טל,

בדיוק סיימתי וויכוח עם שרון על כך שאני מתכוון על כל דבר.

אלו רגעים בהם לצד המגננה התוקפנית שלי, אני זוכה במבט ביקורתי פנימה.

האמת היא שאין לי מושג אם אני יותר חכם מאנשים אחרים. האייקיו שלי לא כזה גבוה בהרבה והיכולות המתמטיות שלי ממוצעות. אני מבריק בספקנות. זה דבר טוב? זה כן גורם לי לחשוב אחרת על העולם. אבל אנשים שונאים אותי, די בצדק, בגלל זה. אז אני מדהים פילוסופים ודוחה אנשים. 

בת 39, מחזיקה בחמישה תארים, אמרה לי שאני לא מעריך אותה. חע. אם לא אעריך אותה, אז את מי כן?

אולי זה בדיוק העניין. אני כל כך עוקץ ומתעקב על כל מילה שזה נראה כאילו אני חסר הערכה.

ואמנם נחזור לדבר גם מחר, אבל השיחה הסתיימה בטעם מריר.

לא באמת אכפת לי. מעטים האנשים שחשתי מזופת על ההתנהגות שלי בגללם כי תמיד ידעתי שזו אותה התנהגות מזופתת שגורמת לי לדעת שאשנה עולמות. אבל בשיחה נזכרתי בכך שאת חשת שלא הערכתי אותך, שפגעתי בך הרבה ושפחדת ממני ומשהו קטן בי בעט שוב.

סליחה, אני מניח.

שברתי את הרגל לפני כשבוע. אני שוכב בסאפה רוב היום.

אמא שלי מאיימת שאם אחזור הביתה היא תקרא למשטרה. אני פשוט לא יכול להשאיר את אח שלי הקטן איתה. הציונים שלו מתחת לחמישים, היא מזניחה את החינוך שלו ואני דואג. החוסר אונים משגע אותי.

אבל כתבתי היום בספר, אני כעת סיימתי את מדליק הפנסים וערכתי חלקים מחדש.

התקשרתי אליה ביום שבת בשעה חמש, היא הייתה במשמרת בעבודה ואני בסגירה בבסיס. היא בכתה.
יש לה דלקת ביד שהתפרצה כשהייתה במשמרת לבד.
מכירים את הקטע הזה שמישהו חולק אתכם משהו שכואב לו ואתם מנסים לעזור עם עצות וטיפים? אז זה לא היה ככה. אני אפילו לא בטוח מה זה היה. אני רק יודע שמצאתי את עצמי מפקיר מוקד ומתנשף על אופניים במעבר חצייה בדרך אליה עם פקט סיגריות ניחומים.
'האם זו אמפתיה?' שאלה שתהדהד בראשי חודשים. זה היה משהו מיוחד, נטול מחשבה. ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות כי לא הייתי מנותק מהחוויה, חשתי דוחק ולחץ כאילו היא התפרצה לי ביד והדרך היחיד להפסיק את הכאב תהיה לראות במו עיני שהוא פסק, כלומר לה.

קוראים ממוקדים שלי, כנראה נזכרתם שכבר עסקתי בביקורי הפתע אליה שהביאו לנתק השני. אך הפעם ההיא הייתה שונה. ידעתי טוב מאוד מה עליי לעשות באותו רגע, מעין שליחות מוסרית.
כשחשבתי על שעשיתי כשהיא נרכנה לידי על הספסל, קלטתי כמה זה מטופש. לא תכננתי מה לומר לה או לעשות, אבל משהו באווירה נתן לי נחת. הייתי שחוט מעייפות, השרירים שלי כאבו ולא הייתה לי טיפת אוויר בריאות, אבל הייתי מאושר באמת. מזה שנים שלא נפלה עלי התרפקות כזאת. באותה תקופה תיארתי את זה כמו הרגיעה הזאת שמגיעה אחרי אורגזמה, רק חזק כמה מונים.
היא שמה מוזיקה, אריק ברמן. אני שונא את אריק ברמן.
'לא ירד גשם בדרך ברכבת אל לילי מרלין' היא שרה בקולה האופיאידי ולא יכולתי שלא להתרפק במנגינה כמו שיר ערש קסום.

