יום ראשון, 8 במרץ 2015

קטע ליום האישה: שובניזם מתוקן

יום האישה שמח.
אני אוהב את טרנטינו. זה לא בגלל האקשן המפוצץ אבל הביזארי הייחודי כל כך שלו, הדיאלוגים הטבעיים והזורמים כל כך או המשחקים שלו עם תורת הז'אנרים. אני אוהב את טרנטינו כי לי ולו אהבה זהה: נשים.
יש הבדל בין להנות מנשים ללאהוב אותם. כמו שיש אנשים שאוכלים שוקולד אבל אנשים שמאוהבים בשוקולד חוקרים כל צד בו, מתנסים ומשחקים איתו.
לטרנטינו יש לא מעט יצירות בהן הוא ממש עוסק בנשים ובגברים. קיל ביל היא הדוגמה המוכרת ביותר. הצורה בה ביל מסתכל על קידו היא אותה צורה כנראה שקוונטין מביט על אומה טרומן. דוגמה יותר מצוינת בעיני היא הסצנה הזאת:
https://www.youtube.com/watch?v=JOZl2a0jqSA
בה אנחנו רואים בצורה החזקה ביותר אלה עוצמתית.
אבל יש משהו סקסיסטי בלאהוב נשים. הרי אם אתה אוהב נשים אז אתה כנראה אוהב פחות גברים. אם אתה אוהב נשים אתה רומז שיש תכונות ספציפיות שאתה אוהב. זה לא רק המראה. אולי ציירים ופסלים עוסקים רק במראה (והאולי מאוד חזק פה); הם גם מראים כמה גוף האישה יפיפה בעדינות והעגילות שלה, אבל במאי מספר סיפור וסיפור עוסק בדמויות ולכן כשבמאי שם בפרונט אישה, הוא שם גם את תכונות האופי שהוא אוהב. ביאטריקס אדירה כי היא אישה חזקה ואימהית. האימהיות שלה זה מה שיפה בקיל ביל. זה משהו שגבר לא יכול להיות בחיים.
זה מה שמפריע לי בפמניזם. התפיסה הזאת שבני אדם מגיעים לעולם טאבולה ראסא. שההבדלים בינינו הם אנטומיים מכניים לחלוטין והאישיות מנותקת לחלוטין. זה מפריע לי קודם כל כי זה נשמע לא סביר בשום צורה. אין חברות אנושיות שבהן נשים שולטות. המצבים הם או שנשים שוות לגברים או פטריארכיה. זה לא שלא חיפשתי, פשוט אין. תרבות היא תוצר של לחצים סביבתיים והאנשים שנפגשים איתם. במדינות מדבריות למשל התפתחה תרבות של ברית מילה בזמן שבחלקים הקרים בעולם לא התפתחה. בתרבויות נוודים לא נהוג לצרוך חזיר. בתרבויות דלות במקורות חלבונים נהוג היה לפנות למקורות חלבון דלים כמו בשר כלבים ואפילו אדם.
אם משהו נמצא בכל התרבויות, כמו אי שיוויון בין גברים ונשים, או שהוא נובע מכך שלא היו לחצים סביבתיים שאיפשרו לו לקרות או שזה מושרש בנו גנטית.
לנשים יש קשיים רבים לעמוד בהם בדרך למטריארכיה. הריון נמשך תשעה חודשים ואחריו יש תקופה של הנקה. כדי שלא תהיה דעיכה בגודל האוכלוסייה צריך שזה יקרה לפחות פעמיים (שני צאצאים למשפחה וזה כשמורידים הריונות כושלים וברירה שמורידה את מספר הצאצאים שמתרבים בדור הבא). כדי שהאוכלוסייה תגדל, שלוש פעמים. דהיינו אישה צריכה להיות מושבטת תקופה של כשלוש שנים בחייה מינימום.
זאת תקופה גם שהיא צריכה מזון רב ולכן היא צריכה שמישהו יספק את צרכיה.
זה לא אומר שנשים לא ראויות לתפוס פיקוד. דווקא האנשים הכי מנהיגותיים שפגשתי בחיי היו נשים. אבל כשהידיים של הגבר יותר פנויות לתעסוקה, עבודה וציד מזון בצורה טבעית המאזן יהיה לטובתו.
ואז יש את הנושא של תרבות היופי. גבר בן אנוש מסוגל להתרבות עד גיל מאוחר בהרבה מהאישה. זה אומר שלגבר עדיף למצוא אישה צעירה ככל האפשר בזמן שפקטור הגיל פחות משפיע עבור נשים כשהן מחפשות גברים.
שניהם כמובן צריכים לחפש בני זוג בריאים. יופי הוא אינדיקטור לגיל ולבריאות מצוין. גם כשטוענים שהוא מעוות. אבל אישה צריכה גם למצוא מישהו שיוכל לספק את הצרכים שלה כשהיא בתקופת חולשה. מכאן גם מגיעים המודלים של היופי של החברות האנושיות.
נכון, בכל חברה יופי זה משהו אחר אבל הוא בדרך כלל עוקב אחר הדפוסים האלו. אישה שמנה באירופה של ימי הביניים הייתה סקסית כי יש יותר סיכוי שהצאצאים שלך ישרדו בתוכה בעוד שהשמנה היום יותר נפוצה אצל האוכלוסייה הענייה בעולם המערבי (כלומר השרידות של צאצאיך אצל בת זוג שמנה היום נמוכים יותר). גבר שמן אמנם פחות בריא ולכן יש פחות סיכוי שיביא צאצאים פורים, אבל גבר שמן עשיר יכול לתחזק בית. לכן גם לבוש משחק פה תפקיד. לבוש שמעיד על מעמד חברתי גבוה זה טוב. אופנות שמדגישות את החלקים שמראים שהאדם בריא או פורה זה טוב.
