שבת שלום
אני מניח שאם היה כבר התרה אז כל שנותר עכשיו למחזה הזה הוא הסיום.
זה מדהים איך לפעמים החלק הטיפש של המוח עושה החלטות יותר חכמות מהחלק החושב.
אחזור ליום ראשון. אימון אייקידו מוצלח במיוחד. חשבתי עליה רבות אבל היו רגעים שלמים וטובים שיכולתי להנות מהטכניקות כמו בעבר. נזכרתי בתקופה בין בית הספר לצבא שבה כל הזמן התאמנתי חשבתי לעצמי שזו הייתה תקופה טובה. לא הטרדתי את עצמי עם דברים שוליים כמו מערכות יחסים או כסף ויכולתי להנות מהאימון. להיות נוכח לחלוטין ברגע. נזכרתי בדמות של תודעה ריקה והבנתי שאני דומה לו במקצת. הייתי רוצה להשיב עתרה ליושנה ולהשכיח מראשי את הבחורה.
במשך שלושת הימים הראשונים של השבוע המעטתי לדבר איתה והייתי מרוצה מזה יחסית כי עשיתי את הדבר הנכון. לפעמים התבדחתי עם אנשים וראיתי אותה מחייכת מהצד וזה הסב לי עונג אבל לא דיברתי איתה ישירות.
אז טעות עבר התעוררה. לפני 14 ימים שלחתי לה מייל עם יצירה דיכאונית במיוחד שלי (Real Folk Blues). פאק, לפני 14 ימים כתבתי אותה? הזמן עובר כל כך מהר ואני ממהר להשתנות בו. אני לא מאמין ששלחתי לה את הדבר הזה. הוא כל כך דכאוני וברמה יותר נמוכה מרוב התוכן פה. מסתבר שהשמטתי את החלק של הגינה שהיה המרכז של הקטע גם.
בקיצור חשפתי את עצמי בפניה. זה הוביל לתגובה זועמת שלי שבסופה החלטתי שאני לא רוצה אותה בחיי אלא אם כן זה מסתכם בקשר רומנטי.
בראי מבט, החלטה מעולה בשבילי. היא עשתה אותי מדוכא. המחשבה על זוגיות אפשרית תמיד הטרידה אותי בידידות הזאת. זה כבר לא אפשרי. ניצחתי את המחשבה שלי. אני מרגיש אפילו שניצחתי אותה.
זה האיך שייתכן והיה טעות.
יש יצירות שאני יושב עליהן מספר ימים. 2 דפים שאני חוזר וקורא ועורך. רובם לא מתפרסמים פה (למעשה אולי יצירה אחת באמת ישבתי עליה פה לזמן משמעותי). זה בלוג אימפולסים, מקום לשחרר בלי לחשוב על אסתטיקה או צורה. התקווה היא שזה יוציא את האמת לאור. חבל שהיצירה האחרונה שכתבתי הייתה יצירת אימפולס. משהו שרציתי שיהיה מוכן מהר וישתחרר ממני. כשאני קורא את זה עכשיו אני מבין שזה לא כזה טוב.
רציתי להשוות אותה המון זמן ליין. למשקה חריף שאם אתה לא שולט בו הוא שולט בך. הוספתי את החלק של הוודקה כדי להוזיל את מערכת היחסים כי זה מה שאני מרגיש עליה. המערכת ידידות הזאת זולה, בדיונית, שגויה.
כל בקבוק הוא שיחה או מפגש איתה. היין הוא ההתחלה בה זה היה מרענן והוודקה זה הסוף.
זאת הייתה טעות לא ללטש אותה כי זאת היצירה הראשונה שהראיתי למישהו. מישהי כמובן. סימסתי לה אותה כשכתבתי שאני לא מוכן שנהיה יותר ידידים. זה למה בער לי לפרסם אותה כל כך מהר.
הדבר השני שאני מצטער עליו הוא שפירסמתי את הבלוג הזה. הוא לא צריך להיות מוכר בציבור. מישהו אמר לי פעם שאם הייתי חושף בפומבי את דעותיי ומחשבותיי היו שולכים אותי למוסד או לכלא. הוא צדק.
