה תספר לכם את הסיפור המוכר על השמנה. פעם, להיות מלאה נחשב לרצוי והיום לגועל. אני לא יודע כמה אמת יש בזה. בהחלט אפשר לראות הרבה ציורי שמן יפים של נשים מלאות יחסית ועד היום יש כמובן המון נשים עוצרות נשימה שהסיכוי שלי איתן אפסי, מעל המידה הרצויה.

הטיעון שצומח משם בדר"כ הוא שמודל היופי שגוי. פה הרכבת נפלה מהמסלול מעודף משקל. זה לא שהוא שגוי. אם הסיפור נכון, זה אומר שהוא פשוט דינאמי.

היי טל,
את מאמינה שאני עדיין אוהב אותך?
כמו הים, את עולה בזכרוני מהפעם האחרונה שנפגשנו. ריח המלח ואיוושת הגלים המשיבה נחת לרוח מוטרדת מיסודה. אני על הגלשן מביט הרחק ומחכה שמשהו גדול ממני יסחוף אותי ומתפאר מיופייך האדיר כשאני לוגם בתענוג שירת מוזה.
מרגיע ועוצמתי בו זמנית. וכשהכל תם אתה נותר עם המליחות, היובש והקור. מאחל למקלחת החמה שתשטוף ממך את הכל, מביט בפצעים החדשים לאוסף, ומעלה נשכחות לפעם נוספת.

אני עדיין אוהב אותך. הסיבה שויתרתי היא שאת לא מוכנה שנתראה, את גם לא מסוגלת לכך.
היה חשוב לי להתחיל בכך כדי להגיע למסקנה בהמשך. בואי נתחיל בהתחלה.

בסופ"ש ראיתי את אבא שלי לראשונה מזה שנתיים.
אני והוא נסענו לחוף יווני, חמש שעות נסיעה מסופיה. בשביל הבולגרים זה כמו נסיעה לאילת רק יותר טוב כי אין פה אילתים, המקום לא מדבר והמחירים הגונים.
המים, מי הים התיכון הצלול והיפה.

גבר אוהב אישה ומוכן להעניק לה כל שבליבו רק שתהיה מרוצה.  אישה אוהבת ילד ותבנה לו מקדש בכדי לרצות אותו.
לו רק יכולת לבקר בכפר היווני שלי.

מוסאשי תיאר ארבע אורחות לעולם.
החקלאי, הסוחר, הלוחם והנגר. לא אתעקב על כולם, יש אחד חשוב עבורנו וזה הוא החקלאי. הוא מתאר את אורח החקלאי כליווי עונות השנה עם כליו. מחזור הזמן הוא הדבר החשוב ביותר לחקלאי.
תושבי הכפר נשארים רדומים במהלך כל ימות השנה. הכפר כולו סגור.
הדייגים כמובן ממשיכים לדוג דגים, אותם הם מוכרים באתונה, בעלי החנויות עוברים לערים גדולות בסביבה לגרד ממקומות אחרים כספים ויתר הכפר דואג לתפקודו. מורים, טכנאים וכן הלאה.
מה שמעניין הוא אורח החיים. משפחות יווניות יושבות מחוץ לבית ומדברות על דג טרי עם לימון. שני גברים למרגלות הבית עם כוס אניס.