כפי שכתבתי, הסיפור גם מאוד תלוי סביבה. בסביבה המודרנית בהדרגה גם גבר יכול לטפל בילדים וייתכן שאפילו תקופת ההיריון תיעלם בשלב מסוים לטובת מבחנות. גם בעיות פיריון בעולם המודרני מצטמצמות. עם הפיתוחים המדעיים שיוצרים שינויים בחברה שלנו, ייתכן שנגיע לחברה שיוויונית בצורה מוחלטת או אפילו למטריארכיה במידה ולנשים יהיו יתרונות ביולוגיים על גברים (למשל העובדה שיש יותר סטודנטיות מסטודנטים בחברה המודרנית שיובילו לפערים בתפוקה ובעלייה של נשים לנקודות כח ולהפיכתן למפרנסות, העובדה שנשים יותר סוציאליות מגברים ומותאמות יותר לעבודה בצוות שזו תכונה מאוד חשובה בסביבה המודרנית וכן הלאה).
לטעון שאין הבדלים מולדים בין גברים לנשים זה אבסורד. במיוחד כשאנחנו מביטים בעולם ובמציאות ורואים את הפערים ביניהם.
אז לא מעט פמניסטיות מצביעות על איזה דיכוי עוצמתי ביותר או האכזריות של גברים. אבל זה לא זה. זה פשוט ההבדלים הביולוגיים בין גבר ואישה שמניבים אסטרטגיות משחק שונות.
למה חשוב לי להדגיש את זה?
לא כי אני מאמין שצריך לדכא נשים. לא כי אני רוצה לטאטא את זה מתחת לשולחן ולומר "אין מה לעשות עם הדיכוי". אלא כי אני מאמין שזה מטופש לחפש פתרון לבעיה תוך התעלמות מהנותנים. זה כמו לבחון טיפולים רפואיים תוך כדי התעלמות מהבעיות של סמיות ופלסיבו. להטעיות האנושיות הקטנות האלו שבני אדם עושים בצורה טבעית לחלוטין שעולות ברמת הקירבה של התצפיות למציאות.
לסתום אוזניים ולהתווכח שאימפראציזם אומר שהחושים שלנו בהכרח מגלמים את המציאות ולכן אם יש הבדל בין התצפית שלנו למה שנראה במציאות זה נובע מאיזה פאק בחברה שצריך להילחם איתו.
אני לא מאמין ששינוי חברתי יתגלם בחינוך אנשים או במחאות.
אני מאמין שאם רוצים להגיע לשיוויון אמיתי צריך להשפיע על הסביבה בה אנחנו חיים ולא על בני אדם. כי לשנות בני אדם בצורה ישירה זה מלחמה שקשה מאוד לנצח. רובם טיפשים. אין לי פיתרון שאני מציע. אני יודע אבל שאם יש פיתרון הוא מתוך ההבנה שיש הבדלים פסיכולוגיים בין המינים שנובעים מתפקידים ביולוגים שלהם (http://en.wikipedia.org/wiki/Sex_differences_in_psychology).
לפמניזם היה תפקיד חשוב. היום יש כמעט שיוויון מוחלט בין גברים לנשים בחוק בחברה המערבית.
הפערים בתעסוקה ובשכר נובעים בעיני (וזה מאוד יהיר בעיני לטעון זאת בהתחשב בכך שאיני כלכלן או אנתרפולוג והידע שלי מצומצם) מכך שפחות משתלם להעסיק אישה פשוט כי הן מגדלות ילדים. אין רע באי שיוויון בפני עצמו. בחברה אידאלית לכולם יש את אותה הזדמנות בדיוק להצליח ומה שמפריד בין המצליחים יותר לפחות הם המשתנים הגנטיים ולאן שאנחנו לוקחים אותם. גם לגברים וגם לנשים יש ארגז כלים מצוין להצלחה בו הם יכולים להשתמש.
אבל כולם רואים את השלב הבא. 'תרבות האונס', המלחמה על השפה העברית, מעמד האישה בפוליטיקה וכן הלאה. השלב הבא הוא תרבותי יותר משהוא חוקי. שיוויון חברתי משמע שיוויון בצורה שמסתכלים על זכרים ונשים וביחס שנותנים להם.
משמע אם נולד לי ילד, לא אבחר בשבילו אם הוא מחזר או יחוזר, אם הוא צייד או עקר בית, אם הוא רוצה ללבוש שמלות או חליפות, אהיה נטול קביעות שמושרשות בי ואתן לו להחליט את הכיוון שלו. אם רוצים שהוא יגיע, השינוי צריך להיות בסביבה. ובעיני לפמניזם בצורתו המודרנית אין את הכלים להתמודד עם מאבק כזה. התפיסה שלהם מתכחשת להבדלים מהותיים בין המינים. מנותקת ממדעי הטבע והחברה.
ההבדל יגיע כשיעודדו את הפיתוחים המדעיים שמשנים את פני הסביבה שלנו שציינתי כבר.
ואני האמת מת שהוא יגיע. כאמור, אני ממש אוהב נשים ואין משהו שארצה יותר מלראות עוד נשים בעמדות כח.

