27.04 כמה חנפן אני יוצא אם אכתוב לך שאת יפה בתמונה שהעלת? 28.04 את יפה גם היום 29.04 אף על פי שאת יפה תמיד, את יפה במיוחד היום. כל כך יפה שאני לא צריך אפילו לראות תמונה כדי לדעת את זה כי היופי שלך מפריע לשדה המגנטי של כדור הארץ ואף על פי שאנחנו כנראה הולכים למות כי הירח נמשך עכשיו בעוצמה למרכז הכוכב מרוב היופי שלך, אנחנו בסבבה עם זה כי לפחות יש לנו משהו ממש יפה לראות בזמן הזה וזה יותר טוב ממאה שנים חסרות משמעות בקיום המחורבן הזה.  02.05 את כל כך יפה שהמראה שלך רודף אותי בלילות ומשאיר אותי ער. 09.05 את כל כך יפה שגם אם לא דיברנו שבועות, היופי שלך נצרב במוחי. 09.05 את כל כך יפה שכל פעם שאנחנו נפגשים אחרי תקופה ארוכה שלא דיברנו, אני מתפלא מחדש כמה את יותר יפה מכל מה שאני מסוגל לדמיין. 10.05 את כל כך יפה שכאשר הייאוש גועה ואין תקווה, כשכואב לי ממש ועל יד המיטה התיק ארוז לכשאצטרך לעוף קיבינימט, אני עוצם את העיניים ונזכר בך שרה לי את גנב הנערות בעל שיני הסוס כשאני מותש מנסיעת אופניים אליך, עם הקול שמתחרה עם היופי האדיר שלך, ולרגע אני מחייך ואומר לעצמי שלפעמים שווה לחיות. 11.05 את כל כך יפה שהפסיכולוג שלי יודע בפוטרוט איך את נראית ואף על פי כן לא מסוגל לתאר לעצמו מה הוא מפספס. 11.05 את כל כך יפה שזה הורס אותי שאני לא יכול להוריד את החסימה עכשיו ולומר לך את זה כי כל כך מגיע לך לשמוע את זה, ובמקום אני מסתפק בלכתוב זאת פה. 13.05 את יפה כמו חלום בהקיץ שנגלה בפניי ברגעים של צלילות ממשית ואם הייתי צריך לתאר את יופיך בחמישה מילים, בחיים לא הייתי מצליח. כי את קורנת בדרכים שרק הנפש הטהורה ביותר יכולה להכיל. את החום, את הטוב, את התמימות והשקט שאת יוצרת סביבך אפשר להרוס רק באש הגיהנום אם כי גם היא לא תספיק כי היא תיתן תקווה לכל השדים שתלויים שם למטה ולכל הנפשות המעונות שנשלחו למעמקי השחול. אם רק היית יודעת, איך ההתעסקות הבלתי פוסקת באהבתי אליך מולידה ציפורים מוכתמות בכאב בלתי יאומן ומייסורים כי האהבה האין סופית שחלה בתוכי כלפיך לעולם לא תוכל למצוא מענה וכי המוות הוא הגאולה היחידה. אם רק היית יודעת כמה טוב מגיע לך וכמה אושר את זכאית אליו, היית מפסיקה את הרדיפה אחר ההלכאה העצמית, והיית מפסיקה למצוא חמלה ורגיעה בחיקם של גברים שלא ראוים לכך. אם רק היית יודעת כמה אני אוהב אותך, בחיים לא היית חושבת על עצמך מחשבה רעה יותר. 13.05 כשאני עוצם את עיניי, אני עומד על קיסם דק ובפני ניצב הרקיע כפי אני מדמיין אותו. הכוכבים רוקדים בשמלות מקושטות בצבעים שלעולם לא נראו על הארץ, מטאוריטים מאירים את הלילה והכוכבים ממטירים את יופיים, אני מרגיש אפסי מול פלאות הקוסמוס ומפחד שהמסה האדירה תפיל אותי לתהום. וכשאני פוקח אותן, הכל נגלה בעינייך החומות. כל הפחד, האימה, העוצמה, ההשראה, המוזה שלי מציפה אותי ברעיונות חדשים, מחשבות. וכשאני פותח את הפה, אני מגלה שאף מילה לא מסוגלת לתאר את זה, והפחד מדביק את הלשון לחיקי ומפחד שהברות פשוטות שנורות לחלל ימוטטו אותי. אבל כשהחיוך המתוק מתקרזל ועיני העיט החדות עוטות לשבות את ליבי, אני נשבע לעצמי עמוק בלב שכדורי הבדולח הזכים לא יתנפצו לעולם, ולא אביא דמעה ללחייך. עוטה שריון ועונד חרב, ומבין לפתע שהאויב הוא מבפנים, והכאב משתק אותי, כשאת לא מבינה שאת היצור היפה בקוסמוס ביותר מבחינתי, את הקוסמוס ברוב יופיו ומסתוריותו וההשראה מלאת ההוד וההדר והאחריות הרבה שהוא מטיל עליי, לסרטט ולתאר בדיוק את פעימות הלב והנוף מלא הירוקת והשלמות התאורה. והוא נקרע ומתפורר ומזיל דמעה, ומה עשיתי לעזאזל, וכך אני מרגיש את עצמי צונח לתהום שאין לי שליטה עליה. לא עוד. ככה את יפה מבחינתי. ככה את חשובה עבורי. 14.05 את כל כך יפה שיצרת בי דוחק להשתפר, לשאוף לשלמות, לדרוש מעצמי סטנדרטים חדשים ולקחת דברים ברצינות תהומית. לא כי את מבקשת, כי את ראויה ליותר מכל. 14.05 אני משקיף על המציאות ואני רואה סביבי רק אכזבה, כיעור שלא יאומן, עצב, תסכול וקושי. אבל אז אני מביט בך, ואת כל כך יפה, ואני חושב לעצמי שאם יש משהו אחד כל כך יפה בכל המציאות המכוערת הזאת, אולי בכל דבר מכוער יש טיפת יופי.