בהיתי באב ושני ילדיו על שפת הים. לבזבז יום שלם בשכיבה בים זה מעבר ליכולתיי ובכל זאת בחנתי את סף הסבלנות שלי.
חשבתי על המשפחה הבולגרית הזאת שירדה ליוון בסופ"ש. לא למסיבות או המולה, רק לשחק בים.
האב נראה מאושר. גם הילדים נראו מאושרים. הם לא צריכים ריגוש כדי להיות מסופקים. לא לנסוע לפריז למוזאונים, למסיבות הרועשות של בוקרסט או להרי טוסקנה באיטליה. הם לא צריכים אבובים, רכבות הרים, מסעדות יוקרה.
למה זה?
"הם לא צריכים גירוי חיצוני" אבא שלי אמר כאילו קרא את מחשבותיי.
זה אפיון עירוני לחפש ריגושים מהירים וחדשים כל הזמן. המוכר פחות מעניין מהחדש. בקצב המהיר אינך חש את העכשיו ממש, אתה נהנה מהשינוי ומהריגוש.
אבל הבולגרים, כמו היוונים פה, הם עם כפרי. הימים חולפים ודבר לא משתנה באווירת הכפר. ההבדל הוא כמו בין הצמחים לבעלי חיים. השני נמצא בתנועה מתמדת במרוצת חייו. הצמחים מבצעים שינויים קטנים באיטיות רבה. אם אצלם פרח כל יום במשך שנה ואחבר את התמונות, אוכל לראות את התנועה. הכפריים מבחינים בהבדלים הקטנים ומעריכים אותם כי זה מה שיש להם. הם חייבים ללמוד איך להפוך את המוכר למרגש וחדש. אנחנו פשוט חולפים הלאה ללא מוכר באמת.
חשבתי על האימונים שלי. לבצע תנועה אחת אלפי פעמים, בשינויים קלים כל פעם. זו מדיטציה. זו הערכה של הדברים הקטנים שהופכת את הטכניקה למשמעותית.
היפנים באמת היו אנשי כפרים חופיים. זה הזן.

נהניתי מהשכיבה בים, אבל לא הייתי מסוגל לנהוג כך יותר מיום אחד. אני אדם של תנועה.
אני מתקדם לעבר ערכים מסוימים. איני מסוגל להתקבע במקום אחד כי אחוש את ביזבוז הזמן.

אבל יש משהו בעצלנות הזאת שקוסם עבורי. להתעורר, לאכול פירות טריים ולצאת לים. איש הישר בעיניו יעשה. לא לתת לערכים טורדניים להציק לי. להנות מהכסף שלי במיטבו.
להיות אדם חופשי. לנוע מאישה אחת לשניה. לנוע בלי לחשוב על מאורעות החיים. עד שהמוות יעצור אותי. לחוש כל פיסה קטנה מהם.

יש לי דוד, רופא עיניים מצליח. נוהג בפורשה יוקרתית וגר במרכז כיכר רבין.
בשנים האחרונות הוא יצא לפנסיה. בשנים האחרונות בריאותו מאוד הדרדרה. הוא מזדקן. מדוע? כל אחד כמובן יציע הסבר מעולם התוכן שלו. הוא יטען שזה הגב שלו וכן הלאה וכן הלאה. אני תוקף את הבעיה ממקום אחר. כעת שאין לו עבודה, אין לו סיבה לחיות.
למה בני אדם חיים? זו שאלה אקזיסטנציאלית גבוה אבל אני שואל אותה ברמה הנמוכה ביותר. למה אנחנו ממשיכים לחיות? מכורח האינרציה? קשה לי לחשוב כך. אני לא רואה סיבה לחיות בלי ערך שאתה מציב לעצמך. האבולוציה ציידה אותנו עם שני ערכים: לשרוד ולהתרבות. אבל הם מגולמים בצורות מורכבות יותר: לצרוך דברים מענגים, לאמץ משלח יד, להיות אומן, להתאהב. כי לשרוד ולהתרבות זה משהו עילאי מדי ומאוד לא מובן. לאהוב מישהי בכל מאודך היא סיבה לחיות.
אותו דוד חי לשם העבודה. לשם סיפוק משאבים. זה ערך עליון אצל גברים רבים בעולמנו האכזר. המצוד אחר סיפוק משאבים.
כאשר אני חושב על אדם ללא ערכים, אני לא רואה סיבה לתנועה שלו, לחיים. אני לא רואה דבר מה שלעברו הוא נע ולכן כל תנועה כלל. הוא אובייקט זר בלי כוונה לאף כיוון.
אם דוד שלי היה אוהב את ילדיו ומטפח אותם, הרי הם היו לו לערך לחיים כמו העבודה שלו בתור רופא עיניים. כשיש לך ערך אתה מודד טוב ורע ביחס אליו. הרע אליו הוא הנורא מכל והטוב שלו משמח אותך כמו ריגוש אדיר. אם ילדיו היו לו לערך, הוא היה קוצר את הטוב להם היום כעונג מזוקק.