יום שבת, 7 במרץ 2015

על כאב וניגזרותיו

מדהים הקישור שלי בין כאב לאושר.


הביצוע הכי יפה של זפלין בקונצרט בעיני. בשיר הזה הם חיים לחלוטין וגם אני מתעורר לחיים כשאני שומע אותו. לא לחיים, לטירוף כזה. התמונה שמרצדת לי בראש כשאני שומע אותו הוא ריקוד באקסטזה תוך כדי שמכים מישהו בברוטאליות. זו השמחה בשיר.
רקדתי היום לשיר באמוק של שיגעון. הכיתי מסביבי אנשים קלות עם מבט פסיכותי בעיניים. כמו בלט אלים וכואב. תנועות אגן, רגליים, ידיים, ראש.
בכללי לאחרונה תפסתי פאן אלים מאוד. כועס? עצבני? אולי מתוסכל תהיה ההגדרה הנכונה. אני מתקשר עם המש"קית ובכל זאת נלחם איתה. לא יודע מה קורה עם זה. זה משגע אותי. זה לא ימשך כך. הרגעים היפים בקשר בינינו הייתה כשקראה את הטקסטים שלי וצחקנו יחד. קצת לפני הנסיעה לקליפורניה ואולי תוך כדי שהייתי בקליפורניה. מאז דברים השתנו ואני נלחם שיישארו כמו שהם. אולי אפילו יותר טוב. כן, בהחלט יותר טוב זה מה שאני מחפש. לא חגגתי פורים. לא יוצא עם אנשים. התבודדתי רשמית. 
דיברתי לאחרונה עם מישהו. אחד ממספר משונים שרואים בי מנטור. הוא אמר לי שהוא נכנס לתקופה של בדידות מוחלטת והוא ביקש עצה איך לצאת ממנה. אמרתי לו שבדידות בעיני זו קדושה. הוא הפחיד אותי. הוא אומר שחשב כך והכניס עצמו לבדידות מוחלטת למען הקריאה והוא השתגע. בעיני הוא חלש. אני חייתי בבדידות בעבר. חוץ מהאימונים הייתי לבד. אהבתי את התקופה ההיא.
אילולא המש"קית הייתי מבודד אותי לחלוטין מאנשים. גם המש"קית חינוך מעסיקה אותי.
הנערה עם העיניים הכחולות עולה לי במחשבות. היא מטיילת במסדרונות ואומרת לי שלום ומחייכת. היא יפה. אני טרוד, לא יודע אם היא עוקבת אחר הכתוב פה או לא. זה מעסיק אותי.
לא כי יש לי בעיה עם זה שהיא קוראת. אם האפשרות הייתה בין זה לבין זה שהיא לא תקרא הייתי מעדיף את השנייה אבל אם היא כבר קוראת, אני מעוניין לדעת מה היא חושבת על הטקסטים. זו תמיד הייתה השאיפה שלי. לדעת מה חושבים על מה שאני כותב פה. אני הכי נהנה כשהמש"קית חוקרת בפולשניות את מה שאני כותב פה. זכור לי פעם שאמרתי לה שפורסם משהו והיא מיד פתחה את הטלפון וקראה מולי. אני נהנה לראות אותה קוראת. אני צריך לשאול את הנערה עם העיניים הכחולות אם היא קוראת או לא.
אבל נמשיך. אני קראתי קצת על דים מאק בתקופה האחרונה. גם זה מתקשר לעונג. זה ארוטי. שנוגעים לך בנקודת לחץ. גם כשנוגעים בעדינות אתה חש חולשה אדירה. חשיפה מאין כמוה. יש אחת במפשעה באזור הרגל. ארצה לגעת במישהי שם. רק לתחושה.

החלטתי לקחת סדנת כתיבה. זה יקר תחת אבל. אני צריך למצוא כסף לחרא הזה. כוס עמק.

יום שישי, 6 במרץ 2015

סיכום כללי שמסכם מלא דברים

היום למדתי שני דברים חשובים:
א. יש מקומות שהטבע לא רוצה שנגיע אליהם בגוף האנושי
ב. יש סיבה למה נשים כאלו גמישות

גילחתי את הרגליים.
כשהזמן נע אני מתחיל להרגיש יותר ויותר שמדובר בליבידו יותר מרצון אמיתי. אם תשאלו אותי זה נובע בעיקר ממשחק הכוחות שאני נמשך אליו. אבל האם זה משהו שארצה להשיג? האם זה משהו שאשיג? לא יודע. בהחלט ייתכן ובהחלט גם ייתכן שלא.
אני אוהב נשיות. אני רואה תמונות פרופיל של נשים בפייסבוק ולפעמים הן מוציאות מעצמן משהו שאני יכול לומר שהוא בהחלט אומנות. גוף האישה הוא יצירת אומנות. לא רק של הטבע. האדם הפך אותה לכזאת. הטיפוח המתמיד שלהן הוא יצירת אומנות. גבר הוא דבר ריק. יופי גברי קיים אבל אין לו את המורכבות הזאת של היופי הנשי. תעשה כושר, לבש חליפה סופר יוקרתית ושעון יקר והנה לך יופי גברי.
הגברים היפים באמת הם אנדרוגיניים. אלו שבנות חרמניות אליהם. ג'וני דפ למשל.
אישה היא חוכמה. אין להן כח ומה שהן לא מסוגלות להשיג בכח הן משיגות בעורמה.
כתבתי לאחרונה על כלבי אשמורת לאיזה אתר. אפשר אפילו לחפש אותו בגוגל להפתעתי ולמצוא. טרנטינו אוהב נשים כמוני. הכתיבה הזאת שיחררה ממני את הדברים שאני אוהב בהן. הן רעות כמובן גם לא מעט פעמים. הן בוגדניות וקנאיות. אבל זה חלק מהיופי שלהן. אני אוהב נשים.
כשעקבתי אחר הגוף שלי הבחנתי בצלקות שלא היו גלויות לפני כן. פגמים על העור. אני אפילו לא זוכר ממה הן. זה הרגיש לי באותו רגע כמו טקס הטבלה. כאילו אני מכניס את עצמי לעולם אחר. לאט ובשיטתיות השיער ירד מהגוף. נגעתי ברגליים החלקות לאחר מכן וזה הרגיש לי מוזר. חלק כמובן. היו אזורים בהם נגעתי והרגשתי דיגדוג מיוחד. זה מתקשר לי לדים מאק. נקודות לחיצה בגוף שאפשר להזיק דרכן (יש שיאמרו שזה בולשיט ובאמת יש נקודות שהן בולשיט מוחלט ויש נקודות שהן דווקא באמת תורפות בגוף ואתה יכול להרגיש זאת, הרכה, אזור ליד הלסת, העורף וכן הלאה). יותר מכל אני רוצה שמישהו או מישהי תעביר ידה עלי כדי להרגיש זאת. אבל מי? אני מתבודד בחיי.
הפורים הזה חגגתי ביני לבין עצמי. לא בדיוק חגגתי גם.
כשכולם במפקדה היו במסיבת פורים, אני הייתי עם קבל"נים, עבדתי. לא רציתי האמת להיות איתם. אני חש בושה באירועים מרובי אנשים. זה לא יאה גם לאומן לחימה להיות בהם.
אבל זה מרגיש ריק. אני זוכר שכתבתי בעבר על חברים שלי מהתיכון ואיתם ניתקתי קשר בצורה מוחלטת.
כשנוגעים ברגליים זה חשיפה אדירה. זה למה אני רוצה את זה.

