חופש? חופש?!
כזה שיש למעטים בחברה. כאלה שיש לאלו עם התודעה הלא כבולה. הunfetteted mind. כזאת שיש לי או לפחות אני שואף לעצמי. שמסוכלת לברוח ממירוץ הסוכר, לטפס על ההר ולהתבונן על כל הנמלים העלובות ולומר " Ego sum humana basilicus" במובן הטהור של אני האדם ואני הוא נזר הבריאה. על שם מה? על שם התודעה העליונה. על שם היכולת לראות את היצרים, המניעים, הכבלים האנושיים ובכך לנתץ אותם ולהיות חופשי.
לשם מה? מה הרצון העליון? השאיפה העליונה?
אושר הוא התשובה האינטואיטיבית. אושר מושלם ומזוקק. מהו אושר? אושר הוא שליטה. כח עליון ונשגב על כל חלקה טובה שמסביבך. לא לשם העריצות, לא לשם השליטה עצמה, לשם העליונות בהיררכיה החברתית.
לבנות ממלכה, להרגיש שהשארת זכר באנושות, בנית אמפריה, כבשת שטחים. כן, אני יוליוס קיסר ואלכסנדר מוקדון וגינגיס חאן ונפוליאון. אני ארכימדס ואריסטו ואפלטון ודה וינצי. אני יאשיהו הגדול, ישוע, מוחמד ולותר קינג. אני אל עליון ובירכתי את האנושות בזרעי. לא לחינם האלים פוסלו בצלם אדם. נותנים לו מתנות ומביעים חמלה. זו התשוקה. לשלוט בעזרת חמלה ולהסב עונג לשם הבעת גדולתי.
מהו אושר? אושר הוא מדד לכך גרידא. קרא פסיכולוגיה, חשוב על עצמך והתבונן בסביבה ולמד שאושר הוא מדד להפצת הפיריון השכלי שלי. לא שמחה, אושר.
אך אליה וקוץ בה, יש פה פאק, הוא שב וחוזר האויב של האנושות העליונה, האלוהית, הבבלית, של הנפילים. קוללנו בגוף מכני, תועלתני וחולני. הגוף החולני שלנו שכובל אותנו לתשוקות האנושיות הפשוטות משעבד אותנו, השם ירחם, לאושר. "תתנחם", "תאהב את עצמך" הוא אומר. " עבדת קשה אדם וזו שעתך לנוח." לא אדם! לא! המקום שלך בגדולה. אל תקשיב לרעה.
כזה שיש למעטים בחברה. כאלה שיש לאלו עם התודעה הלא כבולה. הunfetteted mind. כזאת שיש לי או לפחות אני שואף לעצמי. שמסוכלת לברוח ממירוץ הסוכר, לטפס על ההר ולהתבונן על כל הנמלים העלובות ולומר " Ego sum humana basilicus" במובן הטהור של אני האדם ואני הוא נזר הבריאה. על שם מה? על שם התודעה העליונה. על שם היכולת לראות את היצרים, המניעים, הכבלים האנושיים ובכך לנתץ אותם ולהיות חופשי.
לשם מה? מה הרצון העליון? השאיפה העליונה?
אושר הוא התשובה האינטואיטיבית. אושר מושלם ומזוקק. מהו אושר? אושר הוא שליטה. כח עליון ונשגב על כל חלקה טובה שמסביבך. לא לשם העריצות, לא לשם השליטה עצמה, לשם העליונות בהיררכיה החברתית.
לבנות ממלכה, להרגיש שהשארת זכר באנושות, בנית אמפריה, כבשת שטחים. כן, אני יוליוס קיסר ואלכסנדר מוקדון וגינגיס חאן ונפוליאון. אני ארכימדס ואריסטו ואפלטון ודה וינצי. אני יאשיהו הגדול, ישוע, מוחמד ולותר קינג. אני אל עליון ובירכתי את האנושות בזרעי. לא לחינם האלים פוסלו בצלם אדם. נותנים לו מתנות ומביעים חמלה. זו התשוקה. לשלוט בעזרת חמלה ולהסב עונג לשם הבעת גדולתי.