לטל במקום החסימה בווצאפ

אויאוי בדיחה סופר מצחיקה ששמעתי:
מה הקשר בין אייל גולן לדוד המלך?
שניהם הזדיינו עם בת שבע
נזכרתי בך כי את אוהבת משחקי מילים מפגרים (מי שלא בוטחת, לא פותחת, בטח של בתחת) וכי אייל גולן
אני עוד מתגעגע אליך

מתאפק לא לשלוח לך הודעות.
אני יוצא עם מישהי היום. קארין שמה. חמודה. קצת ערסית, שומעת אייל גולן וזה אבל גם זפלין. קצת סטלנית. עושה ירוק בבסיס. יש לי חששות קלים. אבל חמודה ושנונה.
אני כבר יודע מה יהיה עם קארין. אני עשוי להנות ממנה, אבל היא לא תבין אותי. לא אחלוק איתה את המורכב יותר, היא לא תדע את הפחדים שלי באמת, היא לא... את.
על כן אהבתי אותך. לא הייתי בודד איתך. ידעת אותי. זה הפחיד אותך לפעמים, עיצבן ותיסכל אבל מצאת בזה את הקסם של זה.
קארין לא תבין, איש לא יבין. זה למה אני אומר שלרוב העל אדם יסבול מבדידות, גם את. משום מה נערות חכמות לרוב באות עם אופי יבש, משעמם ומציק. עסקת חבילה כזאת.
חלמתי חלום בו התקשרתי אליך. זה היה מחדר מלוכלך. מסתבר שנסעתי עם חברים מהצבא ליוון וזה מלון וגברים כגברים לא ממש מסודרים. בקיצור דיברנו אחרי תקופה ארוכה שלא על כלום למעשה ואז אמרתי לך שהפסקנו לדבר כי את מפחדת שאוהב אותך יותר מדי ואפגע בך ולא הסכמת ועשינו את הקטע הזה ששנינו מנתחים את הסיטואציה פסיכולוגית כדי להכניס נפח ראציונלי לנושא למרות ששנינו יודעים שאין לנו את זה.
ואז חתכתי לבדיחה ההיא על אייל גולן. צחקת והמשכנו לדבר על כלום. היית על ספיקר והחבר'ה התחילו להתעורר. דווקא השיחה על כלום ריפאה את הפצע יותר מכל.
אני כרגע בולם את עצמי מלהתקשר רק מהמחשבה על מה שמיה ואת כתבתן לי -להפסיק כי את לא רוצה. אני שונא את מיה אגב. עוד משהתחלתי לדבר איתה. הביקורת שלה על הטקסטים חביבה אבל מתמקדת בשולי. בלי קשר לזה, היא לא מקצועית וזה קצת שיגע אותי כשעבדנו. אני מרגיש שהפסקנו לדבר בגלל המכתב ההוא ששלחתי לך ממנה ושהיא הוסיפה חומר בערה למדורה.
בקיצור... הגעגועים.
אני לא מאמין שחשבת שאני נותן לך מתנה בשביל עצמי, איזה רעיון מפגר.
אני אדם נותן. אני לא רוצה שום דבר בחזרה ממך כי אני נהנה לתת לך. הנאה, זה מה שהרווחתי מלתת. אני אוהב לתת לאנשים שאני אוהב כי ככה אני חש קרוב אליהם. כשמיה אמרה שהמתנה מהסוג הראשון מתמקדת בי יותר צדי ערכתי אותה ואז במקום הכנתי משהו אחר.