התארגנתי במהירות לעבודה.
השעה שמונה ורבע, עוד 10 דק' באים לאסוף אותי. שזה בעייתי במיוחד כי רק לפני 10 דק' התעוררתי למשמע המעסיק בטלפון. כמו כל בוקר, המחשבות צפות. החלומות מעבדים את האתמול, הארוחה מספקת את האנרגיה והשקט מהווה כור חמים ונוח להעלאה בגירה של דברים מכומסים.
'לא הייתה יפה כמו שזכרתי אותה' מצאתי את עצמי ממלמל תוך כיפתור החולצה מול המראה, מתכונן לעבודה. מניין זה הגיע?
כמו כלב שמקשר בין צילצול הפעמון לארוחה מתוקה, המוזיקה הצורמת הזכירה לי לילה על ספסל, כשאני עוד מתנשף בכבדות מנסיעה ארוכה באופניים, והיא חצי עייפה ומכריחה אותי לאהוב.
ואריק ברמן? לא יודע, יש לו נימה נוסטלגית.

***

השעה שתיים וחצי וזה עתה סיימתי לתכנת כי האוזו זורם בעורקים ואיבדתי את המיקוד שרפרשתי את אותה שורת קוד בהרצה שלוש פעמים לקבלת שגיאה זהה.

למה הפחדתי אותך?

אולי זה קשור לאותה סיבתיות שמובילה אותי לכתוב בשעה רבע לשלוש לבחורה שחסמה אותי בכל אפיק אפשרי, אבל אותה בחורה גם אמרה לי שאני יותר מעורר הזדהות בלילות בגלל הכנות, כנות זה טוב, אנסה כנות.

לא רציתי שתקראי את המכתבים האלה. נזכרתי במה שאמרת לי פעם שיצחק היה מדבר אליך בטלפון כשאת ישנה או מעמידה פנים שאת ישנה וזה חדר לתת מודע ואולי רציתי שזה יחדור לתת מודע בלי שתהיה מודעת. אוי זה הסבר מטומטם. רציתי שזה יהיה משהו שתוכלי לקרוא אבל לא תקראי כדי שאדע שאני עוד פורט על מיתר שאני אוהב את מנגינתו.

זה היה היופי בווצאפ החסום. זה פשוט שם, משתמר לנצח וחודר לתת מודע בלי שתהיה מודעת באמת. ואז החלפתי סים ופתאום אם הייתי שולח הודעות זה היה יוצא פסיכופטי ברמות שאני לא מרשה לעצמי כבר ואז ראיתי שלא ראית אף הודעת פייסבוק ששלחתי מאז תרפפ"ו. בהתחלה התעצבנתי על עצמי רצח כשעלה החשש שתקראי אבל זה כמו ממחטה עם סבון, משהו שצריך לפרוק פעם בכמה זמן אחרת הוא מתפוצץ. הangst הזה של שיממון לא נעים שחייב פורקן קפוף.

אז חלק מהיופי שהיה כשאמרת לי שאני יותר בר הזדהות בלילות היה שבסך הכל הסברתי לך למה אני פסיכופת וזה כאילו עשה את זה בר הזדהות ולכן חלק מגדולת הספר היא שאני מסביר למה הייתי מפחיד ובכך בר הזדהות. החלק השני היה שוואלה כוכבי המבוגרים תאכלס סוג של עזרו לי להבין למה אני הפחדתי אותך. אם פעם ההסבר היה שהיית חשובה לי בקנה מידה שאת לא מסוגלת להעריך כי א' ב' ג' והכל היה נכון, מתווסף לכך היום אלמנט המידתיות כי שושנה שאתה משקה יותר מדי קמלה ולכן זו לא באמת אהבת שושנה להשקות יתר על המידה.

האם הוא יפורסם אי פעם? ובכן, אני כתבתי פרק שמסביר על האלכוהוליזם של אמא שלי (הפרק של השתיין), אז גם אם כן זה יהיה באילום שם אבל אני מאמין שכן. אין עריכה מסובכת יותר מדי, אני עורך תוך כדי כתיבה. החלק הראשון חתום מבחינתי, בפעם הראשונה הוא לא היה. החלק השני קרוב לחתימה. וופדי פאקינג דו. לילה טוב.

סינגוגה

'סינגוגה' אני אומר לנהג מונית לבוש בגדי סתם. מצלצל בפעמון הכניסה והשומר הנוצרי פותח שערי היכל, מוסר מפתח לארונית מחוץ למקום הכינוס עבור התיק, מטעמי אבטחה. צריחי המסגד הגדול נישאים מעל כתלי הבית.
השעה 10:30 וקצת אאחר. אני מניח את הכובע בארון. יואב בדיוק מגיע.
עבר לפה בדיוק אחרי צבא, כעת בן חמישים וחמש, נשוי לאישה נוכרית עם בן נוכרי שלמד בשוויץ. פחות או יותר מחזיק את הקהילה בידיו. מתרגם לבולגרית את הכתובים, מחזיק את הרב ברצועה ותורם כסף כשאפשר. כל שבת מגיע באיחור של בעל המאה ולאחר מכן פורש לפרלמנט על בניצה בצינטרה מיכלי.
אני יושב, לוקח סידור, עוצם עיניים ונותן לשפה שזנחתי לעטוף אותי. היום בעיקר משמשת לקריאה בתשמישי קדושה חילונים. מורה נבוכים, יורם יובל ולפעמים חיים שפירא כדי להמתיק את הלב. שפינוזה ידע יותר מכולם את חשיבותה של קהילה, כמו כל אדם שאיבד משהו שלקח כמובן מאליו, ולמעשה זה הדבר היחיד שמאגד את כל אותם יורדי ציון.