כשפירסמתי בעבר בפייסבוק דעות שלי התגובה הייתה בין אהדה כשניגחתי פעילי שמאל רדיקאלים וחארות דתיים לבין גינוי חריף כשביקרתי פעילי ימין רדיקאלים. הכי גרוע זה כשאתה מבקר פיסת חרא שכולם מתלהבים ממנה עדיין. אני לא רוצה לכתוב כלום על המלחמה בפייסבוק כי אנשים לא אוהבים את זה. אני מביע דעות בדיונים כשמישהו טוען משהו ממש מטומטם אבל כלום מעבר לזה.
קשה לי להרגיש רע עם ההחלטה הזאת כי היא התלוותה למשהו מאוד חשוב שעשיתי וזה להשתחרר ממנה.
אולי הגיע הזמן לצאת מהארון ולהראות לכולם מי אני בלי להרגיש עם זה בושה או מלוכלך. שתזדיין האנושות. אני יותר מוצלח מרובה ולא צריך לצנזר את עצמי.
מה התגובה שלה? לשמחתי היא הפגינה אפטיות כשנתקלנו. שמה אוזניות והתעלמה ממני. מנגד, היא שלחה לי הודעות בערב. אחת ששואלת אותי מה אני חושב על המבצע והשנייה בצחוק על משהו.
אני לא מבין למה היא מתייעצת איתי על המבצע. אני לא התבטאתי בפניה בצורה כה פוליטית והיא לא הפגינה עניין עד כה בדברי בנושא. יש שמבקשים את דעתי בפוליטיקה אבל אלו לרוב אנשים שאני גם חולק אותה איתם בלי שיבקשו.
היא חושבת שאנחנו קרובים? ידידים או משהו? היא לא סימסה לי קודם לכן בלי שאסמס לה קודם.
כידוע אני איש אייקידו. אם היא תפנה אליי אקבל זאת ללא התנגדות. שלא תצפה שאכתוב לה או אדבר איתה מיוזמתי.
לפעמים אני אומר לעצמי שעוד יבוא היום והיא תהיה שלי. הבטחתי לה שאלחם עליה בפעם הראשונה שהצעתי לה לצאת איתי. בדמיוני עולה תמונה שלי מסיע אותה לצימר בצפון ושם מוזיקת רוק שקטה באוטו. היא מנמנמת במושב לצידי. יש שקט כזה מהנה. רק שני בני אדם שמרגישים קרובים זה לזה מסוגלים להכיל רגעים של שקט ודממה בלי בושה או צורך מיותר למלא אותם בשיחות חולין. היא מופתעת כשהיא מגלה שהגענו לשדה התעופה ולא לצימר בצפון. אני לוקח אותה לבולגריה לצימר ביערות בולגריה שאני מכיר כל כך טוב. זה לכבוד השנה שהיינו יחד. אנחנו לוקחים סוס ורוכבים בין הנחלים והשדות. אני מנשק את עורפה כל הדרך.
ככל שהפגישות ביננו ימעטו כך אני מנחש שהמחשבות האלו ימעטו יותר ויותר.
מעניין לעניין: המלחמה ^^
איך אני שונא לכתוב עליה. אני לא רוצה כי אני מנסה להתנתק ממנה. זה שכולם מזיינים עליה את השכל גורם לי לרצות לירות במישהו.
מספר דברים מפריעים לי.
ראשית, אנחנו מתעסקים עם ארגון מעורר רחמים בכוחו. הוא לא משתווה לשום דבר שנלחמנו איתו בעבר. אם כן, למה כל כך הרבה חיילים מתים? היו איזה 7 חיילים שמתו בנגמ"ש לא תקין שהפסיקו את השימוש שלו ב2004 וחייל או שניים שמתו מכוחות שלנו. מה זה צריך להיות? אני באמת חושב שאם מלחמת ששת הימים הייתה חוזרת היינו מתים מהר. כל ההתלהבות שלנו מכוחו של צה"ל עצובה. אין מה להתגאות פה. זה לא חוכמה לנצח ילד קטן.