לא נשכח את השתן

לפעמים כשאני הולך ברחוב הזכרונות חוזרים, המיכל מתמלא ובדיוק לפני שאני שולף את הנצרה, השפיות עוצרת אותי בחזרה.

הכל התחיל בקורס חובלים בצבא. הייתי עוד חייל צעיר, שום דבר לא הכין אותי לתהליך שנעבור שם.
אני זוכר שאלמוג היה על הטרוטל, חתרנו בלב ים, השמש מבשרת את אותותיה הראשונים. לפתע הכל השתנה. שתי המימיות ששתיתי רצו לרדת אבל הייתי סגור בתוך חליפת קליפסו הדוקה. הבטתי במילואימניק לתשובות והוא אמר לי - 'תעשה על עצמך'. לא האמנתי למשמע אוזניי. לא ידעתי שבאותו רגע חיי ישתנו ואלכד בלימבו של אי שפיות.
איבדנו הרבה אנשים טובים בקורס הזה.
'תחזיק את עצמך' לפטתי את מתן, 'אל תוותר' אבל בבת אחת כאילו נפצע בין שנינו נהר של נוזל חם ודביק.
הנורא הילך בינינו כחבר קרוב. התרגלנו לנכוחותו. אף ציפינו אליה לפעמים. זכורות לי ההכנות לטבילות בוקר בהן הייתי לוגם מימייה לפני בתקווה לקצת חום אנושי, מביט במראה 'מה נהיה ממני?'
ואז מצפים מאיתנו לחזור לאזרחות כאילו כלום?! פשוט לשכוח את הזוועות שראינו? להתרגל לשיגרה בה זה נחשב מוזר ומסריח לעשות את זה? אבל אני עוצר את עצמי. לא בשבילי, אלא כדי שהם לא יחוו את זה.

#משתינים_ונהנים
#עוד_כשחשבתי_שאני_קרבי

לא נשכח את השתן

לפעמים כשאני הולך ברחוב הזכרונות חוזרים, המיכל מתמלא ובדיוק לפני שאני שולף את הנצרה, השפיות עוצרת אותי בחזרה.

הכל התחיל בקורס חובלים בצבא. הייתי עוד חייל צעיר, שום דבר לא הכין אותי לתהליך שנעבור שם.
אני זוכר שאלמוג היה על הטרוטל, חתרנו בלב ים, השמש מבשרת את אותותיה הראשונים. לפתע הכל השתנה. שתי המימיות ששתיתי רצו לרדת אבל הייתי סגור בתוך חליפת קליפסו הדוקה. הבטתי במילואימניק לתשובות והוא אמר לי - 'תעשה על עצמך'. לא האמנתי למשמע אוזניי. לא ידעתי שבאותו רגע חיי ישתנו ואלכד בלימבו של אי שפיות.
איבדנו הרבה אנשים טובים בקורס הזה.
'תחזיק את עצמך' לפטתי את מתן, 'אל תוותר' אבל בבת אחת כאילו נפצע בין שנינו נהר של נוזל חם ודביק.
הנורא הילך בינינו כחבר קרוב. התרגלנו לנכוחותו. אף ציפינו אליה לפעמים. זכורות לי ההכנות לטבילות בוקר בהן הייתי לוגם מימייה לפני בתקווה לקצת חום אנושי, מביט במראה 'מה נהיה ממני?'
ואז מצפים מאיתנו לחזור לאזרחות כאילו כלום?! פשוט לשכוח את הזוועות שראינו? להתרגל לשיגרה בה זה נחשב מוזר ומסריח לעשות את זה? אבל אני עוצר את עצמי. לא בשבילי, אלא כדי שהם לא יחוו את זה.

