טל,
כנראה שלא אתקשר במהלך השבוע. מישהי צחקה לאחרונה שאני מתריעה פעמים רבות לפני שאני מצלצל וזה כי אני לא אוהב להטריד אנשים בשיחות ארוכות, אני שונא שעושים לי את זה. מאחר ולא קבענו זמן שיחה, נחכה עד ליום ראשון. לא כזה נורא. אבל אני רציתי לכתוב לך פרילוג כי עניין אותך על מה הספר שלי.
על מה אני בעצם כותב בספר?
נתחיל ממה שאת יודעת, התחלתי לכתוב אותו ככלי טרפי כשלא דיברנו.
המון ממנו עסק באיבוד משמעות.
אחת הביקורות הראשונות שקיבלתי, עוד כשהספר היה מפורק אחושרמוטה והיא קראה אותו מדפים שהקלדתי, הדפסתי ממחשב צה"לי וכתבתי ביד, שהקושי האמיתי יהיה לערוך אותו. הנה הסיבה:
הספר אמור להיות מורכב מסיפור אישי, מסקנות פילוסופיות והניתוח של הנסיך הקטן כאשר שלושת החלקים צריכים להיות מחוברים ובעלי קשר רציף והגיוני. זה קשה במיוחד כי... אין לי ממש סיפור אישי. כאילו יש, הוא פשוט לא מאוגד עם התחלה, אמצע או סוף, אין קונפליקט מרכזי, אין עלילה, אין קליימקס. יש את המחשבות המפורקות שלי על אירועים בעבר.
סביר להניח שב"עלילה" מה שאני מתכוון שזה יהיה הוא חדירה לשכבות יותר ויותר עמוקות של עצמי (אני כותב בלשון עתיד כי זה לא מגובש עדיין כפי שאני רוצה וברמת עומק שאני רוצה). הכי שטחי יהיה המריבה, מתחתיה האינטריגות שהובילו אותי להתאהב בך, הגירושים, התיכון, הילדות המוקדמת והתקפי ההזיות שאני לפעמים חווה יחד עם המשמעות שלהם.
זה עלילה.
מה המסר? הספר מחולק לשלושה חלקים בעיני. ההתחלה, הכוכבים והמסע בכדור הארץ.
בחלק הראשון אני טוען שכל העולם הוא אשליה, שהמרדף אחר רצונות ארציים מוביל אותנו לסבל ושכדי להיות מאושר באמת צריך להתנתק מהשיעבוד לגוף לעבר תענוגות התודעה - סקולניזם ואומנות. מה שאני עושה די דומה לחברנו שופנהאואר רק שאני עושה את זה טוב יותר כי אני חכם יותר ממנו (עוד לא החלטתי אם נרקסיזם בוטה זה מצחיק או גורם לי להיראות כמו זין אנושי).
החלק השני טוען בדיוק הפוך. עולם המחשבה הוא אשליה אחת גדולה ומסוכנת, היא גורמת לנו לשכוח שהדברים המענגים באמת הם החושים עצמם ושזה הדבר היחיד שקיים. "אני מרגיש משמע אני קיים".
ואז החלק השלישי. שם זה נהיה מורכב יותר. אני טוען שאין הבדל בין הערכים שלנו לתפיסת החושים, תפיסת החושים נבנית כדי להשיג את הערכים. אני טוען שמה שחשוב באמת הוא למצוא ערכים שהופכים אותנו למאושרים, מטרה קשה בפני עצמה. החלק השלישי די קשה כי אין חלק שלישי. כאילו, הוא כתוב, ממש גרוע, אבל כתוב. מה שבאמת יש לי זה המון מחשבות. משנה פילוסופית שלי שאני מאוד גאה בה ובעיני מבריקה מאוד שאני צריך לשחרר על נייר. יש בה המון שאלות שלא נענו, אבל היא מצוינת.
לא אכביד עליך בפילוסופיה כי זה לא מעניין אותך בדר"כ.
אפשר לומר שאני מנסה לעשות משהו בסגנון של חיים שפירא לפעמים. להכיר לאנשים המון שמות של אנשים מגניבים ומה שהם אמרו כדי ליצור להם ענין במחשבה. כפי שההקדשה שלי בתחילת הספר רומזת.
אבל אני גם עושה מה שזן ואומנות אחזקת האופנוע מנסה לעשות ובונה סיפור שמתחבר לחוויה האנושית ועל הדרך מוכר מסרים. זה מאוד חשוב לי לא לאבד. הספר צריך לעורר אמפתיה חזקה אצל הקורא.