זה לא שאני מתבודד לחלוטין. באימונים כמובן יש אנשים ואני איתם שזה מובן מאליו.
בבסיס יש את המש"קית חינוך. אני לא מתרעעה איתה ביומיום כי יש בה משהו שאני לא מחבב אבל אנחנו מדברים בוואצאפ לא מעט. יש לה גם מספר ידידות שאני מחבב. אני אוהב אנשים עם שכל במפקדה ויש לה שכל. כתבתי בעבר על אפסנאי מעניין ואני מנסה להתחיל איתו קשר חברות. אני לא טוב בזה אבל אני מנסה. הוא מעניין. אני גם צריך אותו לפרויקט שאני מבצע.
חבל שהוא לא נמשך לגברים. אני גם בדרך כלל לא נמשך. בכללי, אני מאמין שהניסיונות שלי בהומוסקסואליות נבעו בעיקר ממקום פסיכולוגי. בכל זאת, חשתי לדור לפעמים משיכה, אני חשתי לאחרונה ממש משיכה חזקה למישהו בבסיס כי התלבש בצורה סקסית והאפסנאי הזה בכלל מושך אותי.
שאלתי אותו בעבר בשיחה פשוטה אם הוא גיי, זה היה חלקית ברצינות חלקית בצחוק.
הוא ענה כמובן שלא ואני לא ידעתי מה לומר פשוט הוצאתי "אהא" מהפה שלי. היה לי חלון תקווה שהוא כן.
בלי כל קשר, מעניין לדבר איתו.

סקרתי לאחרונה אמצעי הגנה שאני משתמש נגד אנשים ביני לבין עצמי. בו נרשום אותם בצורה מסודרת:
א. ניתוק רגשי. אני מנתק את עצמי מרגשות בצורה כמעט מוחלטת. לאחרונה פרסתי את זה עם פסיכולוג כדי להסדיר את זה. לא פעם במפגשים הוא שואל אותי 'איך אתה מרגיש עם X?' כדי לעזור לי להתמודד עם זה. אני תמיד נופל למקום ריק כי אין לי מה לענות. אני מנסה לחשוב על זה. לא מעט פעמים התשובה שאני מחזיר מאוד חישובית. אני מתחיל ב'אני חושב', לפעמים מצייר לו איזו תמונה בעזרת מילים מהראש שלי ולפעמים מספר על חוויות שמתקשרות לכך שמסבירות זאת באופן כללי. אני לא אומר לו איך אני מרגיש. אני לא יודע בעצמי איך זה מרגיש. קשה לי למנות רגשות. אהבה, אושר, פחד, אכזבה, אמון, אקסטזה, בדידות, בושה, בלבול, גאווה, גועל, געגוע, דאגה, דיכאון, הערצה, חיבה, ייאוש, כמיהה, סלדה, סקרנות, עוינות, ציפייה, פליאה, שעמום. למנות זה פשוט. אם אצטרך לומר מה מהם אני חש, לא אכיר ולא אדע.
כתבתי על כך גם בעבר. אני מנתק מרגשות כי להרגיש זה היה רע.
זה מעניין לדבר על זה גם.
באימון של יום ראשון נזכרתי לפתע בספר שלי על אהבה. יש שם תיאוריה שאומרת שכאשר איננו מקבלים אהבה בכמות שאנחנו צריכים מהאדם השני (במיוחד ההורים), אנחנו מתגברים על כך בשני אופנים: רגישות יתר על המידה, כלומר מאבק עיקש יותר לאהבתו, או אפטיות, כלומר ויתור על הצורך באהבתו.
רבתי עם המש"קית כפי שכתבתי פה לפני כשבוע. אני מאמין שהיא משתמשת במנגנון הגנה. היא לא קיבלה אהבה מאביה והתגובה היא התנתקות מוחלטת מהרגשות. לא רק איתי. כולם. אני לא מתמקד בניתוח שלה בדרך כלל כי זה המקום שלי!!! כי אני לא נהנה לשבור את האידאה, כי זה נמוך מכבודה, כי זה פולשני וכן הלאה. אבל זה חשוב כי כפי שהיא אמרה: אני ממש מנסה לאלץ דברים לפעמים. אני מנסה לאלץ אותה להתבטא בצורה שהיא לא אוהבת לפעמים. אז אולי אני לא צריך לכפות את זה. אבל אני כן רוצה שהיא תדבר על זה. אז הנה הפתרון: אני גורם לה להרגיש בטוחה לדבר איתי ואתן לה את הזמן לזה. לא פתרון משהו אבל תפאדל.
ב. פרופילים. גם בזה עסקתי לא מעט. דכדוך, גבורה, מפלץ. אלו מספר פרופילים בהם עסקתי. הפרופילים עוזרים לי לעסוק בבני אדם בלי להיות חשוף מדי ובכך לשמור על הביצורים שלי. היו לי עוד כמובן. כתבתי בעבר על הפרופיל שיצרתי לגיבוש חובלים לגמרי מכלום ושיווקתי. מכרתי פרופילים לפסיכולוגים, לקורסים בצבא וכן הלאה.
היום אני כבר לא עושה את זה. מעניין אבל לחקור את המקום של כל אחד מהפרופילים האלו.
מפלץ היה מיני מאוד ובמיוחד כלפי גברים. במיוחד בנקודת כוח. אני צריך לעסוק בצורה יותר מדוקדקת בכח בעולם שאני חי בו אבל הוא בהחלט מתקשר למיניות.
כשאני חושב על הפרופיל שלי מהיסודי, אני מבין שהוא חיפש נואשות תשומת לב. זה סותר את שכתבתי בעבר שהייתי מנותק מבני אדם. בגן הייתי מאוד מנותק. מה השתנה ביסודי? חזרתי להתנתק לחלוטין בכיתה יא' ככה וגם בכיתה ז' די התנתקתי מהם.
אני משתדל להיות כנה מאוד בתקופה האחרונה. ברמה של חוסר בושה. אני מפחד להידמות לאבא שלי בצורה הלא מוסרית שנהג ולכן הכנות.
ג. שכלתניות. אני מאוד תוקפן כשהעולם לא מתנהל בהיגיון. דיגום הוא דוגמה לכך. כולם בצבא מדברים על כך שצריך להיות מדוגם, להיראות ייצוגי ועוד מהטימטומת הזאת. למה? מה ההתעקשות המפגרת? אני לא יודע. אני לא מבין את זה. זה מכעיס אותי שמדברים על כך כל הזמן ולכן אני לא מדוגם. אני עושה את זה דווקא בגלל זה שאין להם הסבר.
אני מחפש סיבות להכל בצורה קיצונית. אם אדע את הסיבות לא אפגע מהמאורעות. אם אדע למה הוא פגע בי, למה שאפגע מכך? הוא מסכן.
האמת שזה חלק מהצ'ארם שלי. אבל הבעיה היא שהשכל שלי מתערב עם הרגש לפעמים בצורה לא טובה.
דוגמה קלאסית היא התפיסה המטריאכלית שאימצתי בעבר. גם הפסימיות שלי לגבי בני אדם והתפיסה הדתרמניסטית שאני מחזיק בימים אלו. זה לא טוב כל כך.