#משתינים_ונהנים
#עוד_כשחשבתי_שאני_קרבי

על הגזענות

בואו נדבר על גזענות ולמה המוסריות שלנו מרדדת את המורכבות של הנושא.

קודם כל חשוב להבין למה הבחנה גזעית מסייעת להישרדות, כי אנשים כאילו מתעלמים מהיתרון שלה לחלוטין בימינו.

נדמיין יהודי שמטייל לו בשדות גרמניה הנאצית כשלפתע הוא נתקל בגבר גרמני. כבר עכשיו כנראה מחצית מהקוראים פרשו אבל בואו נשים לב למה היהודי בורח מהגרמני: יש סבירות מסוימת שהשיחה שהגרמני יקנה ליהודי בירה, אבל לפי שיקלוליו של היהודי, סביר יותר שינסו להשמיד אותו, לכן הוא בורח.

אמנם נחשוב שהדוגמה רחוקה מאיתנו (ואני בכלל לא הולך לטעון שיש דמיון בין נאצים לבין הדוגמאות הבאות), אבל שימו לב שעוד בימינו יש סבירות שונה לאוכלוסיות שונות להתנהג בצורה שונה. כך למשל, ערבים, על פי סטטיסטיקות, בסבירות גבוהה מהממוצע לפשוע. האם זה אומר שכל הערבים יפשעו? כמובן שלא. אבל זו בהחלט סיבה טובה להיזהר מערבי ברחוב באמצע הלילה. הסבירות שיפגע בנו גבוהה יותר מהסבירות שעובר אורח אחר יפגע בנו.

למרות ניסיוננו לדכא צורת חשיבה זו בחברה המודרנית, היא עדיין קיימת פשוט כי זו צורת שיפוט יעילה בחישוב סיכונים. כך למשל, מעסיקים יודעים אפילו בלי לקרוא את הסטטיסטיקות שנשים נוטות יותר לפרוש לחופשות לידה, לעבוד פחות שעות ובחירותיהן העיסקיות מושפעות יותר מהבחירות בבית מאשר הגברים וזה יוצר אפליה התחלתית במקום העבודה.

עכשיו, אני לא התייחסתי לכך שהערבים כנראה פושעים יותר כי הם לרוב במעמד סוציו אקונומי נמוך יותר ולא התייחסתי לכך שנשים עובדות פחות כנראה בגלל מבנה החברה, כל שעשיתי היה להצביע על הקשר הברור בין נטייה כל שהיא לאוכלוסייה ואף הוספתי שמגזר ומגדר הם דברים שמאוד קל לשפוט לפי הם כי הם מאוד ויזואלים.

לרוב אנשים שמתנגדים לגזענות יבקרו שאלו הכללות או שנטען פה ש"כל X הוא Y". למרות האופי המכליל של אבחנות גזע, הן אינן טוענות שכל הנשים או הערבים כך. הן הכללות ששעונות על סטטיסטיקה. באותה מידה, לא כל עוגה מעובשת תעשה לכם קילקול קיבה, אבל אתם בכל זאת מקשרים אינטואיטיבית בין עובש לקלקול ולא תיגעו בעוגה כי הסבירות לכך גבוהה. האם זו תהיה הכללה? כן. האם היא קביעה כוללנית? לא.

כן אסכים שאנשים פחות נבונים באמת יסיקו מכך שערבים הם עבריינים או שנשים עצלניות כחלק מהותי לזהות שלהם.

ההתנגדות העזה לגזענות נובעת מהאנישמית האירופאית. שם טענו דברים די מופרכים על היהודים שכמובן לא נתמכים בידי נתונים. האם אז זו הייתה שנאה אי ראציונלית?

במקרה של גרמניה הנאצית האויב המשותף סייע ללכד את העם תחת מטרה משותפת, חרף כמה מחריד שזה נשמע.