החלה נפצעת. אורח מישראל שרוצה להקים מסעדה כשרה, שלושה בולגרים אילמים, והרב שפולט דברי הבל על פרשת השבוע לצד יואב שמתקן אותו שוב ושוב. אני מולו, הלקוח הישראלי הקבוע השני. מולי בעזרת נשים יושבת גירגנה, מרצה לפילוסופיה של ימי הביניים שהתאהבה ביהדות מסיבות טבעיות לעיסוקה ומטעם הדברים האדם הראשון והיחיד שהתחברתי אליו בבית הכנסת.

'מה אתה עושה פה?' היא שאלה בתום הכינוס, בבית הקפה כהרגלנו על כוס אספרסו וסיגריה ונותרתי כתמיד חסר מילים.

'גאולה רגשית' ממלמל שוב ושוב, כשההיכל נפתח, כשהמנחה נפסקת וכששואלים. משהו שיהיה חזק ממני שוב. שיוותר בלתי ניתן להגדרה מרוב עוצמתו הרגשית. אבל אין כזה.

אני מחפש לבנות שרשרת סיבתית כל שהיא. שמוריד הטל ימחל לי וישנה מסלול ואולי היא תחזור לליבי. אבל זה לא יקרה.

בקיצור, אני מחפש תקווה, מפלט, שאמצא אושר היכן שהוא. גירגנה יודעת שאני לא מאמין באלוהים, גם אני יודע, כך שמשעשעת הסתירה שמניבה אפיקורוס בבית הכנסת.

וכשאני עוצם עיניים בשעת תפילה, המילים רצות בראשי ואני חוזר למלאכת הניתוח שכה נהניתי ממנה בעברי של משהו חזק יותר ממני ושהמשיך להיות חזק גם כשהלכה.

העצם בחיי. הקבוע שמחולל הכרה של המציאות, קשר אליה, מוסריות.

אהובתי, הנערה בעלת העיניים החומות.

הערות שוליים: הפייסטוס.

אני מאמין ששם העט מתמצת היטב את ילדותי כפי שאני רואה אותה, מסכם מעללי עד גיל תשע עשרה.

למה הפייסטוס, אל הנפחים במיתולוגיה היוונית? הפייסטוס, האל היחיד שנולד מכוער ושבור.

השבר, כאמור, הוא התבונה. וכסחורה פגומה הוא נזרק בידי אימו מהאולימפוס ונשברו רגליו.

מגיל צעיר החיים היו לו לכובד. לא טיפחו את הכלים לתקשורת עם העולם והאנשים בתוכו, התבונה איפשרה להתרחק מהמציאות, לבנות עולמות פרי דמיוני ולהסתגר בתוכם. עוד בגן כשכולם שכבו בשנת צהריים הלכתי לקרוא ספרים.

אבל היא רק אמצעי, הרגליים העקומות, שעם הניכור שהיה כהשלכה מהר אולימפוס שבר אותי סופית, ובצחוק הגורל היה ללחמי. זהו, זו הנכות. לא יכולתי יותר ללכת, הקהיתי כל תחושות הגוף כדי להימנע מהכאב. ריחפתי בענני מחשבות טהורות על אידיאות שלא קיימות ברוח המציאות. אולי לא כמו הפיסח, אלא הסומא שלא יודע צבעים, ריחות וטעמים, והצר תנועתו מהחשש.

את הפייסטוס מצאו הקיקלופים, אני גיליתי את הפילוסופים, מפלצות מכוערות עם עין אחת למציאות ומלאכת זהב בידיהם. הם עיטרו עולמינו בדברים שנעלמו.

זה מטאפורי מדי, מיופה יתרה, אבל הפילוסופים נתנו תוקף למילים גדולות שלא הכרתי מתחושותיי האישיות כמו 'אהבה', 'כעס', 'יופי', 'אמת' ועליהן אכתוב בספרי. לפתע יכולתי לתקשר עם העולם. אם לא באמצעות תחושות, באמצעות מילים. כמו בוט מחשב ששר את הסונטות אבל לא מבין את המנגינה. וידעתי פתאום איך לחיות, ומה לעשות, ומה נאות ומה פחות.