אגב, חזרתי לדבר עם המש"קית. אתם כנראה נורא מתרגשים.
אין אפס, אני אוהב אותה מדי.

רוצים לאחרונה שאתפוס תקן יותר פיקודי בבסיס שלי. זה אחרי שקיבלתי אות מצטיין מח"י. אגב האות היה משעשע. בטקס הקריאו 'מכונאי בכיר' ומעתה ככה אני קורא לעצמי. לא יודע אם זה נכון או לא אבל זה בעיני סימן לאחריות, לתפקיד בכיר שקיבלתי ובכך גם למשהו שעשיתי בידי עצמי. כן, המצטיין עצמו הוא אות קלון בעיני. אני לא אוהב שמעניקים לי כאלו דברים ואני בכלל לא מאמין שזה אפשרי להיות מצטיין בתור ג'ובניק כשיש חיילים שקיבלו יחד איתי שישנים בבסיס ואוכלים חול כל יום ומחזיקים באובר דראפט של שעות שינה. אבל המכונאי בכיר? לזה אני ראוי. זה התפקיד שלי בפועל.
בחור שחיבבתי השתחרר לאחרונה והאציל אליי את המשימות האחרונות שלו וכמה מהתקנים שלו.
אני ממפה עכשיו את המפקדה ואני מתוסכל כי זאת המון עבודה. אני שמח שקיבלתי אותה אבל זה עבודה קשה ומתסכלת. אני גם לא יודע מספיק פרטים עליה. זאת הבעיה המרכזית שלי בכל העבודות האלו. אני לא יודע כמעט כלום בעבודות אחזקה ואני איש אחזקה. 
ביקשתי עזרה מהנרקסיסט. אני יודע לבקש כשאני צריך.במידה מסוימת זה חלק מהפיקוד פה. הוא עושה את העבודה תחת אחריותי. אני לומד אותה ממנו אבל הוא עושה אותה.
יש לו יותר פז"מ והוא איש של אגו אז עליו אני פחות מפקד. הבעיה היא שאלו שאני כן יכול לפקד עליהם אני לא רוצה. זה יהיה חריקת שיניים כי מחזור הגיוס החדש ביחידה, שכולל אותי ועוד שלושה אנשי צוות פלוס חרדי שלא תופס תקן, חרא (חוץ ממני והחרדי כמובן). הם לא עובדים, הם טיפשים ובטלנים. אם תשאלו אותי זה ההבדל בין מחזור של רוסים למחזור של מזרחים. יאפ, אני גזען, sue me. לקחתי לעצמי פרויקט של ניקוי הנגרייה בבסיס. אני רוצה אותה גם כפינת עבודה שלי וזאת הסיבה העיקרית שלקחתי אותה. כשעבדנו, שני הרוסים שלנו פינו זבל שהנחיתי שצריך לזרוק. שני הבטלנים הטיפשים ישבו בצד עם טלפון.
עכשיו, אני יכול להתווכח איתם. אבל למה? אני לא רוצה להתעמת איתם. מפחד להתעמת איתם? אולי. אני מתעמת רק כשזה ממש מפציץ לי וריד. שזה מזיין אותי. ואז אני אשתלח במטומטמים. קרה פעמיים.
הפעם האחרונה שזה קרה הייתה כי הם רוצים לקחת ארון אישי כשאחד מהפז"מניקים משתחרר. אבל למה שאדם שלא עובד כמוני והתגייס אחרי יקבל אותו? מה ההיגיון?
אני מעדיף בדרך כלל לעבוד לבד בגלל זה. לא צריך להתעמת איתם כשאתה לבד. לא צריך לפקח שהעבודה תתבצע כמו שצריך כשאתה לבד. אתה יודע שהיא תתבצע כמו שצריך. אתה הרי עושה אותה. יותר מזה, אני יכול להבטיח שהיא תהיה ברמה גבוה. אני יכול להגדיל ראש ולעשות אותה מושלמת. לא יוצאים כל פעם להפסקות סיגריה.
פעם ניסו לצוות אותי עם אחד מהם לביקורת מטפים. זרמתי איתו. יצאתי איתו להפסקות. עשיתי להם דווקא. הביקורת שאני מבצע אותה בשיגרה בחצי יום עבודה נמשכה שלושה ימים. כוסתחה גם כמובן.
אני לא בוטח בהם לעבודה.
אבל זה בעייתי כי אצטרך פעמים מסוימות לבטוח בהם. המפקדים דוחפים לי לפעמים משימות עם המטומטמים. כשאני אומר שאעשה אותן לבד הם לא מסכימים. אני יודע שהן יתבצעו ברמהי ותר נמוכה איתם והם לא מסכימים. אם אצטרך לעבוד איתם זה יהיה רק בחלוקת עבודה אבל. אומר להם לעשות משהו והם יעשו. רק ככה זה יתפקד.
זה לא שאני לא יודע לעבוד בצוות. עם הנרקסיסט אני עובד לפעמים. זה שאני עובד בצוות כשאני יודע שהצוות יסייע לי כי הוא בנוי מאנשים טובים.
אמרתי לאחרונה לאחד המפקדים שלי שלי לא אמור להיות אכפת אם הם לא עובדים. אני יודע שהמשבצת שלי יוצאת מן הכלל וזה מה שאמור לשנות לי בתפקיד שלי. במידה מה אני צודק, התפקיד של המפקדים הוא לפקד והתפקיד של החיילים לבצע את העבודות. בסופו של יום זה איך שהיחידה נראית וזה תחת תפקידם.
אבל אם הם רוצים לתת לי את זה, אם ככה המקום יתפקד ואם זה יקל עלי, למה אני נלחם? אני משתכנע לאחרונה שאני צריך לקחת את התפקיד הפיקודי. זה לא משהו שאני רוצה אבל.
קיבלתי לידי את הקופה המחלקתית. קופה שכל חודש כולם משלמים עליה. זה אחריות גדולה מנשוא עבורי. אני מפחד שיאבד שם הכסף. נראה מה יהיה. בינתיים הולך לי איתה לא רע.