אני לא אומר שאנחנו לא צריכים להרביץ לילד הקטן. זאת בעיה של העזתים שבמקום לבנות את השטח שהם זכו בו הם בחרו בבחירות של 2006 בחמאס. זה שכובשים אותם ולכן הם לא יכולים לבנות פה כלום זה תירוצים.
היהודים קיבלו שטח כבוש מהבריטים ובכל זאת בנו בו התיישבויות, חקלאות וערים. מי שטוען שהשתמשנו גם בארגוני טרור כמו העזתים צודק חלקית. השתמשנו בהם רק לאחר זמן רב שהייתה התיישבות וגם זה כי ראינו שהבריטים לא משחררים לנו אוויר וניסינו המון צעדים דיפלומטיים שנראו כי הם לא עובדים. אפילו אז כשפוצצנו את מלון המלך דוד זה היה בהסתייגות היישוב היהודי ובביקורת חריפה. ניסינו למעט בטרור ככל האפשר.
העזתים לא כל כך מסכנים. הם פשוט מנהלים את המצב שלהם חרא. אם הם היו יותר דיפלומטיים ופחות טיפשים היה להם הרבה יותר כוח בידיים. יש להם פאקינג מימון של מדינות ערב (קטאר, איראן ושאר הדרעקס) אם הם רוצים לצד ארגונים הומניטריים. יש להם תדמית של כבוש מסכן ולא חסרה עיתונות שתסקר אותם.
חוץ מזה שה"כיבוש" החל רק לאחר שהם תקפו אותנו. ככל שהם יראו יותר שאפשר לבטוח בהם כך מן הסתם יבטחו בהם יותר.
אולי זה לטובתנו, ככל שהם יותר קיצוניים ומסוכנים כך לנו יש יותר לגיטימציה לפגוע בהם.
העולם לא חש אמפטיה לאנשים שחוטפים ורוצחים שלושה נערים.
זה גם למה אני מצדד בהמתנה עם הפעולה הקרקעית ומצדיע לביבי על המהלך הזה. אנחנו ניסינו שיחות שלום והם נכשלו ורק אז תקפנו. יצאנו הרבה יותר טובים מהם במבצע הזה. מי שצריך לראות את זה ראה את זה.
באותו נושא, אני חושב שזה מגוחך ההתנגדות המפגרת של הימין להפגנות שמאל. על חופש הביטוי שמעתם חבורתם פרימיטיבים? אני אוהב את הטיעון שבעיתות מלחמה לא צריך למחות וצריך להיות מאוחדים. וואלה יופי. אז בעיתות וויתור על שטחים צריך להיות מאוחדים ולאסור על מחאות ימין. או רצח ראשי ממשלה שמאליים. פאקינג צביעות. אולי אולי הייתי מקבל את הטיעון הזה אם הוא לא היה מסוכן כל כך. הימין הקיצוני והמתון-נוטה-לקיצון בארץ יודעים מה זה דמוקרטיה כמו שאיש עיוור יודע מה זה צהוב. הם תמיד יחפשו לצנזר הפגנות שמאל. אם יתנו להם לצנזר את זאת, הם יחפשו גם את הבאה.
איך זה קשור לנושא של תדמית העזתים? ובכן ככל שהשמאל ימחה ויראה יותר מגוחך בטלויזיה (כמו המחאות בצרפת) כך הוא ירחיק ממנו אנשים שפויים. זה בדיוק למה אני אוהב שטבעונים מוחאים. הם יוצאים כל כך מגוחך שאין אדם מתון או נורמאלי שיצדד בהם במצבים האלו. זה מושך רק את הקיצוניים, האלימים, הטיפשים.
השמאל טוען שאם היינו מקבלים את התנאים של חמאס זה היה פועל לטובתנו.
אני מאמין שהוא טועה. בצורה מתמשכת אבל.
