הממ...
אם יש משהו שמאפיין את כל הפעמים שאני מתוסכל מהיחסים עם המש"קית או כועס עליה או אנא אערף זה הפחד.
פעמיים בחיי ביקרתי בתחנת המשטרה. הפעם הראשונה היא המבישה שלי.
זה היה בבוקר כשידעתי שהולך להיות פיצוץ. באתי לאחד החברים בכיתה, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו: "תפסו אותנו, מכריחים אותי ללכת לדווח אבל אני אשתדל לא לדפוק אף אחד". באמת השתדלתי. היינו כחמישה או שישה. זה התחיל בבית הספר ועבר לדיווח משטרה. צפיתי בגברים עם אגו בשמיים שתמיד מחייכים, מתאכזרים לסביבה שלהם ומעליבים את העולם כי הם יודעים שהם מעליו נשברים ובוכים כמו קוקסינלים.
התיישבתי מול איזו בחורה נחמדה במשטרה ואני מאכיל לה סיפור שגיבשתי בראש, לחוץ אבל מנסה שלא לשדר את זה. מחזיק את הטלפון ביד ומסמס להם מה קורה.
היא הסתכלה עלי וידעתי שהיא יודעת שאני מזיין לה את המח ושהיא לא יכולה להוציא ממני יותר מדי דיווח כי אמשיך לשקר לה.
חבל שכל השאר היו קוקסינלים. פה פתוח אחרי שאני קרעתי את התחת לחפות עליהם אני קולט כמה הם סתומים.
לא נפתח לי תיק. אחד מהשניים היחידים.
לאחר הבכי שלהם ראיתי סטטוסים בפייסבוק של גנגסטרים מגניבים משוויצים בתיק שלהם. חבורת מטומטמים.
לא האמנתי כשאחד מהם היה היסטרי בשנייה הראשונה אחרי שאמרו לו שטיול הסקי בשוויץ של המשפחה שלו מבוטל מבחינתו.
העכברים נלכדו מחוץ לחורים והבנתי שהם לא באמת חברים.
בבית שלי יש ספר על צל"שים ממלחמות שונות. אבי נתן לי לאחר הסיפור. כשדיפדפנו והוא סיפר לי על שלישיית חברים במצור לירושלים ששלושתם מתו כי לא בגדו זה בזה עד הסוף הבנתי מה אני מחפש מחבר אמיתי.
הבנתי שלא אכנה אף חבר כאחד עד שיהיה לו את זה.
מה זה הדבר הזה... שאפשר יהיה לבטוח בו. שאם אפגע הוא יהיה שם לצידי ואם ארגיש חלש הוא יזהה את זה וישמור עלי. כי אני אעשה לו אותו הדבר.
אבל אידאות בצד ומציאות בצד. לא היה איש כזה שאקרא לו חבר.
אז הפחד הוא נורא פשוט - הפחד שהיא לא חברת אמת. שאני לא יכול לבטוח בה. הוא מזין כל צורה של תיסכול שלי כלפיה.
אני לא רוצה להיחשף ושירו בי. אני נחשף כי נאמר לי שזו הדרך היחידה לגרום לאדם השני להיחשף ושהוא יבטח בך ואתה תהיה מסוגל לבטוח בו. מה זה נחשף? אני מנסה לזרוק את עצמי לשטח ערום כביום היוולדי.
אני מצפה שזה יניב תוצאות. אם זה לא מניב זה מצער אותי. כמו חקלאי שמביט בזרעים שהוא זורע ומדשן ומשקה ומתפלל לשמיים שינבוט מהם משהו.
כשזה לא קורה, כשהם מעידים על סימן קלוש של כיליון אני רוצה לנתץ את כל השדה ולפרוש.
אולי צריך להשקות, אולי זה עוד לא הזמן, לא אכפת לי.
על כן לא נעים לי כשאני מרגיש מסורס לידה. את השיחה רציתי לנהל עוד קודם, זה פשוט בוער בי. אני צריך לדבר איתה בצורה בוגרת פעם אחת. כבר הייתה לנו שיחה או שיחות. בשבת ההיא בבסיס.
באשר למיניות... אני מדכא אותה... אני יודע את זה.