כללי האתיקה לא נכתבו עבור האדם היומיומי שנע בידי תחושות צודקות, אלא החושב, שמתקשה לדעת טוב ורע לבדו.

עוד נזכר בפעם הראשונה, שהבעתי דעתי בכתב אל מול הכיתה, מתנגח במורה טיפשה ו... העריכו אותי. בפעם הראשונה לדבריי יש משמעות. וכך הפייסטוס מצא ייעודו, ואני את שלי. הוא לא זכה לגאולה מהכבשן החם, הכבשן החם היה לגאולתו. תכשיטים מצור עוזו שזכו להוכרה אדירה. הפייסטוס, המכוער באלים, שבזכות עליבותו היה צריך לדמם עבור מלאכה שהפכה אותו לגדול שבהם.
סיומו של הסיפור טראגי.
הפייסטוס זכה לאהדה, אבל לא לאהבה. הוא נישא ליפה באלות, אפרודיטה, אבל זו בגדה בו עם ארס, הלוא הוא אל המלחמה. כך זה עם אלו שאוהבים אותם בשם פועלם ולא הם עצמם.
והמלאכה הביאה לו אושר, משמעות, אבל נפחות היא אישה דורשנית, ותעניק רק כל עוד אתה מוכן לסבול עבורה, רק כל עוד אתה חי למרגלות ההר, בכבשן החם.

חידוד המשנה שלי

זה תקופה ארוכה אני מגדיר עצמי כדאואיסט ובמשך פעימה קצרה יותר, הפריע לי דבר במשנתי.

אחרי הכל, הדאואיזם המציא את סמל היין והיאנג והיאנג של הדאו הוא הקונפוציאניזם.

צורה שמכסה תכלית, התבנית שמחלקת את הרצף, סדר בכאוס, תבונה לתודעה.

נראה כי הדאו מתמודד מול אתגר גדול יותר, לא רק שעליו להוות התנגדות לסדר הקונפוציאני, עליו להכיל אותו! להסביר אותו, לשמש כתיאורו.

אני מתנגד לתבונה כבסיס התנהגות בחיים, אבל זו צביעות. עליי להסביר גם כן מדוע התבונה נחוצה, מה מקורה.

כיצד אמלט מדבר שאיני מודע אפילו לתועלתו? כיצד אגבש צורה לעבר תכלית לא מוכרת?

אז חזרתי מספר צעדים אחורה וחשבתי, חשבתי, ואז הבנתי!

זה מתחיל מהצורה בה אנו משתמשים בחשיבה בתחילת הדרך, כדי לפצל את המציאות לישויות שמעוררות בנו תחושה חיובית ישויות שמעוררות בנו תחושה שלילית. הראשונות יהיו לטוב והאחרונות לרע.

הסוכר המתוק, המים החמים, התבונה מחלקת אותו לישויות שנוכל לנוע לעברן.

כאשר אדם עומד בין דרכים מתפצלות, הוא מתנתק מהמציאות אל המחשבה ומנתח את הבעיה, מפצל כל בחירה לישויות המרכיבות אותה, בוחן היכן יותר ישויות נמצאות בנקודה עליונה, וכך הוא בוחר בדרכו שלו.

התבונה משמשת אותנו בפיצולי דרכים, היא מאפשרת לנו להתנתק מעולם התחושות כדי לחפש דרך עליונה יותר מבחינה אינטקלטואלית.

אבל גם הנגן בוחר איזה תו לנגן בהמשך השיר. כן, אבל הנגן בוחר תו כשם שמים בוחרים כיוון זרימה בנהר. הוא לא ינגן את התו השגוי, כשם שהמים לא ינועו לעבר שולי הנהר, כשם שאנחנו לא רוצים לנשום, או לכתוב את האות כ' במילה לכתוב, אנחנו לא מתלבטים, הרצון לא פועל פה, התבונה לא פועלת פה, כי הוא יודע מה מרגיש נכון יותר אוטומטית, ללא עזרת התבונה. התבונה בורחת מה'מרגיש טוב', לרוב כי וכאשר האדם אינו מסוגל לדעת מה ירגיש טוב.

וכעת ניגע בפיתוח כלים, החלק השני במשנה שלי בו התבונה בורקת.

כלי הוא יצירה של התבונה, כשם שמהות ותכלית היא תפיסה תבונית. זה קישור של התבונה בין ישות אחת לאחרת. מזלג->נעיצה, סכין->חיתוך.