חמאס הראה שהוא לא מסוגל לקיים שלום גם לשנה. הוא ארגון דתי רדיקאלי שפועל בצורה דתית רדיקאלית. הוא טיפש. אי אפשר לבטוח בו בשלום. המצב שבו אנחנו תוקפים כל כמה זמן ומתים מעט אנשים בעיני יוביל לפחות הרוגים מפתיחה של השטח ולאפשר להם לעשות מה שהם רוצים. יותר מזה, אם הם יתקפו ואז נחסום אותם שוב נחזור על אותו סיפור תדמיתי שלילי בעולם כמו פעם קודמת שחסמנו אותם. מצור מתמשך זה פיתרון הביניים הכי טוב לנו עכשיו לדעתי.
הפיתרון הכי טוב בעיני יהיה עקירה מוחלטת של חמאס. אבל עקירה כזאת דורשת יותר מרק עקירה של הארגון חמאס אלא גם של האמונה בעבודה בעזרת טרור. זה ידרוש לדעתי חינוך של העזתים והקניית ערכים. מנגד, אם נתחיל לממן שם בתי ספר לא נראה באור חיובי כל כך על ידי העולם.
אני לא מצליח להבין איך פעילי שמאל חושבים שהם מתדיינים עם גוף לוגי ודיפלומטי כשהוא מפגין התנהגות כל כך עיוורת. נתחיל מהמשא ומתן שלו. הוא חושב שבתור הצד המפסיד שסופג יותר הרוגים, הוא בנקודת מיקוח לדרוש שיממנו לו נמל תעופה.
אצטט תגובה שלי שמסכמת את המחשבות שלי על אותו משא ומתן:
"משא ומתן זה כשלשני הצדדים יש אינטרסים ומשהו שהצד השני רוצה. בהתאם לגודל החשק של השני בדבר שלך ואינטרס שלך אתה מותח את העסקה ככל הניתן. לחמאס בפועל אין כמעט כלום עלינו. כל ההתנהלות שלהם פתטית ולכן ניתן לסחוט לו את התחת עד שיזכור איך לעבוד שוב."
ארגון שיודע להתנהל היה רואה שהוא לא בנקודת מיקוח. או שהיה ממשיך לתקוף עד שהמאזן היה משתנה או שהיה מקבל תנאים שהיו פועלים לטובת הצד השני יותר.
בפועל אני לא מצליח לראות מה חמאס מחפש במבצע הזה ולמה הוא לא פשוט מקבל תנאי כניעה.
חשבתי בהתחלה שהוא תוקף כדי לקבל תמיכה עזתית. אם ישראל תתקוף אז יהיה לחמאס אפשרות להאשים את ישראל בצרות של העזתים ולגרוף חזרה תמיכה שם.
אבל למיטב ידיעתי המצב הופכי. העזתים מרגישים שזה אשמת חמאס.
האפשרות השנייה היא שחמאס פשוט רוצה לטבוח בחיילים שנכנסים לשטח שלו עכשיו. לא אכפת לו שהציבור שלו נפגע, שזה בזבוז כסף מוחלט שהיה יכול להיות מושקע בבנייה של הגדה או שאזרחיו מתים.
שוב, כשאתה מצביע לא נכון בבחירות אתה סובל. קשה שלא לחושב אמפטיה אליהם על החלטה כל כך מטומטמת שפגעה בהם כל כך אבל זו אשמתם.
אני רוצה להוסיף לפה טענה שלי בנושא יו"ש על הדרך.
הסיבה שאני לא מאמין שויתור שטחים ישיג שלום היא כי אני לא מאמין שהצד השני יודע דיפלומטיה מערבית וגם כי זה לא תואם דיפלומטיה מערבית. אני אסביר:
לאחרונה קראתי את דיפלומטיה של קיסינג'ר ומשם עיצבתי את אמונותיי הפוליטיות. הוא מציג את רעיון מאזן הכוחות. שלום בעזרת מאזן כוחות. שני הצדדים (או שלושה או המון מדינות שונות) מאיימים זה על זה כך שאף אחד לא יחשוב על תקיפה.
אם נוותר על יו"ש לא יהיה מאזן כוחות. יו"ש זה אזור הררי עם עליונות אסטרטגית על המישור. אם הם ירצו לתקוף הם יוכלו.