אין טעם לחיות בכפר היווני בלי אהבה. בלי מישהו שיהיה לך לערך. ועבודה אינה ערך טוב. היא נעלמת בגמלאות ואז אתה נותר גופה מהלכת.
"מה תעשה כשתזדקן?" חבטתי באבי על כוס אוזו לאחר שפתחתי בכך שאסביר לו מה מפריע לי בהתנהגותו.
"זה מעסיק אותי הרבה."הוא ענה.
הטחתי בפני את מחשבותיי. את הכשל בהנאה בשכיבה חסרת הטעם בחוף, את הקירבה של כך למוות, את חוסר הטעם בחתיכת דג נפלאה או פיסת חוף יפיפיה אם אין לך אהבה שם.
הוא הביט מטה. ידע שאני צודק. אז שאל:
"מה אתה רוצה, אמתי?"
ולא ידעתי מה לענות לו.
"אני מרוויח היום יותר ממה שהרווחת כל חייך ואתה מנסה לחנך אותי?"
והוא באמת מרוויח יותר ממני. הוא חי טוב. הוא נהנה מהחיים. הוא מציע לי מהעושר שלו ואיני מוכן לקבל אותו.
מה אני רוצה? אני חשתי שממקומי לחנך אותו. חשתי במאבק כוחות אינטלקטואלי איתו. איך שהונח מולי לוח השש בש זה היה משחק אחד גדול בו אני מעמיד אותו על טעותו.
אהבה היא התכלית היחידה ששווה לשמה לחיות. כל תענוג קטן אינו סיבה אלא מדד שאתה נע בכיוון הנכון.

אני אוחז בצלב בכל כוחי. הצלב מסמל את ההקרבה הגדולה לשם ערך עליון לחייםת לבאר, שושנה או נסיך קטן.
אני חייב לאהוב אותך, טל, כי את מחזיקה אותי הרחק מהניהליזם הזה. מהתענגות פשוטה מהחיים.

מסעדה יוונית פשוטה

איפה שהוא הרחק מכאן, בין כרמים ושדות עומד לו כפר יווני בשם סטברוסקי, ובכפר סטברוסקי נמצאת מסעדה קטנה.
כל התושבים יודעים שאם תרצה ארוחה הגונה, עליך לפנות לאותה מסעדה כי היא הכי טובה בכפר.
המלצר ימזוג לך אוזו בנדיבות, יציע לך אחד מהדגים שזה עתה שלו מהים ויקנח את הארוחה עם פירות העונה.

המסעדה הקטנה של סטברוסקי לעולם לא תהפוך לסצנה הגדולה בעיר. היא לא תרוויח מיליונים. אבל יש להם מוניטין כמסעדה הכי טובה בכפר שעליו עליהם לשמור ולכן אתה מוצא אוכל טוב ויחס חם בלי יותר מדי יומרות.
בתפריט יש לנו צ'ופקה סלאטה, גבינה מבושלת וחציל אפוי עם גבינה מעליו.

אני מסתכל על הכל ואני מבין שזו עבודה למפגרים. הכל פה פשוט. ובכל זאת, זה מצוין.
פגשתי אחת פעם שאוהבת לאכול במסעדות גורמה. הפייסבוק שלה מלא תמונות של אוכל מיוחד בו כל עלה כוסברה ממוקם בזווית הנכונה על פירות ים עשירים.
מול זה, קוביית גבינה עלובה עם שלוש פרוסות גבינה חתוכות מעליה נראית כמו מאום.
אני לא אוהב את התפיסה הזאת. משהו מפריע לי בה אני בא למסעדה כי האוכל טעים. דיברתי עם הטבח במסעדה בה אני עובד והוא הראה לי מסעדות גורמה עם אוכל כל כך מיוחד. סצנות מאליס בארץ הפלאות על צלחת לבנה.
הבנתי את משמעות הגורמה. הם משלמים על החוויה ולא על האוכל. על המלצרים הצייתנים לכל פקודה שלך, צורת ההגשה המרשימה, הסחורות שהגיעו מרחוק. שרימפסים וחזיר וכל רמס זר לחיינו. הם מחפשים את המרגש, החדש, שיעצבב את החושים שלהם ביצירתיות מתפרצת.
יש לזה את המקום שלו. אבל אני לא רוצה את זה על הצלחת.