מה אני אעשה? לא אינטרס שלי להתחיל להכיר אנשים. החלטתי שאנסה לחפש עבודה בבית הקפה הנסיך הקטן. מפתיע אותי שזה לא עלה בדעתי עוד קודם. עבודה זה מקום לזרוע ניצנים, לאתר מיניות. זכור לי כשעבדתי בבית הקפה שליד הבית שלי הזדמנויות שויתרתי עליהן. לא רציתי. הפעם ארצה. אני לא בא לעבוד לכסף. זה לא מעניין אותי. למרות שזה צריך.
העליתי עם המשקית חינוך תיאוריות על אהבה ובדידות בניחוח שופנהאואר שלי.
הצרכים שלנו הם הפוגעים בחירותינו. אם היינו מסוגלים להתעלות מעל הגוף האנושי היינן באמת מסוגלים לחקור את העולם ולהנות ממנו.
בדידות היא נכס כי היא מאפשרת לנו צמיחה ולמידה אמיתית. אבל מעטים מסוגלים לשאת אותה. אני מאמין שאני מהמעטים. המשקית חינוך אמרה לי שהיא לא מסוגלת ובעיני זו אחת התורפות האינטלקטואליות שלה. היא הולכת לכל מיני כנסים ריקים ומטופשים במקום לפתוח ספרות בבית, מה שמונע ממנה לנצל את מלוא הקיבולת שלה ולאתגר את עצמה ומכך להפוך ליותר תבונתית.
יש גבול לידע המועבר בכנסים.
לא ניתן לחדד את המח באמת ממרצה. גם לא באקדמיה.
אהבה... היא רוע. צורך שנוצר כדי שנשתעבד לאישה (או גבר) ולא נרצה לברוח לחופש.
אנחנו נהנים ממנה כי המח שולט בנו בעזרת דופאמין אבל זו הנאה המקבילה לסם ממכר.
בכל הפנטזיות המורטאליות שלי יש את העיסוק בצמיחה מהגוף המוגבל אל חופש מוחלט. הנזירות. ללמוד ולהתאמן לנצח בלי להיות מוטרד מהחברה.
אבל אני לא מסוגל. למשקית החינוך יש את צורך החברתיות שהיא לא התנתקה ממנו ולי יש את אהבה. אני לא באמת יכול לברוח מהמשקית. אני גם לא רוצה. אני נהנה ממנה כי אני אוהב אותה.
אני רואה יתרונות בקשר איתה ויתרונות בה שאין לי איך להתעלם או לברוח מהם.
מבנה הגוף האגסי שלה הוא הדבר היפה ביותר בבריאה, פרי עץ הדעת טוב ורע, פשוט כי הוא שייך לה ולא מכל סיבה אחרת.
המח שלה מדהים אותי, אני מתענג לקרוא אותו ולא כי הוא מכיל משהו אדיר במימדיו. עוד לא נתקלתי במח במציאות מחוץ לספרים עם תובנות אדירות במימדיהם וכנראה שגם שלי לא כאלו (ואני מקווה שעוד בעתיד כשהמשנה שלי תהיה מגובשת לחלוטין). אלא כי הוא שייך לה. לאהבתי.
לא הייתי מסוגל לאהוב את הנסיך הקטן כמו כולם כי לטעמי היה בו ניצול של נקודות צורפה רגשיות. כמו שכולם מתרגשים מהזבל האינטרנטי המופץ בפייסבוק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל למרות שהערך של כל היצירות האלו ביחד שווה לחצי סיפור חצי אפוי של אתגר קרת.
אבל הבנתי מסרים ממנו לאחרונה.
הורד של הנסיך באמת אחת במינה בכל העולם ושונה משאר הורדים כי הוא אוהב אותה. פשוט בגלל זה.
כשהיא מצמידה את כוס הקפה לפיה זו תנועה יותר מבריקה ומושלמת מכל קאטה כוריאוגרפית מדהימה כי היא מבצעת אותה.
כי המח שלי מכתיב זאת. זה לא השוואה לאידיאות כמו שזה הוא קובע מהן האידאות על פי המציאות. האידאות מכילות פשוט פרטים קטנים נוספים שמותחים את המציאות.
אולי הכי מתסכלת אותי העובדה שאני לא הנסיך האחד במינו מכל הנסיכים אי שם בשבילה. אפילו לא במובן המיני (כי נסיך וורד לא יכולים ממש להתרבות), נטו במובן שהיא לא מוצאת בי יותר מאדם פשוט.