מהו אושר? אושר הוא מדד לכך גרידא. קרא פסיכולוגיה, חשוב על עצמך והתבונן בסביבה ולמד שאושר הוא מדד להפצת הפיריון השכלי שלי. לא שמחה, אושר.
אך אליה וקוץ בה, יש פה פאק, הוא שב וחוזר האויב של האנושות העליונה, האלוהית, הבבלית, של הנפילים. קוללנו בגוף מכני, תועלתני וחולני. הגוף החולני שלנו שכובל אותנו לתשוקות האנושיות הפשוטות משעבד אותנו, השם ירחם, לאושר. "תתנחם", "תאהב את עצמך" הוא אומר. " עבדת קשה אדם וזו שעתך לנוח." לא אדם! לא! המקום שלך בגדולה. אל תקשיב לרעה.
בסבל האדם מוצא את גדולתו! כי למה לשאוף ליותר טוב אם אתה כבר חי אותו? הכאב דוחף אותך הלאה לנשגב, למרומם, לאידאה.
לא לחינם היוונים פחדו מהמדוזות. נשים מפתות, מרוות, מענגות שכאלו שבמלוא סיחרור החושים הדיוניסאי גוררות אותך לתהומות המרים של הדאס. תפלי לאכרון נשמה אומללה שם תשוטי יחד עם האחרות בסבל נצחי.
מהו אותו סבל? אותה אזהרה שהמבוגרים משדרים לך במבטם. 'סיזיפיות' היא ההגדרה ההולמת אותה ביותר. גרירת האבן הנצחית במעלה ההר רק כדי לשוב ולהתעורר לאותו סלע בתחתית שוב.
מדהים כמה היוונים תיארו נכונה את החרדות האנושיות, החרדות שלי, שקמות לתחייה עם מילים אלו.
טיפשים אתם להאמין שמדובר במיתוס! זוהי האמת המרה ביותר של האדם במשלים חכמים. קאטות אדירות וחשובות בהן היוונים הצפינו את האמיתות המרות למי שאינו התמזל בתודעה הלא כבולה הזאת שלנו.
מי אתה סיזיפוס? מתעורר ומנשק את היבלת של המכשפה אליה התחתנתה, מסיע את הילדים לבית הספר כל יום ויוצא לגרור את הסלע שלך במעלה ההר. נטל המשפחה, מרוץ האוגרים, חוזר הביתה מותש ומתעורר שוב לאותו סיוט. למה סיוט? כי אין מפלט פה. לעולם לא תגיע לגדולתך יותר. חייך תמו בגיל שלושים כשילדת את הדור התועלתני הבא שיענש באנוכיותו בעבודה הסיזפית שלו.
בחוכמה אלוהית שניחן בה רק מנגנון אקראי הנמתח בזמן לאין סוף הטבע הינדס את ההצלחה שתבוא יד ביד עם הסיכונים הגדולים אבל אתה לא יכול לקחת סיכונים, סיזיפוס, לא כל עוד אתה נושא בנטל המשפחה.
המבט מיואש, הכאב עמוק מונחל. הכרס, השיער המאפיר, העיניים המחווירות, כולן סימנים שהמדוזה גוררת אותך למצולות. מהו אותו יצר ששולט בך? האהבה! הנוצרים הטיפשים קראו לה תשוקה אבל זאת היית את ונוס כל הזמן ששיעבדה את האדם! אפרודיטה המסכנה ספגה את הגינויים והשריפות שלא בצדק. מסכנה. ומי גינו אותה? נשות האהבה הללו. אלו שהקיום הביולוגי שלהן מושטת על מות התשוקה האסורה ויחסי מין החופשיים. רעות, זונות אמיתיות מזופתות.
האהבה ששיכנעה את האדם לאהוב את נשותיך וילדיך למרות המגרעות העצומים שבהם. האגואיסטיות, הכיעור, הנבארות. כל אותם דברים שגרמו לך לשנוא את יתר האנושות ולשים חסם בינך לביניהם בנוצרה של אינטרסים ומניעים כעת מתים. תשתעבד לאלטרואיזם אדם. אהוב אותם.