הסלט שקיבלתי היה חתוך גס מאוד. אבל הוא היה מיוחד מאוד. העגבניות נקטפו והיט פשוט מצוינות ולמלפפון היה ריח. השמן שטיפטפו היה מצוין והגבינה הייתה עשירה בטעם.
נזכרתי באומנויות לחימה. נכון, יש סגנונות קונג פו ראוותניים. יש אומני BJJ עם טכניקות סופר מסובכות אבל הטכניקות שתשתמש בהן ברחוב הן האגרוף הקצר, המאדארה מודרה, הבעיטה. אולי איזו הטלה אחת פשוטה ואם טכניקה אז אחת ששוברת יד. ואולי הן פשוטות ומאוד טיפשות אבל הן מורכבות בפני עצמן. תבעט מאה פעמיים. מאתיים. פתאום הבעיטה תקבל נפח משל עצמה. איך להביא את כל המסה מאחורי הבעיטה, לשמור על גוף זקוף, להכניס נכון את המותן מאחוריה, מתי לשחרר אותה ואיך.
זה היופי והתכלית של הבעיטה.
כשאתה מסתכל על המטבח הקלאסי, לא זה שמופיע לך במסעדות התל אביביות או בגורמה, אתה רואה פשטות. דג הוא דג. מי שרוצה דג טעים יבקש שישימו לו אותו על הגריל לכמה דקות ויגישו עם לימון. ככה עושים בכל העולם. כי זה טעים ואין סיבה לסיבוכיות.
היופי הוא בפרטים הקטנים שקשה לחקות.

שתיתי אוזו טוב. כל כמה דקות עבר דייג בכפכפים ומכנס קצר בכניסה ומכר את הסחורה שלו למסעדה.
חשבתי לעצמי כמה טוב לחיות ככה. בלי לחפש ריגושים חדשים. להתבונן במוכר ולחקור אותו לעומק, להרגיש אותו עמוק בפנים ולתת לו להציף אותך. לחוש.

מורה זן אמר פעם שהאיכר לומד כדי להפוך לאצולה והאציל לומד כדי לחשוב כמו האיכר.
קשה לנו נאורבנים להתנתק מהצורך שלנו במהירות ובריגוש. אבל קשה גם להיות מאושר במירוץ הזה.