זה חלק מהפחד. שהיא לא תתקשר אליי אלפי פעמים אם קרה משהו.
שזה לא יאכל אותה.
שאני עוד אדם בשבילה ואילו בשבילי היא חמישית עולם.
באשר לאתמול, זה חלק ממגמה חדשה.
אני נהנה מאומנות. מהי אומנות? זה כמו מדע יישומי המערב גם חושיות.
מדע יישומי של הכימיה הוא הנדסת חומרים. אבל אם אתה מערב בזה טעמים אתה הופך את זה לפרקטיקה אומנותית.
האומן חי במציאות היומיומית ולא מתעלה ממנה לשם איסוף מידע מטא-אמפירי (מעל ניסיון החושים הפשוט בעזרת מתמטיקה ומחקר מורכב).
האמן לוקח את כל זה ומוצא דרך לבטא את פנימיותו בכל זה.
אם כן, אני נהנה מאומנות בשל החושיות שבדבר. אבל לעומת הרגשות המאוד עוצמתיים ולא מבוקרים שבחוויות בין-אישיות, פה אני יודע למה אני נכנס. אני עדיין נותן לעצמי לאבד שליטה שכלית במקום הזה. אני טועם מאכל ורוקד איתו וחש את האווירה בתענוג. מוזג כוס יין ומריח אותה ולוגם לאט ואז מתבונן ונותן למחשבות לטייל בלי תסריט.
אילו ברגשות אנושיים המצב יותר קשה. אני לא רוצה לזרום עם העולם יתר על המידה כי זה מסוכן. החשיפה לאנשים אחרים.
אז החלטתי לנסות את זה. נשכבתי על הקרקע ולא הצלחתי לקום. זו הייתה תגובה שמעבר ליכולת ההבנה שלי של הרגע. זרמתי כל הלילה עם החושיות. אני ניסיתי לפעמיפ להסביר אותה ועל כן התכתובים בבלוג אבל זהו.
הגוף שלי הוא הניסוי האישי שלי בתחושות ורגשות. האם אני אומן הגוף? עוד לא בדיוק כי לא התמחיתי בכך והבאתי את זה לרמת מיומנות של אומן.
באשר למחשבות, הנה המשנה שלי שאני מאמין שהיא מהפכנית בממלכת הראש שלי ויום יבוא ואפיץ: הדינאמיות של התבונה.
חברה המתנהלת על ידי המוחות התבונתיים ושוק חופשי של רעיונות שקמים, צומחים ונופלים.
בשל החיפוש המתמיד של התבונה אחר עקרונות ומדע, הסביבה אנושית תשתנה לכיוון מדעי יותר ויותר.
השליטה שלנו בגנטיקה, רפואה ופיזיקה ישפרו את העולם.
אנשים יוכלו מעשית לחיות לנצח כי התודעה עצמה ניתנת לשיעתוק למחשבים והתאים עצמם יכולים להשתכפל בלי להינזק בשל פיתוחים מדעיים. האדם יוכל לעצב עצמו כאוות נפשו. עולם של אנשים יפים, תמירים, בלונדינים נשגבים.
כעת, בשל הטבע שלנו והבדלי המגדר, נשים יותאמו יותר לחברה הזאת כי הן מפתחות אם ביולוגית או תרבותית כלים להתנהלות בין אישית בהרבה יותר מפותחים מגברים.
המדע מאפשר גידול צאצאים בצנצנות ושגברים יניקו תינוקות בעזרת חלב מסונטז ועל כן הם ימצאו את עצמם יותר בבית. מנגד, זה יהיה הבדל זניח כי חוקתית הם שווים זה לזה וגידול הילדים היא מטלה שאפשר להניח שרירותית גם על הגברים וגם על הנשים.
נראה נטייה לאופנות יותר אנדרוגיניות לגברים כי המבנה המאצ'ואיסטי ידרדר כי פחות משתלם לאישה להתרבות בחברה לא אלימה ולא מבוססת ציד עם גבר מהסוג הזה.
מחד העולם יכול להיות ירוק בהרבה ומגיסא אין טעם בהחזקת סביבות לבעלי חיים ממש.
סביר שהם יגדלו בפיגומים של החברה אבל לא יהיו סביבות חיים מפותחות.
נשמור את המידע הגנטי של כל מין בארכיונים לשם מחקרים מדעיים אבל מעבר לכך אין סיבה שהחברה לא תהיה כמעט כולה אורבנית.