אבל כיצד לחתוך? לסכין יש דרכים מרובות לכך. למעשה, הטכניקה של שימוש בסכין היא רצף אדיר של חיתוכים. גם כאשר התבונה מבודדת ישות, המילה מורכבת מרצף, הטכניקה (שהיא להעביר רצף של פריטים דרך פעולה די זהה עם וריאציות קלות להתאמה לכל פריט כך שהקלט יצא זהה בכל פעם), היא רצף.

כלי מומצא באותה דרך שהתבונה מכירה. היא מבינה שבעזרת מזלג היא תחוש יותר טוב בפעולת האכילה מסיבות ראציונליות. מכל אלו עולה דילמה תמידית, כאשר האדם נקלע לפיצול דרכים, האם עליו לדבוק בטכניקה קיימת ולהשתפר בה, או לשנות טכניקה? האם לא לחשוב ולהשתמש בתודעה בצורה חדה יותר, או להפעיל את התבונה?

מקומה של אהבה במשנה:

אהבה גורמת לנו לחוש את המציאות יותר טוב וכמו כן לפרק את המציאות לישויות בהתאם לצורך.

כאשר יש ערך באופק, ניתן לקבל את ההחלטה כמה לפרק את העולם לישויות וכיצד, בהתאם לדבר שיאפשר שאיפה טובה יותר לעבר האהבה.

אהבה היא גורם שאיננו חושבים עליו. אסור לנו להיות מועמדים בפיצול בין האהבה לאפשרות אחרת, עלינו תמיד לרצות להתקדם לעבר האהבה כי היא זו שלשמה הפיצול בכלל מתרחש והמודעות לסביבה בכלל קורת.

אני מודה שהחלק הזה בתפיסתי עדין רעוע יותר, עליי לשייף אותו כעת.

Make america moderate again

1. אחד הדברים העצובים בארה"ב היא הפולאריזציה. סנדרס כמעט ייצג את הדמוקרטים וטראמפ... השיח נהיה רדוד, קיצוני, פורנוגרפי וטיפש. טראמפ גזען, סקסיסט והומופוב.
2. והאבסורד הוא שגם הילארי, ןזה נשכח לחלוטין. הילארי, שתמכה בבעלה בפרשיות האונס וביישה נשים, שכתבה במיילים שלה שהיספאנים גנטית נחותים, שיירטה את פרשת המיילים בזמן הבחירות.
3. וזה מפחיד כמה כח יש לה בתקשורת. כאשר כל הערוצים בפריים טיים שידרו את הקול שלה, תוכניות הומור הפסיקו להצחיק ושירתו מטרה וגילית אנשי מפלגה ומשפחה של קלינטון במקומות מסוכנים.
וזה עצוב כמה האמריקאים שתמכו בה טיפשים כשהם לא שמו לב למניפולציה התקשורתית הברורה.
4. ואם כן יש פה ניצחון קטן לדמוקרטיה שראתה מבעד לבולשיט.
5 . ואולי זה סממן אדיר לכישלון של אובאמה שהוביל רפובליקנים לידיו של אדם מגוחך כמו טראמפ מפאת חשש שדמוקרט ייצג אותם שוב. טראמפ שאפילו המפלגה שלו מתחלחלת ממנו.
6. השיח של אובאמה נטה להיות מאוד אלים כאשר מדובר ברפובליקנים. הוא לא שוחח איתם בנוגע להחלטותיו הגדולות והשתמש בצווים ממשלתיים כמחוקק.
בדרך כלל אלו הדמוקרטים שאמורים להזדעק כאשר הדמוקרטיה מופרת אבל המטומטמים שמחו וצהלו ודנו על תרבות הPC.
7. וכעת נדון ביכולות הממשיות של המועמדים. נראה כי להילארי יותר כח וקשרים מטראמפ, דבר שיסייע לה בהנהגה ממושמעת. אבל פרשת בנגזי והמיילים מעידה שאין בה טיפה מהמידה הטובה. היא נערת הפורטונה, מקיאוולי יאמר. נולדה למקום טוב בלי יכולת לקדם אותו. אפילו התפיסה הכלכלית שמופיעה במיילים שהאמריקאים לא קוראים ליברלית ומאוד לא פופוליסטית, אבל אני חושש שתהיה נשיאה מושחטת.
8. טראמפ לעומתה, הוא הקלף המשוגע. איננו יכולים לדעת אם הוא באמת סתום כמו שהוא משווק את עצמו לקהל האמריקאי המונגולואיד או שזה משחק.
ואם זה לא משחק, עדיין הרמה שלו כל כך נמוכה שאני מתקשה להאמין שהכח יהיה בידיים שלו. הקונגרס והתקשורת ישחקו עם שחקן דביל כמו צעצוע.
9. מנגד זה מה שאמרו על היטלר.
10. כשטראמפ אומר make america great again... למתי הוא מתכוון? פעם קודמת שהיא הייתה מוצלחת העולם היה במלחמה. האם הוא יכריז מלחמת עולם שלישית?