היהודים אכן היו נטע זר במדינות הנוצריות. זה אומר שלא לקחו חלק מלא במטרות החברה, הם היו נאמנים לקהילה אחרת שלא תמיד חופפת לרצונות הקהילה הגדולה יותר. בכך, הם עשויים לעקב ואף להתנגד להתקדמות החברה לעבר מטרותיה.

יהודים עסקו בעבודות מפתח שלחברה הנוצרית ולאנשים בתוכה עדיף שיהיו בבעלותם.
אז כן, אין קורולציה כנראה בין יהדות לבין כישוף או רצח, במקרה זה ההתנגדות נבעה מקולקטביזם חברתי.

שנאה לגזע אחר מעודדת הומוגניות והומוגניות מעודדת מחשבה אחידה. מחשבה אחידה מעודדת סולידאריות חברתית לעבר מטרת גג, עם כמה מחריד שזה נשמע.

עכשיו אחרי שציירתי גזענות באור חיובי, למה בכל זאת היא זוכה לכזאת התנגדות?

סיבה ראשונה היא אורבניזציה. שימו לב שהמתנגדים לגזענות לרוב חיים בערים הטרוגניות. ככל שאדם חי באקלים יותר רב תרבותי, כך ההכללות שלו יהיו בעייתיות יותר. אתה לא יכול לחשוד בכל הערבים כשאתה עובד עם ערבים, עליך ללמוד ממי לחשוש וממי לא. התמונה הופכת למורכבת יותר. במילים אחרות, גזענות היא כלי יעיל כאשר הוא באפשרותך, וכשהוא לא עליך להפריד את הגזע לתתי-גזעים, או לאבחנות יותר מורכבות.

סיבה שנייה היא גלובליזציה. בחברות מודרניות נעלמו כמעט לחלוטין מטרות גג משותפות. לאומיות, דתיות וכדומה קצת מאבדים ממשמעותן והדעה הרווחת היא 'איש באמונתו יחיה'. הטרוגניות משמעותה אנשים שונים שנעים לעבר מטרות שונות. הם בכל זאת משתפים פעולה יחדיו כי הכלים שהם מפתחים יחד עשויים לעזור זה לזה לפתור בעיות לעבר המטרות האישיות שלהם.

אז האם גזענות רעה או טובה? מבחינה חברתית היא רעה באקלים המודרני כי הקבלה מאפשרת התמודדות טובה יותר עם הסביבה של המאה ה-21. אף על פי כן, בתור אנשים חושבים יש בידינו את הזכות לראות בגזענות בתור מגוון צבעים מורכבים יותר ופחות ברורים. כן, ההבנה הזאת מתסכלת, אבל חיונית לאדם החושב בתור אינדבידואל כי היא מאפשרת לו להבין את המציאות טוב יותר.

מעשית אנשים רבים חיים בדיסוננס עם המצב החברתי הנוכחי. מצד אחד אמריקאים רואים בבירור שלמוסלמים יש נטיה גבוהה יותר לטרור ומהצד השני רבים מבינים שההכללה הזאת תקשה לקבל מוסלמים שעשויים לתרום לצרכים של החברה.
אנשים עירוניים לא מבינים איך אנשי הכפר כל כך חשוכים, הם מאמינים שהם יותר אינטיליגנטים.
זה כמובן טיעון אידיוטי כי גזענות הייתה רווחת בשכבות המאוד נבונות של האוכלוסייה בעבר.

אולי אפילו למתנגדי הגזענות חשוב להבין את הצבעים האפורים. בכך שידעו מניין היא נובעת ואת היתרונות שלה, הם עשויים למגר אותם.

אישית אני לא יודע. יותר מעניין אותי להסתכל על המורכבות מאשר באמת לומר מה צריך לעשות לגביה.

קשה להפריד בין הפילוסופיה שלי לעיסוק באומנויות לחימה.
 'למדתי הרבה דברים מאומנויות לחימה'. לפעמים אני רוצה להוסיף לזה 'רובם לא קשורים ללחימה' אבל אני לא רוצה להיות מהדושים האלה שחושבים שהם בחוג ריקוד או העשרה עצמית ולא מתמקדים במה שאמורים לעשות באומנויות לחימה.