אני לא מאמין שהסכם שלום הוא מה שימנע מהם לתקוף. שלום זה דבר שקיים אך ורק בתודעה של העם. אם העם לא יאמין יותר בשלום אז הוא יתקוף. לא חסר טריגרים לאיבוד האמונה בשלום. תחושת נבגדות מישראל, מיכשול דיפלומטי וכו'. אם למדנו משהו ממדינות ערביות-מוסלמיות הוא שהן נוטות להיות מאוד לא שקטות או רגועות. יש סיכון רב בשלום כזה.
אבל גם אם היה מאזן כוחות מלא אני לא חושב שזה היה מונע תקיפה. בעבר חשבתי שאין לי בעיה עם העברת שטחים למדינה פלסטינית למשל בנגב ובצפון הארץ. אזורים בעלי יתרון אסטרטגי אבל לא משמעותי עלינו.
קיסינג'ר טוען שמלחמת קרים התחילה כי ברית המועצות זרה לעבודה הדיפלומטית של אירופה. היה מאזן כוחות וזה לא היה משתלם בו לברית המועצות לכבוש את קרים אבל הם עשו זאת כי הם לא האמינו ברעיון של אינטרסים שמאזנים את המצב.
אני לא מאמין שערבים יודעים דיפלומטיה מערבית. זה לא מעניין אותם. הם פועלים מאידאולוגיה, דת ושאר הירקות.
הם לא טיפשים כמובן. יש דיפלומטים שם. אני חושב למשל שתורכיה פונה למדינות ערב בצעד דיפלומטי הגיוני. המערב לא קיבל אותם אליו אז הם פנו לברית אחרת חזקה גם כן. על כן רואים איסלמיזציה של תורכיה.
לבסוף יש את התקשורת. היא בכלל מעצבנת אותי פה. אין להם מה לומר באמת אז הם אומרים את אותו זבל מטומטם שוב ושוב ושוב. בוקר צהריים וערב חוזרים על שמות החיילם שנהרגו עם מעט מאוד מידע להוסיף. בונים לו"ז מאולתר שבנוי מכלום. מעבים את התוכנית עם מומחים לכלום שמזיינים את המוח על שטויות או חוויות של אנשים לא מעניינים על דברים לא מעניינים או סיפורים שנקטעו. דרמה שלמה שלא עושה כלום חוץ מלהלחיץ את המוח של ההדיוט העובד הפשוט.
בסופו של דבר הם יודעים כלום. הצבא לא מוסר להם יותר מדי מידע. הם אפילו לא יכולים להיכנס לרצועה. הם יודעים פחות כנראה ממה שיודעים כתבים מחו"ל.
הסטטוסים גרועים באותה מידה. אנשים פולטים שטויות ביחד כמו המון שמדקלם את ההמנון. מריעים לצה"ל, מגנים את השמאל וכמובן שאנחנו הצבא הכי מוסרי עלי האדמות.
הציבור המטומטם כמובן צופה במרקע הריק כל היום בלי שיהיה לו מה לחדש. מה הטעם בזה? לא עדיף לעשות משהו יותר פרודקטיבי עם הזמן? למשל, לקרוא ספר על הסיכסוך שסביר להניח שיחדש לך הרבה יותר מהחדשות?
כמובן שאין סיבה לוותר על החדשות כי זה נותן רייטינג אחושרמוטה. יותר מדיון מרתק על "האם לאק ורוד מתאים יותר לציפורניים שלך מסגול-בהיר?".
מה שמאוד מעניין אותי זה האם האח הגדול שילמו לערוץ 2 כדי להיות הדבר היחיד שמשודר חוץ מהחדשות ואם כן כמה.
אואואו עוד משהו באמת אחרון אם כבר דיברנו על האח הגדול. נזכרתי בקטע מ1984 בו סמית נע בעיר ושומע הפצצות טילים. אף אחד לא מדבר על זה שהעיר מופצצת ושמישהו הצליח לתקוף את העיר.
עלה בי הפחד עוד מהמלחמה הקודמת שנגיע למצב הזה. התקשורת מצונזרת מאוד. לפעמים יש טילים ואין אזעקות וסביר להניח שזה פשוט טיל שיורט.
אני לא מפחד שנגיע למצב כמו בספר שיש התקפה ולא מספרים לנו. אבל הפחד קיים.