הנערה עם העיניים הכחולות עוד מעניינת אותי. היחסים בינינו במסדרון הם של שלום שלום אבל אני רוצה לדבר איתה קצת יותר תאכלס. אני חושב שהיא עוקבת פה. היא נראית לי אדם מעניין גם בלי קשר.
אני אוהב נשים איכותיות.

יום שלישי, 3 במרץ 2015

כשאתה נולד יש שני אנשים שיאהבו אותך ויהיה מה. אהבה שנראית לא ראציונלית. אתה הבן זונה הכי נורא בעולם כשאתה נולד. אתה מחרבן חרא ירוק, צועק באמצע הלילה (ויש שיאמרו שזה כדי למנוע מהם לקיים סקס) ואוכל להם את הכסף.
אתה לא יותר מוצלח כשאתה גדל. שואל שאלות מטומטמות, אוכל חינם, מבזבז להם זמן, משאבים ואנרגיות.
הכי גרוע, אתה בן של זונה קטן. רב איתם כל הזמן, מתווכח ועושה את המוות. אתה לא מחזיר את זה. אתה מוצא מישהי בסוף להזדיין איתה ולהיות מאושר ואז נעלם להם.
אין הסבר לזה. כמות החרא שאתה מאכיל אותם ביחס לכמות האהבה שהם נותנים לך כמעט ולא פרופורציונאלית. פעם אחת במאה שנים יש אהבה חזקה כמו זאת בין שני אנשים תלושים.
אבל היא לא אי ראציונלית, פשוט ביולוגית. הטבע מכריח אותנו לאהוב את בני הזונות כפויי הטובה האלו לטובת המשך החיים. אחת הטרגדיות הגדולות ביותר.

וכשהם לא מפגינים לך אהבה? כשיש לך חסך מהם? כאילו אתה מקבל כמובן מאליו שהיא קיימת אבל היא לא תמיד קיימת לכולם. אותם אנשים חסרי מזל שזה קרה להם מתפצלים לשניים. אלו שמרעיפים אהבה בתקווה שהיא תיקלט ויחזירו להם את אותה אהבה ברמה לא שפויה ואלו שכאילו מאבדים את הצורך באהבה. כמו גוויות מתות.
אנחנו מפתחים מנגנוני הגנה. הם הנשקים שלנו להתמודד עם התהום הזאת. מנתקים את עצמנו מהרגש כדי לא להרגיש, בורחים ממנו, שונאים את האוהבים, מחפשים את האינטרסים של האנשים, יוצרים דמויות ומסכות כדי לא להתקרב אליהם.
או שאנחנו מפחדים לאבד. חרדים על כל שבריר של יחס כלפינו שאנחנו מקבלים גם התעללות ושנאה. רק שתאהבו אותנו. רעבים למבטים שלכם, למגע שלכם.