תיפול ארבע בשביל מנת הדופאמין היומית שלך.
תיפול ארבע בשביל מנת הדופאמין היומית שלך.
ולא פלא שאני שונא את אהבתי. היא מייצגת את כל מה שאני מפחד ממנו וכל מה שאני שונא. כמה עלוב אני.
הפחד שלי מהמדוזות השאיר אותי בחוף, מנע ממני לצלול אל מעמקי הרגש שם הרוחות סוחפות אותך ואתה מרגיש באמת מהי חולשה, מהי פסיביות. כאשר אתה מבין את גדולת הטבע ורוממותו על האדם. האין זו מטרת האומנות? להציג את אפסותנו אל מול החושים?
לא פלא שאני חש אליך איבה לא מוסברת, לא פלא שאני מדחיק אותך מפני.
הסימפטומים למחלה שלי מתבהרים. אני רואה סוף סוף את טיפשותי.
מיהו הלוחם האמיתי? הגיבור המפואר? זה שמתמודד עם מפלצות הים בגלים. זה שחש את הסבל ומתמודד איתו.
אתם עלובים שכמותכם שנפלתם לשיגרת חיי היומיום וחלפתם עם יתר בני האדם, אני לא מבין איך יכולתם להרשות לעצמכם לפספס את המתנה הגדולה של החיים! למה לא נתתם לגוף שלכם את מה שהוא ייחל לעצמו? גדולה, הגשמה עצמית!
אם רציתם להנות מהחיים, מדוע לא מיציתם את ההנאה עד תום? מדוע לא חגגתם כאילו אין מחר?
אם רציתם לשנות, מדוע לא שיניתם?
ואם רציתם להתאהב מדוע הבאתם ילדים והרסתם את התשוקה שלכם לאישה?
אתם אלו שבאמת תעלו למשפט שמיים ותתנו דין לחטאים שלכם כנגד המתנה הגדולה שניתנה לכם.
שנפלתם לדתות מוסריות שונות, לכבלי משפחה, לתענוגות פשוטים כשיכולתם להתנסות באלוהי.
אתם עלובים שכמותכם שנפלתם לשיגרת חיי היומיום וחלפתם עם יתר בני האדם, אני לא מבין איך יכולתם להרשות לעצמכם לפספס את המתנה הגדולה של החיים! למה לא נתתם לגוף שלכם את מה שהוא ייחל לעצמו? גדולה, הגשמה עצמית!
אם רציתם להנות מהחיים, מדוע לא מיציתם את ההנאה עד תום? מדוע לא חגגתם כאילו אין מחר?
אם רציתם לשנות, מדוע לא שיניתם?
ואם רציתם להתאהב מדוע הבאתם ילדים והרסתם את התשוקה שלכם לאישה?
אתם אלו שבאמת תעלו למשפט שמיים ותתנו דין לחטאים שלכם כנגד המתנה הגדולה שניתנה לכם.
שנפלתם לדתות מוסריות שונות, לכבלי משפחה, לתענוגות פשוטים כשיכולתם להתנסות באלוהי.
נהר הגנגאס ממשיך לזרום, לעולם הוא אינו שוב אותו הגאנגאס. והאנושות? האנושות ממשיכה לזרום בזרם תמידי. המים מתחלפים. בני האדם חיים ומתים ואז מתקיימים בתור זרם קטן של נוירוטרנסמיטרים במוחות של אנשים שאהבו אותם. ואז?
ואז כלום!
אתם לא קיימים יותר. כלום. שום דבר. מאום.
ובכל זאת? איך אוכל להנציח את קיומי? שואל התם.
הוא חושב וחושב ומגיע לבסוף למסקנה! אהיה מפורסם! ואם נבון הוא יהיה פוליטיקאי מהפכני או אומן גדול.