וורלד וונצ'ורס די בולשיטינג

http://m.tapuz.co.il/ViewEntry/1851545
לאחרונה הפיד שלי התמלא בגלמים הללו של world ventures.
ייתכן שאשקיע מזמני להגיב לזה. ייתכן שלא. כך או כך, הנה מספר תגובות לחלק החשוב בשטויות של האנשים האלו:
א. הם מציגים חבילות מאוד זולות אבל שוכחים לציין שהן אינן כוללות את הטיסה עצמה שנרכשת בחלק אחר של אתר במחירים מופקעים. הכותבת טוענת שהנתונים אינם מכומסים וזה שקר. אתה לא יכול להשוות מחירים ביניהם לבין חברות שמציעות שירותים זההים בלי להיות חבר אצלם.
אני ממליץ על קוסקן אם אתם באמת רוצים לטייל בזול. גם אמינים, גם זולים, גם שקופים וגם אתה נוסע לבד באמת ולא דורשים ממך להחזיק שלטים בחופשה כמו זין.
ב. תוכניות פרמידה היום משתמשות בשני אמצעי מיגון (כשהן לא עוסקות בתביעת אנשים שמבקרים אותן שהן תוכניות פירמידה): הן טוענות שהן עוסקות בשיווק רשתי, הן טוענות שזה לא פירמידה אם יש מוצר.
פירמידות הן תוכניות בהן אתה משווק בפועל את שיווק המוצר. זו פירמידה כי ככל שתשווק את המוצר ותרוויח לו כסף, כך אתה מפחית את הסיכויים שלך להרוויח ממנו. למה? כי כמות האנשים שאתה מסוגל למכור להם קטנה וכמות האנשים שעליך להתחרות איתם גדלה.
תוכנית פירמידה בה אתה מגיע להכנסה פאסיבית לאחר שישה אנשים (מספר מאוד גדול אגב) תקיף את כל העולם קצת אחרי המחזור ה13 שלה (תחשבו שש בחזקת 13).
אמנם זה אפשרי להרוויח, אבל השאלה החשובה היא מה הסיכוי, כמה תרוויח ומי יפגע בדרך. תמיד בסוף יהיו קצוות שמשלמים בלי להרוויח מכך.
לרוב, אחוז המשתכרים מתוכניות פירמידה נמוך עד כדי גיחוך מטבען.
מהקמתן הן השתמשו במספר דרכים להתמודד עם ביקורת:
"גם עבודה משרדית היא פירמידה כי המרוויחים באמת נמצאים למעלה והמדרג היררכי" זאת טענה מאוד מטומטמת. ההבדל הוא כמובן שאתה משווק את עצמך או מוכר את שירותיך למעסיק שמשלם לך כסף. ההשתכרות שלך גבוה מזו של התוכניות הללו. אתה מרוויח פחות מהראש אבל זה לא אומר שאתה לא מרוויח. אתה לא מפחית את סיכויי הרווח שלך בכל יום שאתה מגיע למשרד.
"תמיד היו אנשים סקפטים, אלו הנועזים שהרוויחו את הכסף!" נכון, יש הרבה עסקים של הימורים גבוהים עם רווח גבוה. סופרים, שחקנים, מוזיקאים ובורסקאים הם אנשים של הימורים. יותר מכך, כנראה שאם המקצוע שלהם לא היה כולל כזה הימור גבוה, הרווח ממנו היה נמוך יותר.
העניין הוא שאנחנו שוכחים שזה לא חוק פשוט של תעוזה=רווח. בין התעוזה לרווח יש גשר שנבנה עם גופותיהם של מיליוני אנשים שאנחנו מחליטים לשכוח. היו אנשים שהלכו בדרכם של הסופרים הגדולים, השקיעו זמנם בהימור גבוה ונכשלו. הם הרוב. אל תזכרו רק את אלו שהצליחו בגדול, תסתכלו על כל התמונה.
זו גם לא תעוזה עיוורת. כמה שנאהב לספר את הסיפור של אי טי למשל על הסרט שלא נאמינו בו ועשה מיליונים, לאי טי היה יותר סיכוי להצליח מלתוכניות פירמידה. יש הבדל בין הימור גבוה כי אנחנו לא יודעים לדעת מה יצירת אומנות מוכרת לבין הימור גבוה כי המודל הזה מנוגד לכל דבר מתוצפת ולכל תיאוריה בכלכלה. כמה שאאמין העצמי ואקח תעוזה, לא אחרבן כנפיים ואעוף. באותה מידה, תוכניות פירמידה או שיווק רשתי לא יהפכו לפתע לדבר טוב.
לבסוף, אתה מזיין את חברים שלך. יהיו קצוות לפירמידה. הם אנשים שזיינת להגיע למקומך. אני מקווה שאתה גאה.
"דונאלד טראמפ מאמין בזה!!!" אוקיי... זה שיש אנשים שידעו לעשות כסף או הימרו הימור נכון והצליחו לא אומר שהם מבינים בכלכלה.

למזלנו, מדינות הבינו כמה זה חרא של דבר ואסרו את המודל הקלאסי של פירמידה: זה שאין בו מוצר. הסוג השני יותר קשה לריסון.
פירמידות כמו World Ventures טוחנות שוב ושוב את הטענה המטופשת שזו לא תוכנית פירמידה כי יש מוצר.
זה כמו לטעון שמיגרנו את השפעת כי שפעת תןגדר כמה שחיסון השפעת מחסל. אז מה עם כל המגוון של הפתולוגים מסוג שפעת שאינם נוחתים לטיפול המחלה? זה שקשה יותר לטפל בהם לא אומר שהם לא קיימים.
למעשה, יש מדינות בהן גם אסור להרוויח כסף משיווק של השיטה עצמה.
בארהב הליברלית פשוט יצאו בהצהרה להיזהר מתוכניות כאלו כי הן לרוב רמאות.