ואם אנחנו מוצאים מישהו שרוצה לאהוב אותנו? כל כך רוצה לאהוב אותנו שהוא לא מוכן לשנוא?
שהוא אוהב לא משנה מה היחס שלך אליו? שהוא אוהב כשאתה לא מבין למה הוא אוהב.
בטוב וברע, בסבל ובאושר המועט שאתה משדר כלפיו?
האם זה מלחיץ אותך שזה ככה? שאני אוהב בכל מועדי? בלי שיפריע לי מה תעשי?
שאני רעב ליחס שלך?
האם חום הלהבה מלחיץ אותך? הצילינדרים גועשים, הבוכנות רועשות. העשן יוצא ואופף את החדר ואת מפחדת מהרעש אבל למה?
ואני מציב בפניך שאלות קשות. כי גם אני מבולבל. איך את מרגישה? ולמה? אך התשובות שלך תמיד חלשות. את חוזרת על הטיעון החלש שאת משקרת לי, שאת רעה, שאת תפגעי בי אבל אני אוהב אותך בכל מצב. גם כשתשנאי אותי. גם אם תאהבי אותי. לא משנה מה.
הלהבה תחיה. גם בגשם, גם ברוח, גם בשלג, בחורף הכי קשה. כמעט מנוגד לכל חוקי הפיזיקה.
אבל זה לא פסיכותי, פשוט ביולוגי.

יום שני, 2 במרץ 2015

"אתה גדול!"
אני מטיף למתאמן אחר. פי שניים בגודלו ומסתו ממני.
"תנצל את זה!" אני אומר ומכוון את ידיו לאזור הכאב. יד בצוואר ויד במותן.
שיחבק כמו המאהב המסור שלי. כמו האדם שהכאיב לי. לאן הוא נעלם? כולם התפוגגו. אני משתוקק להיזכר ולחקור את שהם נתנו לי אבל הם ברחו. ההזדמנויות לבחון את הכאב פחתו. ההזדמנויות להכות.
אחר ניסה לאחרונה ללפות את ידי ואני סובבתי את המותן. כמו בקאטה. סובבתי אותה ונתתי לו מכה.
מקרה אחר ניסו לתת לי אגרופים והיממתי אותם עם מכות חזקות לצוואר. לאחר מכן תירגלתי שעות את העבודה הזאת. אבל הם נעלמו. כל אותם אנשים שיכולתי לפנות אליהם ולבדוק את העבודה שלי. דווקא כשהכי צריך אותם.
אני זוכר את האגרוף הראשון בבטן. כמה כאב.
אני זוכר את החניקה הראשונה.
את הלפיתה הראשונה.
הטכניקה הראשונה שעבדה לי. במהלך התקוטטות מפגרת פתאום היד שלי תופסות אותו בסאנקיו ואני לא מבין איך זה קרה אבל ממשיך ויוצר אצלו כאב. אחרי זה הכיתי עוד פעם ועוד פעם. למדתי גם להכאיב.
כמה שאני אהבתי להכאיב.
אבל הוא לא נותן לי טריגר. כלום. הוא לא מפעיל כאב. אני שם לו יד בצוואר ומפיל אותו, אחרי זה מפיל אותו שוב עם מנוף עוצמתי. שילמד מה זה לא לציית.
אני חי בשביל הכאב. אני אוהב אותו. האהבה הראשונה שקיבלתי. החום הראשון הוא הכאב. עולם ביזארי שלי בו הכל הפוך. הוא הסם הממכר. הוא הסקס המושחט. השמש הבוהקת. ממנו שאבתי השראה. ממנו עודני שואב השראה.
וכל אומנות שנייה שאני מאמץ, סרטים, כתיבה ואפילו יחסי אהבה עם אדם אחר, מקורם מהאומנות שלי. מהכאב שלי. מהתשוקות שלי.

יום ראשון, 1 במרץ 2015

תודעה לא כבולה


Lookin' back on the track for a little green back
Got to find just the kind for losin' my mind
Outta sight in the night, outta sight in the day
Lookin' back on the track, gonna do it my way


Lookin' for some happiness but there is only loneliness to find
Jump to the left, turn to the right
Lookin' up stairs, lookin' behind


תודעה לא יכולה להתקיים בלי גוף.
גוף לא יכול להתקיים בלי תחושה.
תחושה בנויה מטוב-רע, יין ויינג.
גוף רוצה טוב ונמנע מרע.
גוף משתוקק לטוב ושונא את הרע.
גוף מפלה בין טוב ורע.

ומהם טוב ורע? בסך הכל בילבול שלנו. בלאגן שיצרנו בשנים רבות של של ניסיון לא מסודר במציאות.
כאב הוא לא בהכרח רע כשם שקור אינו בהכרח שלילי. שיער מאפיר, גוף מעוות ועור מצולק אינו בהכרח רע כשם שאלת היופי אינה בהכרח טובה.
אבל אנחנו בכל זאת שונאים אותם. מקשרים תחושות שליליות חד-מימדיות עם רוע עד שהכל מתערפל ונשבר. הדיכוטמיה היא קטגורה כושלת שלנו של המציאות המורכבת. טוב ורע אינם קיימים. הנוצרים שנאו את העושר, היופי והעוצמה כי הם היו סמלי הדיכוי של הכת בראשיתה. הם היו הערכים שהיוונים טיפחו. גם אותם ערכים אינם טובים בעצמם. אין אידאה באמת. יש רק מציאות.

תפקיד המוח החושב, התודעה, הוא למצוא את הטוב העליון שהוא מציב בפניו ולגשת אליו. טוב שאין לו כל קשר למציאות אך מעצב את האדם ונותן לו צורה. כשם שתכלית הנבט היא לגדול וכשם שתפקיד השמש הוא לזרוח. לפחות במוח האנושי.
תפקידו להתעלם מכל טוב ורע קטנים בדרך ולגשת לקטוף את הפרח שהוא מציב בפניו ברבות השנים.
אבל לא על ידי זניחה של התחושות. הן המדריך היחיד שלנו בעולם הלא מוכר הזה. אנחנו צריכים להיזהר מהן אבל כמו מאריה מאולף. שלא ישלו אותנו.
הדבר נשמע פשוט יותר ממה שהוא. אנשי העולם החדש מתענגים מהמציאות בהליכה אנה ואנה. צדים את הטוב הנגיש כמו סם נרקוטי. ברבות הימים מבינים כמה חסר תכלית זה, כמה הם רחוקים מאושר אמיתי.
כמה ההישגים שלהם פחותים.
הם שותים את השיכר שלהם על חוף הים, מנגנים בגיטרה, מביטים בירח וצועקים באבל מזויף, כמו האבל של בית הכנסת ביום כיפור, "החיים חסרי משמעות חוץ מזו שאנו מציבים להם, זה חלום קטן שעומד להיגמר". אבל הם לא מציבים משמעות. החלום חסר מסר ואין התקדמות התודעה לכיוון חיובי.