שני משפטים בוהים בי מצג המחשב. "סופ"ש נועד לכתיבה" עלאק.

הבטחתי שלא אכתוב פה עד שאסיים את כתיבת הספר, אבל בימים אלו זה נראה כמו הכרח.

קמתי ממושב אוטובוס ריק, מתהלך במעין הארה רוחנית אל אור שבקצה המסדרון. הגיטרה של ג'ימי הנדריקס ברקע, מחוללת את החוויה, ולפתע כמו גרגרי חול בים, הצבעים נפלו ממני אל הרצפה. ולא הצלחתי להבין מה סינטז את החוויה, ולא הצלחתי לפלוט את המילים לדף, ונשארתי בלי מילים או תחושות לכך, לילות של נידודי לילה מחשידים שמשהו לא כשורה עד שאדם קרוב בפייסבוק שאל אם הכל בסדר, ופתאום נפלט לי משהו שלא ציפיתי שהחזיר אותי לכומר המוכר שהשארתי מאחור, אתם כמובן.

"החיים שלי הם מטלה אחת גדולה שאני מת כבר לסיים אותה ולמות. לסדר חמישה ספרים גדולים מולי ולחתוך את הבטן מול קהל."

אתם כבר מכירים את הסיפור, מגיל צעיר הדמיון שלי השתולל ומנע ממני לתקשר עם העולם החיצון.

היכן שהוא בגיל 19 התחלתי לראות סדקים בבדידות והשפה שלי נבניתה כדי להסביר עולם חדש.

זה היה אירוע נפלא, ולא רק לי הסובייקט שנחשף לדברים שלא ראה מעולם. העובדה שהחושים שלי משותקים גורמת לי לתאר הכל כדי להבין אותו ולגבש רעיונות חדשים.

נתקדם קצת בזמן ואני בן ה-21 חולק את הרעיונות שלי עם דוקטורנטים לפילוסופיה שמציעים לקשר אותי עם אנשים כדי לחדד אותה ולשחרר משהו חדש לעולם. סללתי לעצמי ייעוד ואיתו מחשבות כבדות.

הראשונה שבהן היא הסתירה הכרונולוגית.

פתאום המחשבות האלו אמורות להפוך ממשהו רע לטוב, ראוי להערכה. שנאתי את עצמי בגללן. אנשים שנאו אותי בגללן. אז מה פתאום הן הפכו לקנה עליו אני נשען? אותה בחורה של גיל 19 חמקה מידיי וקשה לי שלא להאשים את הנוירוטיות שלי. והמחשבות המתנשאות, החרא האלה, יאמרו שאין פה טוב ורע יש פה פשוט יש שאני מתמודד איתו, מהול בשניהם.

וזה לא שהן טובות, זה לא שאוהבים אותי בגללן. אני לא אוהב את מקיאוולי, קאנט או יום, אני מעריך אותם ותו לא.

בואו נדבר רגע על יום, הפילוסוף שטען שאין ראציונליזם ומוסריות, רק הדוניזם. כלומר אנחנו לא עושים משהו כי הוא ראציונלי או טוב מוסרי, אלא כי הוא עושה לנו תחושה נעימה.

ואני ממשיך דרכו פה. אני פלצפן (שנמנע בינתיים מהמילה פילוסוף מטעמי צניעות וקטונה) מאוהב. כל משמעות, מוסר וראציונליות בעולם מונחות עבורי בידי אהבה.

אז איך זה שאין לי כזאת? ניסוח אחר, איך זה שאני לא מצליח לשמור על אהבה?

זה לא שהאפשרות להיות חי ולא מאוהב לא קיימת אצלי, זה שאני מודע לחלוטין שהיא משאירה אותי ריק וחלול. חסר משמעות, תנועה, רוח במעטפת אני קורא לעצמי.

אני מביט על העולם ממרחק, לא מחובר לחוויה האנושית. אולי אני מנסה, אולי אני מצמיד אותי לאוהבים או למוסריים, אבל זה לרגעים צרים.

ואני נהנה מזה, קשה לומר שלא. כפי שכתבתי, זה לחמי. אבל האמת? אני פשוט רוצה להיות טיפש. אני רוצה שלא להביט באנשים הדתיים שמתפללים בבית הכנסת, אני רוצה להיות הם.

הלכתי לבית הכנסת בשבת. ניסיתי להישאב לרוחניות ממקום של בקשת מחילה, רגשית. אבל הסטנזות היו ריקות לחלוטין.

אני רוצה את הרגש. אני לא מצליח להתחבר אליו.