ייצור המזון יופקד בהדפסות תלת מימדיות, הינדוס רקמות, חוות רב קומתיות ובמקסימום חוות חרקים.
אין צורך בפליטות גבוהות של גזי חממה, צמחייה רבה וכן הלאה.
בקר בשימושו המודרני הוא פשוט המכונה הכי טובה שיש לנו לאריזת חלבונים שאיננו מסוגלים לצרוך בצורה שאנחנו יכולים (בשר) ומנגד הוא עדיין לא מכיל נצילות אנרגטית גבוה דיו.
צמחים הם מכונות לא יעילות להפיכת פחמן לחמצן ואנרגית שמש לפחמימות.
אבל זה עתיד מתקדם. זו אידאה שייתכן וסביר שלא נגיע אליה.
התבונה הדינאמית אומר שהעולם יישלט בצורה המיטיבה ביותר על ידי אנשים תבונתיים.
אסור להפקיד את הכח לטיפשים. הם מעודדים את החשיבה הדוגמטית, הקיבעון וקיפאון למען עבודה פשוטה שלא מצריכה יותר מדי כח מחשבתי. כי הם באמת לא צריכים כח מחשבתי רב. אותם חקלאים, מכונאים וחשמלאים למינהם.
זה בעייתי כי מחשבה קפואה אינה מסוגלת להכיל את טבע העולם הדינאמי מאוד. אדם שרואה את העולם מראייה איקס ויודע להגיב אליה עם כלים וואי וזד לא יהיה מסוגל להתנהל אם הטבע יציג פתאום עולם שונה לחלוטין שמצריך כלים שונים לחלוטין.
התבונה הדינאמית תאפשר אמנם עלייה של מעצמות תבונה לכח אבל הן יפלו לטובת מחשבות חדשות כל הזמן כשהצורך יעלה.
תנועות צודקות ברגע נתון יעלו ויפלו כשהן יתחילו לטעות.
כל זה יוכתב על ידי מערכת פוליטית שתיתן אוטוריטה לחשיבה וליישומן של הדעות החדשות ותדחה את הכח מהפועל הטיפש.
ומה ימנע הורשה? כבר עסקנו בכך. בחברה אנושית יותר מפעם אחת מוחות גדולים או אנשים גדולים עלו לשלטון בצדק רב וירשו את הונם לבניהם כי הביולוגיה מכתיבה שנרצה להטיב עם צאצאינו.
אך הצאצאים רבות פחותים לאבות. כך צומח שלטון אצילים ודוגמה קפואה של אליטות לא עילאיות ביכולות שלהם.
החברה תיזדקק למנגנון שיאתר את החשיבה ותעלה אותה ולא תעלה אנשים לפי מחשבות בלבד שהם נושאים והפופולריות של הדעות בתקופה ובטח שלא על פי המקום של אותם אנשים בהיררכיה החברתית (דעות שוות לחול בלי הצידוק שמאחוריהן כל מצביע של כל מפלגה יכול להיות מבריק או דביל לפי ההסבר שלו לבחירה).
מבחני תבונה ומערכת חינוך אוניברסלית תאלץ להיות ממוסדת לשם כך.
החשיבה הדינאמית תיצור טכנוקרטיה מרהיבה. מודלים לניהול הממשלה ומנגנוניה יורכבו על פי התיאוריות בתורת המשחקים ובכלכלה, החינוך ינוהל על ידי פסיכולוגים וסוציולוגים, הבריאות על ידי ביולוגים ורופאים וכן הלאה. החוגים הגדולים באקדמיות שמעקבים את איסוף הידע על ידי הכתבת המידע ימוטטו לטובת אנרכיה מחשבתית.
האוטודידקטים יעלו ויצליחו ואלו שיעקבו אחר מורים בתלם לשחיטה יפוטרו.
סוף סוף נקדש את הubermench ונשים את האדם העלוב במקומו. נפאר את גוף האדם ויופיו, את ההשכלה, את התבונה האנושית.
שתי טענות עלו כלפי:
הראשית היא החשש לעליית שלטוני העריצות.
זה מזכיר לי את השוק החופשי. בשל כך שהחוק הוא ברירה טבעית של חברות, צומחות חברות ענק, מונופוליות. בשל כך שהחוקים האנושיים אינם חוקי טבע ומוכתבים על ידי הממשלה, המונופולים שוברים את החוקים והורסים את החברה.