זו התנתקות זו מטוב ורע ארציים שמאפשרת לי להגיע למקומות שבני אדם לא דורכים בהם.
שמאפשרים לי לאהוב אותך בצורה אין סופית ובאמת להתכוון לאין סוף. לנשק את הבטן שלך באהבה מסממת וממנה היא נקטפת לכל גופך. עוטפת אותך בלי שאת מרגישה אותה. אני מבקש ממך לפרוס את הגוף, לתת לו להרגיש סוף סוף, שתביני מה שאני רוצה להעביר לך.
כי את הטוב העילאי שהצבתי לי לתקופה זו שבחיי.
ואת היא תהליך לטוב יותר עילאי. כמו העבודה הקדפנית על עץ בונזאי, אני מצמיח את הקשר שלנו כדי לגדול בעצמי. גוזם מה שמסוכן, כורך בחבל, מטפח את מה שטוב ולבסוף גדל להתעלות רוחנית.

הטוב העילאי? התודעה. זה כל מה שנשאר בסוף. לזה אעניק משמעות. לפקוח לאנשים את העיניים. שיראו הכל כמו שאני רואה ושאני סוף סוף אפקח אותן גם בעצמי.

אל תפחדי, זה טבעי. זה בריא. אל תסרבי לגינוני אהבתי.




פגשתי מכונאי אמיתי.
הוא מביט בפריט זבל ברחוב ומטפח אותו. מעניק לו משמעות והופך אותו לפריט אומנות.
אלו מכונאים אמיתיים. הכח שלהם הוא להביט במשהו ולהבין את המהות שלו, מה שהוא יכול להיות. הפוטנציאל שלו ואת התפקיד שלו. הוא מסתכל על המכונה ורואה גוף נושם. כל רכיב מייצג משהו גדול יותר.
כשהם שומעים נהמה לא נכונה הם מצליחים לראות עוד לפני שהם פותחים את המנוע מה הבעיה. הם מסתכלים פנימה בעצמם ומסרטטים את תנועת הרכיבים במוח והיא תופסת נפח. איפה שאנשים רואים גרוטאה הם רואים מפלצת שמחפשת שיחרור.

המכונה היא פלא אמיתי. האייקי הוא התנועה המושלמת של כל רכיב בה. דיוק מופתי של המשאבות כך שיזריקו את העוצמה בדיוק ברגע של נקודת המפגש. יניעו את האוויר ברגע הנכון.
הקיאיי הוא הפיצוץ. הכח המאסיבי משתחרר ומניע הכל ביחד.
הקושי מאוואשי הוא התנועה של כל התהליך הזה עשרות אלפי פעמים בלי משים. זה כל כך טבעי למכונה. השלמות המופתית.
המיזו נו קאקורו הוא הסגירה של הכל בתוך גוף אחד מושלם. הפשטות והכימוס של החיצוני. היכולת להניע הכל באי מחשבה ובתיפקוד מושלם.

סתם יצירה

מה אני אוהב בך?
שאת גורמת לי להרגיש. חדרת שכבות של גזע עץ שבניתי כדי להגן על עצמי ישר אל תוך חלק שלא ידעתי שקיים. גרמת לי להרגיש. הפכת אותי לפגיע וחלש. העמדת אותי במצב שאני לא רוצה להיות.
כשהגעתי לפה סוף סוף, לא יכולתי לברוח. הייתי חייב להתמודד עם החולשה. פתאום דיברתי על דברים שאני מנסה להדחיק. אני עוד מנסה לדבר על אותם דברים. בזכותך.
מה אני שונא בך?
שאת גורמת לי להרגיש. חיצים נעים במהירות עצומה ופוגעים בי שוב ושוב בלי מאמץ שלך. באכזריות אמיתית. אני מנסה להתקרב אבל ביני לבינך עומדת הקשת. עיני נץ מביטות למטרה. כשאני מביט בהן אני מצפה לראות אותי, אני ניצוד, אבל את מתבוננת לאופק. מעלי. בתוך עינייך אני לא קיים. אני רק חוטף את החצים.
ומה אני אוהב בך?
שאת שונאת את העולם. את שונאת אנשים. את כולם. כמוני. הראייה הזאת שלהם מיוחדת לנו. זיק שעושה אותנו לטובים יותר. כי אנחנו מסוגלים לראות את הזיוף הגדול בעיניים שלהם. את הפיקציה. את כל מה שרע בהם. לא כדי לשנוא, כדי לצחוק. העולם הוא התאטרון שלנו ואנחנו צופים בו חיוך מריר, ציני ודיכאוני.

והזוגיות שלנו מיוחדת. היא שונה. יותר משהיא שונה, היא פנטזיה. סיפור אגדות. קיימת רק בתנאי אחד והוא שאני יער עבה שלא מאפשר חדירה אליו. את מטיילת בי בהשתאות. חושדת שזה לא אמיתי. תרקדי ילדתי, הכל פה קיים. הקסם שבאוויר, הרוח. העצים סופגים הכל פה, הם בני אל מוות. אך בנשימותייך האוויר מתחמם. את נושפת על הגזעים והם הופכים לידיים, רגליים, גוף, לב בוער. הכל נשרף כשאת נכנסת וחוזר למציאות. אני מרגיש שוב. לא עוד יצור מיתי אל מת.