האם אוכל להתחבר לרגש? עם כל הפיקפוק שלי, חוסר האמון במוסדות קדושה, חילוניים ודתיים כאחד, האם אוכל להיסחף בתחושות שאין לתאר?

ואם זה אומר שאהיה עוד גרגר אבק בספקטרום הזמן, גוון צבע שאפילו לא זכה לשם, או יחס, שום דבר ייחודי, אמן.

מחילה. רגשית. זה מה שאני מחפש. מישהו שיאמר לי שהכל בסדר עכשיו, שיתקן את זה. אולי לא מישהו, אולי אני עצמי. כל יום שעובר אני לומד קצת יותר. על העולם, על אהבה, על החיים עצמם. נשים נכנסות ויוצאות מחיי, שינויים מתרחשים, אבל אני מסתכל על העבר. כי אני חולם שהייתי שם עם הניסיון שיש לי עכשיו.

אני חושב לעצמי - האם דברים היו שונים אם אני הייתי שם במקומי בגיל 19?

אולי כן, אולי לא, אולי אני רוצה לרכוש את אותו ניסיון ולחזור לשם. אבל זה כבר לא אפשרי.

האם זו אהבה כלפיה? אולי רק אותה מחילה, על שפגעתי, גרמתי לה לבכות.

פרידה אחרונה גורמת לי לחשוב על הסיכויים שזה היה בכלל הופך למשהו יותר בין שנינו. אולי התשוקה הייתה כובה אם כן.

ומכל זה, האם אתם מצליחים להבין את אותה הודעה? את אותה פליטת פה שהרשיתי לעצמי?

כי מאחורי המעטה הרשמי, עומדים נדודי השינה בלילה.

"אתה סוג של קדוש מעונה מבחירה."

היא אמרה לי. אותה אחת שאני מטיל בה את האשמה לאותה פליטה.

והיא צודקת. אני רוצה להיות נביא הפורענות. לשבש את הלך הרוח המודרני, קאנט עכשווי כזה שלוקח את ביקורת התבונה ושורף אותה. אני כן רוצה להיות מעונה, כי זה מה שאני מכיר. אני לא יודע קיום בלי עינוי.

"אתה ניזון מכך שאחרים מטפחים לך את האגו. אתה מבין שאם אתה באמת רוצה לשאוב בטחון ממי שאתה, זה חייב להיות מנוטרל מפידבקים של אחרים? וזו עבודה שאתה עוד תצטרך לעשות."

וגם פה היא צודקת האמת.

הייתי הרבה יותר מאושר אם הייתי מסוגל עכשיו להמשיך את החקירה שהתחילה בסדק שהתחיל בגיל 19 בכיוון רכישת התחושות המוקהות שלי. להינות באמת מדברים. אני לא יודע אם אני מסוגל.

אובדנות הפכה להיות חלק מהזהות שלי. אינבידואליות, פורענות, נבואות חסרות שיגרה שכבר נאמרות בכוונת תחילה, בלי תשומת לב אמיתית. מי אני אם לא הן?

אני צריך לשמור עליה בחיי. תובנותיה עמוקות מדי מכדי לזנוח.

או כמו שהיא אמרה:

"לכתוב זה חלק מאד קטן מהחיים. הנאה בעלת משמעות היא כזו שכרוכה באינטראקציה עם אנשים אחרים."

מעניין...

in celebration of love

1. After we divide the טבע* into ישויות, we distinguish those that relieve aesthetic חסכים.
Referring biology, those are dopamine stimuli.
For example, the apple is tasty. We assembled an entity called apple and recognized it with positive filling of the node.
2. There are those entities that relieve more then one node. Take a woman to a man for example. She may start as a sexual stimuli but span to multiple nodes. She may cook and clean and heal.
3. The woman becomes like water in the rock, it fills the small gaps quite nicely and slowly enlarges them. If the water dries, the rock is left hollow and weak. When the woman leaves, the man is broken. This is love.
4. Love is attached to a different stimuli, Oxycontin. Unlike aesthetic pleasure, ideological pleasure is related to suffering. Love makes suffering for an entity feel good. This is so to keep the entity existing and the idealist, fighting for his love.
5. A friend once told me that dichotomy is an illusion created by the mind. But there is dichotomy in nature. A stream moves from one place to the other.
Man moves toward his loved entity, the ideal.
He is right by saying that morality is relative. Each man is striving to a different entity which he considers good.
6. The ways we divide reality differ, our entities differ, what we fall in love for differ, but all falls to the same positive reward system.
7. And so we discover the dissonance between two good feelings that left many baffled. Hume was right to believe that we can reduce morality to hedonism. He was right to believe that there is no rational judgment deprived of passion. But in his attempt for scientific minimalism and the induction to three newtonian rules, he couldn't face the simple fact that our reward system is constituted by two positive contradicting reinforcements: dopamine and oxytocin, aesthetic and ideological pleasure.
This is why he couldn't understand the relief the monk feels and had to crumble for moral judgments.
8. When someone is said to make a rational decision, it is judged by that decision toward a value.
Yet how do we discover what is good?  There is no rational base. It ends with an axiomatic value.
And how do we discover how to do good to the value? Only by finding what is good to us.
9. My aesthetical philosophy is lacking, yet I divide a work of art to three stimulis: analytical, it is thought provoking, aesthetical, it's beautiful, idealistic, I agree with the message.