אז מה זה שיווק רשתי? מוטציה של וירוס השפעת. בפני עצמו זה לא כזה נורא. זה מבצעי חבר מביא חבר. כאשר אדם משווק בפועל את המוצר והחברה מטיבה איתו על כך ובכך נוצרת רשת שיווק של המוצר והחברה לא צריכה לעשות זאת בעצמה. החשמלאי שעושה לכם הנחה כי אתם מסדרים לו עוד עבודות.
אבל לא ניתן להרוויח משיווק רשתי כסף. לפחות לא משמעותית. גם אם היה ניתן, זה היה על ידי מכירת המוצר באמת ולא מכירת מכירת המוצר. אז זה פשוט פירמידה חכמה עם אותן בעיות שהצגתי.
הם נורא מתלהבים מהנסיעות לחול אבל אין לך דרך לבדוק את המוצר שלהם לבד בעצמך. ובצדק, זה חרא של מוצר. הוא לא היה שורד בשוק.
בפועל אגב פחות מאחוז מהמשתתפים בWV מרוויחים מעל המינימום.

המטומטמת הזאת אמנם חושבת שהיא מיוחדת אבל הכרת פירמידה אחת והכרת את כולם. WV משתמש באותם כלים שכל האחרים משתמשים. כנסים דתיים, ראוותנות, מילים כמו שיווק רשתי, המון רגש, קלטות לשיווק המוצר, חזון ואידיאולוגיה "עמוקה" ןכן הלאה וכן הלאה. אדם צריך לשאןל אותו דבר ראשון האם תוכנית פירמידה תודה שהיא תוכנית פירמידה. השלב הבא הוא לחפש את הסימפטומים. 

טל סושי טעים וארבעה גישות לחיים

היי טל,
הסושי שלכם לא רע בכלל.
דמייני עולם בלי אהבה. בלי הכאב והתיסכול שהיא יוצרת, בלי האושר הגדול שממלא את חלל הלב, בלי האלטרואיזם, התנועה לעבר מטרה. מה יש אז?
אהבה היא הרכב די חדש על המח שלנו. קדם לה מח הזוחלים. אפשר לטעון שבלי אהבה אין חיים, אבל זה שגוי. בלי אהבה לא ניתן לשרוד כיונקים, אבל זה משהו אחר. מה שמניע את הזוחלים הוא תענוגות ואינסטינקטים.
יש לנו לא מעט ללמוד מהם.
היפנים מדברים על עולם הצורות. עולם שאינו ממלאים אותו בתוכן רגשי. בלי זה, כל שנותר הן צורות נטולות ערך.
בעולם זה, לטעמים, ריחות וצלילים יש חשיבות אדירה. הם קסומים. אתה מסוגל להכיל אותם במלואם בעולם ללא רגש. הרגש כופה עצמו על התחושות השטחיות ודורש ממנו אמות מידה כבדות.
כשאני אוכל סושי, או מתאמן באומנויות לחימה, אני מרוקן לחלוטין את המחשבה ונכנס למצב של מושין, תודעה ריקה, אותה תיארתי לפני זמן רב.
לטבול את הגארי בקערת סויה ואז לצבוע איתו את הדג, לקרב אותו לפיך ולהריח את המלח והחומציות ולתת למנה הארוזה הדוק להתפרק לכל מרכיב, כל גרגר אורז מעסה את בלוטות הטעם.
בעת אכילת סושי יש למקד את כל חושייך בחוויה, להתנתק באופן מוחלט מהדברים העילאיים. לטעום לשם הטעם. משמע הטעם בלבד קיים בעולם.
לתת לסאקה החמים לטפטף דרך הצינור וחודר ישירות לבטן. לפתוח את דרכי הנשימה, לזקוף את הגב ולתת לו את המקום הראוי לו.