את נמצאת בו כי כפי שכתבתי מספר פעמים: אני מאמין שהתודעה נעה לפי אהבות עיקריות. אצלי הן אומנויות לחימה, האחים שלי, פילוסופיה, האמת, האומנות שלי ואת. על כל אלו אני כותב הרבה.
קראתי שלושה פרקים מהספר שוב כדי לרפרש את הזיכרון:
קצת עליה
אהבה
הפעם באמת על אהבה
שלושת הפרקים האלו ממאוד ממוקדים על אהבה (אני חושב שזה מובן מהכותרות).
הראשון עוסק בך לצד תיאוריות פסיכולוגיות על אהבה ולמה אני התאהבתי בך, השני הוא מסה מלאת פאתוס על שיעבוד והשלישי הוא סיכום החלק הראשון של הספר שנכשל מבחינתי אבל הוא יעבור גימור.
שלושתם בעצם.
השניים האחרונים אני לא חושב שיזיזו לך. כאילו, הם כן אבל הראשון יותר בעייתי.
אני כותב על האהבה לירדן ואני מזכיר לך שלא התאהבתי בירדן כי היא מושלמת. התאהבתי בה כי מצאתי בה את הפגמים שמצאתי בעצמי ודברים נפלאים שמצאתי רק בי (הייתה שמירה אחת כשהשומר מסך שלי היה של כלבי אשמורת שהתיישבתי לידה מאוחר מאוד בלילה למרות שזה ממש אידיוטי לשבת עם מישהי כל כך מאוחר בלילה בלי סיבה והיא ראתה את זה ואמרה לי שזה הסרט האהוב עליה וזה העיר לי איזה מאה נורות), לצד גורמים נוספים שאנחנו מכירים.
זאת כתיבה לא מתייפייפת אבל גם לא מעליבה, זו כתיבה קלינית ככל האפשר שרוויה בהמון ציטוטים מספרים פסיכולוגים ואפילו פירוט על מערכת האוקציטוסין בגוף.
ואם כל זה נכון, למה אני כל כך מפחד להראות לך את זה?
כי היה לי כל כך קל לאבד אותך כבר.
אז פרק שעוסק בך כפי שאת בעיני? זה מפחיד אותי. כל כך מפחיד שחשבתי למחוק את הפרק, או לא לפרסם את הספר.
אבל המילים חייבות נמען. כנראה שפשוט אערוך אותו. וגם אם כן, זה לא ישנה הכל.
מה אני בעצם אומר? שאת תצטרכי לקרוא אותו אני מניח ואני מעדיף שבנוכחותי, ושתאמרי לי מה את חושבת בכנות.
תמיד איפה שהוא נפלנו לשם עם הבלוג. לפעמים זה היה כי אני בן של זונה, לפעמים כי הייתי כן באמת. חיפשתי את האמת שלי בתוך הבלוג הזה ולפעמים דרכתי.
אני לא מבין למה אנשים מתקשים להבין שאני אוהב אותם כל פעם שאני אומר בכנות מה אני חושב.
זה כנראה קשור גם לכך שאני לא מחמיא להם מספיק על כמה שהם נפלאים בעיני. את לא היחידה אז אני מנחש שזה בעיה שלי עם עצמי.
יום ראשון אנחנו נפגשים, אולי אפתח את הפרק הזה, אולי נחכה שאגיע אליו בעריכה ובכלל נראה אם הוא רלוונטי.
רק תבטיחי לי דבר אחד, וזה בלי קשר לפרק:
לא משנה מה את קוראת שלי או מה מצב העניינים בינינו, תזכרי תמיד למה אני מחבב אותך.
כי את נבונה, מרגיעה אותי, עוקצנית עם חוש הומור מטופש ושחור כמו ניגרו מדג'אנגו אנצ'יינד, מתפלספת ואוהבת את זה... בעצם אוהבת את כל הדברים האלו שמרגשים אותי ואיש לא מבין - אוכל, מוזיקה, קולנוע, אומנות, מחשבות בצורה די זהה למעשה, עם צחוק שנופל על הטונים הנכונים כך שאוכל להגדיר אותו כמוזיקה בו את מרבה להשתמש, תמיד מעודדת אותי כשאני דואג יותר מדי, חולקת מחשבות זהות על האנושות, רגשות זהים על העולם... ואת יודעת... כי את טל.
וכמו טראמיסו טוב (וכולם יודעים שטראמיסו זה הקינוח הכי טוב בעולם), תמיד משאירה צורך בעוד.
לילה טוב,
נתראה מתי שהוא