כך גם חברות עריצות עולות.
אותו אדם הביא את הדוגמה של היטלר אבל מה שמכעיס אותי הוא שהיטלר התבסס על זילות התבונה. הוא עלה בכוחם של הטיפשים. אלו שלא יכלו להצביע על הבורות שלו באבולוציה וכתבי הפילוסופים הגרמניים שאהב הדביל לצטט.
מנגד, זו אכן אפשרות. כל דוגמות צומחות. אם כן, מה הפתרון? אותו פתרון של שוק חופשי. קיבוע החוקים כל כך עמוק שגם אם דוגמה צומחת לה ומעודדת הרס חברתי או חס וחלילה השמדה של בני אדם מטעמים סקולניסטים שנשמעים הגיוניים, דעות נוגדות יצמחו ויסתרו אותה עד לתמותה שלה.
איני מרוצה לחלוטין מהפתרון. לא כי אני לא בטוח שזו תהיה התוצאה אם החוק יקובע כי אני בהחלט מאמין שכן, איני מרוצה כי אין לי רעיון כעת איך לקבע את הרעיונות עמוק בחוק.
טענה שנייה שלו שהיא המשך לרצף הזה היא שמה שטוב מבחינה מדעית ומה שנכון מבחינה השכלתית אינו בהכרח מוסרי. הוא דוגל בכך שלא יצמחו אותם משכילים שיתנגדו לרוע.
ראשית, מוסר הוא עניין רלטיבי. אין אם כן בענייני לעסוק יתר על המידה במה שמוסרי על פי האנושות היום כי זה עשוי להשתנות ועלינו לקבל זאת.
אבל אני לא סבור שזה יקרה בכל זאת שהשמדה המונית תצמח למשל.
כדי להבטיח את הדינאמיות של החשיבה צריך להבטיח את האפשרות שמכל מקום בעל פוטנציאל תצמח אותה תבונה.
כל אדם מחזיק בפוטנציאל לחשוב ולתרום לשוק החופשי שלנו ולכן כל אדם ולא משנה אם הוא שחור או לבן או נכה (טיפש לעומת זאת כן חסר פוטנציאל אבל זה לא לוגי לרצוח את הטיפש כי בלעדיו אין לאדם המשכיל מזון או בעלי מלאכה פשוטים שיעבדו למענו וכך החברה תקרוס).
במילים אחרות, שמירה על חיי אדם זה חלק מהותי משלטון המחשבה הדינאמית.
באשר לחיות, זה מעניין. ניצני המחשבה הזאת מגיעים מפיתרון מוסרי שלי לכך שאני לא טבעוני. או יותר נכון, איך חיות נכנסות למוסר שלי אם בכלל ומהו מוסר.
מאחר והן לא תבונתיות דיו, לא היה לי אינטרס להחזיק בהן. הן לא תורמות לעולם בצורה אמיתית. אבל מפה אני גולש לגישת התועלתנות עם כל הבעיות שבה. כך שזה עוד לא מושלם.
הטענה האחרונה שלי בסוגית המוסר היא פשוטה:
היחידים שדנים על מוסר הם התבונתיים.
אפשר להצביע על כך שזה נובע מתבוניותם. אנשים טיפשים אינם מסוגלים להתבטא אבל הם מרגישים ועל כן יודעים מה מוסרי.
אבל מוסריות היא צורת חשיבה בעיני. היא לקחת בחשבון את כל החברה כחברה ולכן מוכתבת על ידי אותה תבונה שמנסה להשליט עקרונות מטרייה על הכל. אני מאמין מידע אנקדוטלי ברשותי שטיפשים אינם מוסריים בדרך כלל.
הטיפש הוא מכונה. כמו הג'וק הפשוט. נשלט בצורה הברורה ביותר על ידי הצורך להתרבות ולשרוד. הוא לעיתים רחוקות מביט מעבר לצרכים הפשוטים שלו.
הוא מקור הרוע בעולם. לא לחינם משטרי הדוגמה המרושעים ביותר הסתמכו על הטיפשים. הנצרות, הפאשיזם, הקומוניזם.
הצבונתי דן על מוסר לא רק בשל כך שטבועה בו היכולת לדון אלא כי הוא גם המוסרי.