Essentia

מהי מהות הדברים?
מהי מהות בכלל?
כשאנחנו משתמשים במילה הזאת אנחנו מתכוונים להוויה של גוף, הדבר שהופך אותו להוא ולא לאחר. זה בפירוש המילולי. בעומק הדברים מסתתר הניסיון לקמט את הגופים הללו לרעיונות תיאורטיים בעלי אחיזה בישויות פיזיות.
אתן דוגמה:
משאבת הלב ומשאבה דו פעימית שתיהן משאבות. שתיהן מעבירות נוזלים ממקום אחד לאחר. התכלית שלהן זהה וייתכן אפילו שהנתונים היבשים שלהם כמו הספק ונצילות.
אנחנו נתקוף שהמשאבות אמנם שונות זו מזו אבל זו התגלמות של מהות פנימית, הדבר המהווה אותן, שהוא קבוע. בלי להעביר נוזלים, הלב לא יהיה לב.
שעון אטומי, אלקטרוני ושעון מחוגים כולם שעונים. כולם מייצגים משהו תיאורטי, זמן, באופנים שונים. המהות של כולם זהים.
יתכן שמהות עוסקת בדברים שאנו מסוגלים לחשוב עליהם שמנותקים מהחוויה החושית עצמה, או שייתכן והם חושיים אבל לא חזותיים ופיזיים. הטעם של טראמיסו ללא הבדל מראה או צורה, השעה ללא הבדל הגוף המייצג אותה, הקאטה, התבנית, ללא קשר למתרגל שלה. הם כולם קיימים היכן שהוא בתודעה האנושית וזוכים לייצוגים מציאותיים.

המילה essence, מהות באנגלית, מקורה מהמילה essentia. זהו תרגום לטיני לפתגם של אריסטו: "The what it is" או לחילופין המה שזה. לדוגמה: x^2+y^2"r^2 הוא המה שזה לעיגול, הessentia או המהות. אבל בזמן שהפתגם האריסטוטלי ממש עוסק בדבר כפי שהוא, מעין אמת טאוטולוגית או ייצוג מדויק של הגוף (אם במילים או בכל צורה אחרת), מהות רומזת על עומק אחר, משהו בגוף הדברים שאינו נראה לעין, תכונה בפני עצמה של הגוף.
אבל המהות זו תכונה בעייתית מאוד. שעון הנע מהר מדי, האם הוא איבד את המהות שלו? הוא חדל להיות שעון? אולי פלספנים יאמרו שכן, אבל אני מתקשה להאמין שאדם עם מחשבה קצת יותר פשוטה וכנראה יותר פרגמטית בתיאור המציאות יסכים עם זה.

אין באמת "לב", "משאבה", או "שעון". יש צורות. לצורות הללו אנו מעניקים תכלית אבל בעומק העניין יש צורות.
החלקיקים מהם בנוי הכל נעים בשרירותיות חסרת מטרה. הם לא חושבים על לשאוב דם או להניע גלגל. הם לא חושבים כלל. נעים תחת עקרונות הפיזיקה. אנחנו מצמידים להם תכלית לפי הדברים שנראים לעין אותם הם מקדמים. כשהם לא מקדמים? אז כמובן שזה לא נובע מכך שהם פסקו לנוע וכמובן שמהות הגוף או התכלית נשארת זהה. הדבר שהשתנה נקרא פגם. תקלה. זה כמו לטעון שהשדה לא פרח בשל פגם בעונות השנה. אבל העונות נעות ללא תלות בצרכים שלנו או בתכלית שאנחנו מעניקים להן לשם גידול השדה.
זה אורח החקלאי ללוות את עונות השנה עם כליו ולא הפוך.
באותה מידה, לטעון שמשהו טוב או רע לסביבה או לטבע מניח שהסביבה והטבע עצמם נפגעים מכך. בפועל מי שנפגע אלו תנאי המחייה והקיום של האדם ואורגניזמים נוספים. לטבע לא באמת משנה פה משהו. טוב או רע הן חוויות אנושיות שרירותיות. הרע, העצב והתסכול יעלמו עם מות הסנטימנטליות האנושית.