בלע. השליכהו היאורה עם השאר! טיפש שכמוהו! הגדולים באמת הם המתמטיקאים! אותם יזכרו לנצח! הפילוסופים הגדולים, אנשי התודעה הלא כבולה. החולים באמת. אלו שהתנתקו מהרצונות לשרוד ולהתרבות לשם הגדולה והנפלאה שבתשוקות: האושר. האושר המרומם ביותר של המתים. האושר שלא קיים במציאות הפיזית ונמתח הלאה אל המטאפיזי! אל האידאי! שם הרחק הם מאושרים! לא קיימים עוד בינינו.
אלו שמתו עקרים אבל הפרו את האנושות עם רעיונות מהפכניים ששינו את עולמנו.
הם יזרמו לנצח בנהרות הנוירוטרנסמיטרים, או לפחות עד החזון האפוקליפטי בו הכל יקרוס.
זו התשוקה הגדולה שלי, הרצון התמים שלי. להתקיים לנצח בתודעה. להתנתק מהיצרים הפשוטים שלי אל עבר הנשגב! הגדול! המרומם והמפואר שלי!
אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף על המאקיוורה. שבור את הידיים שלך על העץ הקשיח עד שיהפכו להיות יצירה מרוממת. שבור את הנפש שלך שוב ושוב על המציאות הנוקשה, אל תתענג לרגע, אל תתנחם, אל תהיה מאושר, אל תאהב, אל תחוש. שבור את הגוף על לוח העץ ולבסוף תיבנה מחדש יותר טוב, מרומם. אז הדם שלך יהיה ליין ותגיש אותו במשתה גדול לאנושות.
כן, זו התשוקה שלי, להישאר קיים לנצח. להתנתק מהאנושי שבי, האנושי מדי. או לפחות להבין אותו ולהסתכל לו עמוק בעיניים כמו צייד שמביט נחש צפע ולהתחמק מהיצרים הבסיסיים שלי לעבר הגדולה שביצירה האנושית.
אחיה על החרב ואמות על החרב. המח שלי, המתנה היחידה מהטבע שקיבלתי ובאמת הערכתי.
אשתמש בכלי הזה בכל התועלת הטמונה בו ובכך אהפוך לכלי בעצמי! אמות לשם החרב! לשם מי? לשם התבונה כמובן! הדבר היחיד בעל ערך באנושות.
ותבונתי האישית עם מלוא היוהרה והחשיבות עצמית שלה סובלת מהנטל שלה עצמה. היא צריכה להוכיח את גדולתה ורוממותה מעל יתר האנושות! להנציח את הקיום! איזו בדיחה!
ותבונתי האישית עם מלוא היוהרה והחשיבות עצמית שלה סובלת מהנטל שלה עצמה. היא צריכה להוכיח את גדולתה ורוממותה מעל יתר האנושות! להנציח את הקיום! איזו בדיחה!
לכן אני לא מסוגל להיות פסיבי, לכן אני לא יכול לקבל את החולשה, העליבות, השקט, המנוחה, הרוגע. לכן לא אוכל לעולם להירקב מול הטלויזיה או ספר פרוזה בלי תועלת ממשית. מהחרדה מהאי קיום.
משם מתעוררות הפנטזיות והתשוקות המרושעות שבי לרוגע, לפסיביות אין סופית.
האם אני באמת חופשי? ומהו חופש?
אני בסך הכל עבד של הפעלתנות!
משם מתעוררות הפנטזיות והתשוקות המרושעות שבי לרוגע, לפסיביות אין סופית.
האם אני באמת חופשי? ומהו חופש?
אני בסך הכל עבד של הפעלתנות!
ומה הערך במעוף לשמים אם זה הכל מהפחד שבמגע עם הקרקע?
בכבשן החם התבשלו להן המחשבות הללו. לילה שלם של חבלי לידה מתישים עד שלבסוף זה יצא!
זה הלחם של חיי, העור והגידים מהם אני מורכב, האמת שלי, המהות שלי, היסוד שלי, צלם האנוש בתוכי מתפרץ בחרדות וברצונות שלו. במלוא עליבותו ובמלוא הוד והדר.