ואף על פי כן, לפעמים כשאתה פלספן אתה מתפלסף בינך לבין עצמך מה זה אומר לעשות משהו. התשובה הראשונה היא כמובן 'לדפוק מכות לבן אדם' אבל כשאתה מתבגר ואיזה ילד בג'ו ג'יטסו ברזילאי עושה ממך פתאום אוריגמי אתה מבין שאגרופים זו לא המטרה, אפילו לא הכאב, זו רק דרך.

ואז אתה מבין שהמטרה קרובה יותר לניטרול האויב, כלומר לגרום לו להפסיק לתקוף.
יש רבים שלעולם לא התנסו במגע מלא, אנשי שוטוקאן, קנדו, אייקידו, טאי צ'י, גונג פו, שחושבים שהקרב מסתיים במכה הראשונה. שני רגעים שזכורים לי הם הבעיטה הראשונה בבטן ברחוב והאגרוף הראשון לבטן באימון. אשכרה ציפו ממני לעמוד זקוף, לנשום סדיר ופשוט לזרום עם זה.
פתאום הבנתי שחלק אינטגרלי מאומנות לחימה הוא מונח שנטבע בראשי לאחרונה: הטריוויאליות של כאב. כי אז מה אם כואב? זה לא מסיים קרב או את החיים, זה חלק מהם וצריך להמשיך איתו אם רוצים להגיע לחלקים הטעימים. אדם שמפחד מהכאב לא רק שמפסיד קרב, הוא גם לרוב לא מסוגל ללכת לכיוון העצם המכאיב, כלומר לנוע קדימה, כלומר ללכת מכות. ובכך חלק מהאימון זה לקבל את הכאב.
ואני לא חושב שיש שום מקום אחר שמלמד את הטריוויאליות הזאת יותר טוב. כמובן שגם במכון כושר או בנגינה צריכים להתמודד עם זה בסופו של דבר, אבל זה לא טבוע בהם כמו באומנויות לחימה. פעמים רבות מנסים לשלוט עליך בענף באמצעות אותו הכאב, אם דרך אגרוף או בריח או מנוף ותמיד ההתמסרות לשליטה משרתת את טובת התוקף.
בשלב הזה התחלתי ליישם את הטריוויאליות של הכאב במקומות אחרים. הכי זכור לי היה הצבא, כשהנגדים איימו עלי בענישה. כשלא פחדתי, היא כבר לא שלטה בי, הם לא יכלו להשתמש בה כדי להניע אותי, זה כבר לא עזר להם.
רכבתי באופניים. עברתי במעבר חצייה, פתאום שמעתי צפירה רועשת והבנתי שאוטו כמעט דורס אותי. בכל זאת התקדמתי בחציה, האוטו עצר מאחורי, הנהג יצא ושאל אותי:
'תגיד לי אתה רוצה למות?!' הסתכלתי עליו, וגם אז חשבתי.
גם המוות משתק אותנו. והאם יש סיבה לחשוש? הרי כשהכל יגמר זה לא יכאב או ישמח אותנו. נפספס דברים שחשובים לנו, אבל ברגע שניעלם הם כבר לא חשובים. המוות שלנו הוא רגע חולף כמו כל רגע אחר.
ובזאת היכתה בי הבנה אפילו יותר מרגיעה, והיא הטריוויאליות של המוות, שהידהדה בכל רכיבת אופניים, כל פעם שחציתי את הכביש כשרכב דהר לעברי, כל מה שחשבתי עליו זה שהמוות לא מפחיד אותי והמשכתי.
זה נשמע מטופש, מובנה בנו הצער מהכאב ומאבדן מסיבות ברורות: כדי להישלט בידיהם.
וזה נכון, ואפילו בקרב לפעמים עדיף להיכנע ליריב מלתת לו לשבור לך את היד כי לא תרוויח מכך כלום. מעשית כמו בכל התנתקות משליטת היצרים מסיבות אינטלקטואליות, רצוי שנבין לשם מה אנחנו עושים את זה, מה השכר והעונש ומתי לבחור במה. ייתכן וזה חלק מובנה ולא מורגש מאומנויות הלחימה.
השאלה האמיתית היא האם חיים ללא כאב ומוות ראויים להחיות? האם אין פעמים שעדיף למות צודק? עד לאחרונה כולם האמינו שלא, לאחרונה חושבים שכן. אולי בגלל זה רמת הדיכאון עולה, הסבל פוחת והמחייה נהיית טובה יותר.