וזה בדיוק העניין. המהות הפכה ממה שזה למה שאנחנו רוצים לראות. אנחנו חיה מהותית. מחפשים תכלית לעברה דברים מתקדמים. רעיונות טהורים, "אידאות". כששעון אינו מציג את השעה או לא עושה זאת בדיוק (ואף שעון לא מציג שעה בדיוק מוחלט) קוראים לזה סטייה. זה חוטא לאיזו מטרה עליונה. אבל המטרה העליונה הוצבה בידי האדם.
וכשהם אינם ממושמעים, האדם מחפש ממש דרך להתגבר על כך בכדי שיתאימו.
בעבר גם עונות השנה נעו בתכלית. קראנו לה אלוהות וממש תרנו אחריה. כשהם לא היו ממושמעים ניסינו להחזיר אותם למוטב בעזרת פולחנים וטקסים.
אין מטרות, אין טוב ורע אליו כל גוף שואף להגיע. העולם נע ואנחנו מנסים לבצע בו מניפולציות כדי שיתאים קלות לרצוננו. תו לא.
במובן זה, שעון אינו חפץ המראה את השעה. אנחנו גם לא מאמינים בזה באמת כי אנחנו מודעים לכך שהוא לא באמת מראה את השעה. לא תמיד וגם כשכן לא בדיוק. שעונים הם חפצים בעלי צורות זהות אלו לאלו.
כובע הוא לא חפץ שניתן לענוד על הראש. גם נייר אפשר לענוד על הראש. כובע הוא סט חפצים בעלי דמיון בצורה שלהם. לאלו הלבשנו מהות.

ומכאן עולה שאלה יותר קשה: האם הרצון של בני האדם קיים? או שהוא עוד הצמדת מהות לדברים שרירותיים?
מה אם האישיות היא אשליה? כל שיש הוא תנועת יונים ואטומים ובמקסימום זרמים חשמליים שמשפיעים על התנועה של המון חלקיקים אחרים (להם אנחנו קוראים כמובן יחדיו גוף)?
יבוא יום וההסברים המכניים של המדע יוכלו להסביר את התנועה האנושית בלי רידוד לרצונות. בלי הרצון להתרבות ולשרוד.
כפי שנעשה סחור סביב לרוב התופעות בעולם.
אנחנו קרבים לכך מרגע לרגע. אורגניזמים הפכו לגן האנוכי הגן האנוכי הוא בסך הכל ביוכימיה מורכבת. ביוכימיה היא פיזיקה.

ומנגד, מה הטעם בכך?
הדבר החשוב באמת סמוי מן העין. הוא נמצא בלב.
מעבר לכך שההסבר המכני מורכב בהרבה, הוא מוציא מדברים את הטעם בהם. המודעות האנושית התפתחה מתוך הצורך להסביר דברים וזה כדי לפתח כלים וזה כדי להתאים עצמנו לטבע ביעילות. אם לתודעה אין מהויות מולה, איך היא תראה את הטעם בחיים? לעבר מה תתקדם? תודעה לא כבולה, תודעה מעבר לטוב ורע, היא תודעה ריקה. כמו גוף ללא אנרגיה, או מסה. היא תהיה חסרת תנועה, לא מתקדמת לעבר כלום, חסרת קיום.
זה הדבר המחזיק אותי בחיים. המהות. אני יודע שהיא אשליה. שהצמידה אותה התודעה שלי (שהיא בעצמה אשליה) כדי שתדע לאן להתקדם ואיך לחיות.
אני יודע שאהבתי היא בסך הכל צבר חלקיקים. אפילו אותם חלקיקים אינם קבועים לעולם. היא רעיון  שאני בניתי ונצמד כל פעם לחומר אחר. היא כלום.
אני יודע שלמדוד טוב ורע ביחס אליה זה כמו הצמדת הטוב והרע לרוח.
אבל מה הטעם לחיות אם אין דבר לקדם?