השנאה שלי לנשים, לאהבה, ההדחקה שלי של רגשות, החרדות שלי מפאסיביות, הפחד שלי מהעבדות והדוגמה, האקטיביות שלי, השליטה שלי בחיי, הפולאריות של הכל, האמונות שלי, הדעות, התחושות.
הכל מהרצון להיות קיים. הכל מגדולתה של התודעה.
התענגתי על הרוח והבדידות ולא נלאיתי מעינוג שמונה עשרה שנים תמימות. אולם לבסוף נהפך עלי ליבי - ובבוקר של יום אחד השכמתי עם שחר, יצאתי אל השמש וכה אמרתי לה:
"ראה! הייתה חוכמתי עלי לטורח, כדבורה אשר ליקטה דבש די והותר, ועתה דרושות לי הידיים השלוחות.
נפשי מבקשת לנדב ולפזר, עד אשר ישובו החכמים בבני אדם לשמוח על איוולתם וכן העניים על עושרם.
אך למען הדבר הזה עלי לרדת למעמקים.
אני מוכרח, כמוך, לשקוע, כהיקרא הדבר בפי הבריות אשר ברצוני לרדת אליהם.
הבה לי אפוא ברכתך, ברכת העין הרוגעת אשר ללא קנאה תדע להביט גם אל אושר שופע עד בלי די!
ברך את הכוס, שיהיו מימיה העולים על שפתה זורמים מתוכה כעין הזהב ונושאים לכל עבר זהרורי עדניך!
ראה! זו הכוס מבקשת לשוב ולהתרוקן, וזרתוסטרא מבקש לשוב להיות אדם."
כך החלה ירידתו של זרתוסטרא ולאחר 333 עמודים שב למאורתו בהבינו שהאנושות לא תבין את דבריו.
וזה בסדר, גם אני לא מבין על מה קישקשתי עכשיו.
בכבשן החם התבשלו להן המחשבות הללו. לילה שלם של חבלי לידה מתישים עד שלבסוף זה יצא!
זה הלחם של חיי, העור והגידים מהם אני מורכב, האמת שלי, המהות שלי, היסוד שלי, צלם האנוש בתוכי מתפרץ בחרדות וברצונות שלו. במלוא עליבותו ובמלוא הוד והדר.
השנאה שלי לנשים, לאהבה, ההדחקה שלי של רגשות, החרדות שלי מפאסיביות, הפחד שלי מהעבדות והדוגמה, האקטיביות שלי, השליטה שלי בחיי, הפולאריות של הכל, האמונות שלי, הדעות, התחושות.
הכל מהרצון להיות קיים. הכל מגדולתה של התודעה.
התענגתי על הרוח והבדידות ולא נלאיתי מעינוג שמונה עשרה שנים תמימות. אולם לבסוף נהפך עלי ליבי - ובבוקר של יום אחד השכמתי עם שחר, יצאתי אל השמש וכה אמרתי לה:
"ראה! הייתה חוכמתי עלי לטורח, כדבורה אשר ליקטה דבש די והותר, ועתה דרושות לי הידיים השלוחות.
נפשי מבקשת לנדב ולפזר, עד אשר ישובו החכמים בבני אדם לשמוח על איוולתם וכן העניים על עושרם.
אך למען הדבר הזה עלי לרדת למעמקים.
אני מוכרח, כמוך, לשקוע, כהיקרא הדבר בפי הבריות אשר ברצוני לרדת אליהם.
הבה לי אפוא ברכתך, ברכת העין הרוגעת אשר ללא קנאה תדע להביט גם אל אושר שופע עד בלי די!
ברך את הכוס, שיהיו מימיה העולים על שפתה זורמים מתוכה כעין הזהב ונושאים לכל עבר זהרורי עדניך!
ראה! זו הכוס מבקשת לשוב ולהתרוקן, וזרתוסטרא מבקש לשוב להיות אדם."
כך החלה ירידתו של זרתוסטרא ולאחר 333 עמודים שב למאורתו בהבינו שהאנושות לא תבין את דבריו.
וזה בסדר, גם אני לא מבין על מה קישקשתי עכשיו.