10. Yet there is absolute ground zero for morality. Nietzsche  called it 'the will to power', yet a more accurate approach would be 'the will to exist'. if an entity doesn't wish to exist, it would disappear*.
Entities can exist in three forms: spacial (the size of an entity), temporal (long lasting) and reproducing. This law is true for particles, genes and memes.
11. Goals can be divided to temporary (israelits want a country) and eternal (the love for god). The temporal are irrelevant as examining humans as anything but machines for the passing of the eternal struggling genes. The temporal exist by reproduction. As we can talk about the human race, or the tribe, or any collective of multiple temporal entities we can discuss temporal goals as a collective of an eternal goal.
12. And the law goes as such: The more approximate the goal the more morally good.
The goal is eternal, thus ideal, thus unreachable.
Once a goal is destroyed, or all of it's supporters, it can't get closer to itself and thus, every negation of the goal is considered immoral.
The absolute value is such: The deconstruction of the value is immoral for it's carrier.
13. This explains the moral relativism. Each culture, inhabiting different terrain value these values that are able to survive in it's environment. All cultures value water, as it is a mean to survival of all memes, and philosophy and the crafts.
14. Instead of searching for the absolute value, as there is none, one should look for the absolute path for the value, as all values share the same goal of survival, all investigate reality for means of survival. The מציאות's essence is as the selector of values.
15. The brilliance of the critic of pure reason is the antonyms. The conclusion is such: instead of looking for contradictions, one should look for the common in all, for this is in most probability, the absolute truth. What Kant considers as the substance, is the remainder when all changed. It is the reason after the antonyms were discovered*.
16. We often laugh at the greek for their geocentric perspective. But a heliocentric approach was not required. We laugh at Christianity and it's dogmatic thought, yet a dogmatic thought was what needed to survive in Christendom's environment.
The values we strive for, the ones we need to protect, derive the dominant faculty of thought. Science is not superior, it's simply different, better at mechanical analysis, worse at existential one*.
17. The survival of an entity depends on phsical straggle, and a mental one as well, as the theists probably know.
This is why national discussions are not rational, and are highly emotional.
18. So we reach another dissonance. On the one hand, we judge quality of arguments and technique by it's way to an end, and on the other way, we are totally blind to the end's effectivness or greatness.
Love is only possible by dependance.
19. The french didn't fight for democracy out of need for freedom.
The peasents fought due to starvation, the genes looked for a new morality to survive.
The old morality died because it's carriers were weak. The ideal of freedom was born.

20. Heiddeger believes discourse is important for morallity and intelligence. Humans are the only ones able for morallity and intelligence. Heiddeger is wrong empiraclly.
21. Let's first separate langugage to it's main attributes: communication and devision of reality.
It is true that most animals lack in the first, they communicate feelings, not entities, but problem solving animals prove that there is a devision of reality to entities and essence (tools which are good for tasks) outside of humanity.
22. And if there is instrumentalism and entities, there is the knodledge that some entities are better for them then others (in an aesthetical sense, better feeling), that some are highly better, that they are dependant on.
23. And I claim this is a sign of intelligence, love it self. Love requires an attachment to an entity supressing qualia. So we can suffer for it. It is possible to locate sugar with no intelligence, by finding signs for sugar in the enviorment using senses. Finding what makes an entity good and striving it requires high intelligence.
24. The thing that makes us blind, is what gave us sight in the first place.

*טבע - may refer to reality or nature. טבע is related to words such לטבוע, טבעת, מטבע. As we carve on the coin and give it meaning, we do so on reality. So I separate reality to מציאות, from the word מצא, what we find, and טבע, how we decide to divide it into entities.

ישות - may translate to beings. from the word יש. May be translated to 'are' or 'have'. Not to be confused with being in the english sense, more related to הווה in hebrew. 

חסך - What is deprived and needs to be filled. I'd translate it to node.

*YET, I'd claim in a different paragraph that there is no substance long existing. Only 'family resemblance' that I resolve in a debate between the faculty of consciousness and the faculty of contemplation. 

*Room for debate