Somewhere in the cracks of a dying world, like a revolting whore, his body prone in the ruins.
His exterior almost made me cry, but I was too sickened by his essence to shed a tear.
His troubles sunken with sake, childhood beauty killed with fattening gluttony, happy memories replaced by dark vagary.
His delusion head eventually figured out who he dealt with and in habit he released a smile.
"Why did you come?"
"I felt sorry for you."
"Don't be, I'm a free man"
"I can see"
"And don't be arrogant bitch."
"How could I not?! Have you looked at yourself?"
"I'm the image of a person who knows the only truths of the world."
"And those?"
"Oxytocin, Adrenalin and Dopamine."
"What have I done?" I couldn't help but mumble as I found my eyes salting with grief. Where once stood the greatest swordsman in the world, now stands a broken idol. And I can't help but blame myself for it's shattering.
"My dear child, my sweet enchanting voodoo child, don't feel sorry, you actually freed me."
"No! I created a monster."
"But what could you have done? return my love? I was already a despicable monster."
I hushed.
"There is no true love in the world, no value, nothing to live or die for. Well, there are. They are just illusions people use to give themselves essence. But is it worth it? they suffer, they die, they spend their whole energy on make believes they are not certain of their existence and what's worse, never know if it'll return the favor.
But there is true qualia in the world. Bloodshed, hunger, thirst, desire at its dirtiest. It sickens us because we believe there is more to life and yet," he burped and chunks of food and puke fell on his chest "there isn't."
How can this motherfucker be so eloquent and look so appalling simultaneously? Because his not this visage. He's simply a broken lover. His my biggest fault in life. And he kept on going, as he used to.
"I shagged this girl last night. Beautiful and oh so fuck worthy. She came close to me and I couldn't help but share with her all my insides. The jin and tonic couldn't work this out in my stomach. She panicked and got back but luckily for her, it wasn't my first. We had a social contract, we both came here for the same reason, I grabbed her ass and went on to my business. And yet," He kept on going as white noise to my head, mostly concentrated in his drunken monologue to pay attention to me "it wasn't glorious as previous times. The orgasm felt empty.
Each night I lie back here in the alley and close my eyes, force my brain to fall asleep and each night it's harder then the last. I told myself a joke, but couldn't laugh. I was too sad about... something. I don't know what the fuck happened. It was a pretty good one, something to do with the hysteric hag. Why is it so cold? When the bottle dries? Where was the warmth? Where is love?
It's all a lie. I then remembered. All of it.
Ha. The jokes actually very good.
And then another chuckle. It's harder every day to fall asleep. I wait for the night when my human, all too human, mind couldn't take the tragedy of consciousness anymore and they'll all die. The dreams and inspirations. Then, I'll ask you to kill me."
But I couldn't here him. I simply ran to his rib cage with an exposed sword for the stab. He side stepped and hit me in the neck, I fell down. He went away, turn his back on me. I couldn't take it. I draw a knife and ran for him with a mighty kime. He turned around in surprise. It entered, he fell to the ground. The knife in his chest, his cold hands grabbing mine, looking into my soul.
"Last question?"
"Mama always told me about the love of my life warming this frosty cosmos"
"I always loved you."
"Don't be like this kiddo. Love is just a chemical reaction, forcing animals to breed."
I closed my eyes, opened again.
He stared far away somewhere with despair.
"Are you afraid of me now?"
And he was still as confident as always. Even at the gallow pole.
"Yes" I gasped, tears suddenly covering all my face like a little girl losing her central beams. But he was already asleep and I was talking to myself. I admired him till death.
I rose up, Shock blood stains out of my knife, cleaned it with my cloth and returned it to the shaft.
I wiped dried tears with my sleeve, curled my hair into a ponytail and walked away.
And the eternal recurrence is in perpetual motion, the world always turning, events split into a hundred possibilities, and I stand to face him at another reality.
His exterior almost made me cry, but I was too sickened by his essence to shed a tear.
His troubles sunken with sake, childhood beauty killed with fattening gluttony, happy memories replaced by dark vagary.
His delusion head eventually figured out who he dealt with and in habit he released a smile.
"Why did you come?"
"I felt sorry for you."
"Don't be, I'm a free man"
"I can see"
"And don't be arrogant bitch."
"How could I not?! Have you looked at yourself?"
"I'm the image of a person who knows the only truths of the world."
"And those?"
"Oxytocin, Adrenalin and Dopamine."
"What have I done?" I couldn't help but mumble as I found my eyes salting with grief. Where once stood the greatest swordsman in the world, now stands a broken idol. And I can't help but blame myself for it's shattering.
"My dear child, my sweet enchanting voodoo child, don't feel sorry, you actually freed me."
"No! I created a monster."
"But what could you have done? return my love? I was already a despicable monster."
I hushed.
"There is no true love in the world, no value, nothing to live or die for. Well, there are. They are just illusions people use to give themselves essence. But is it worth it? they suffer, they die, they spend their whole energy on make believes they are not certain of their existence and what's worse, never know if it'll return the favor.
But there is true qualia in the world. Bloodshed, hunger, thirst, desire at its dirtiest. It sickens us because we believe there is more to life and yet," he burped and chunks of food and puke fell on his chest "there isn't."
How can this motherfucker be so eloquent and look so appalling simultaneously? Because his not this visage. He's simply a broken lover. His my biggest fault in life. And he kept on going, as he used to.
"I shagged this girl last night. Beautiful and oh so fuck worthy. She came close to me and I couldn't help but share with her all my insides. The jin and tonic couldn't work this out in my stomach. She panicked and got back but luckily for her, it wasn't my first. We had a social contract, we both came here for the same reason, I grabbed her ass and went on to my business. And yet," He kept on going as white noise to my head, mostly concentrated in his drunken monologue to pay attention to me "it wasn't glorious as previous times. The orgasm felt empty.
Each night I lie back here in the alley and close my eyes, force my brain to fall asleep and each night it's harder then the last. I told myself a joke, but couldn't laugh. I was too sad about... something. I don't know what the fuck happened. It was a pretty good one, something to do with the hysteric hag. Why is it so cold? When the bottle dries? Where was the warmth? Where is love?
It's all a lie. I then remembered. All of it.
Ha. The jokes actually very good.
And then another chuckle. It's harder every day to fall asleep. I wait for the night when my human, all too human, mind couldn't take the tragedy of consciousness anymore and they'll all die. The dreams and inspirations. Then, I'll ask you to kill me."
But I couldn't here him. I simply ran to his rib cage with an exposed sword for the stab. He side stepped and hit me in the neck, I fell down. He went away, turn his back on me. I couldn't take it. I draw a knife and ran for him with a mighty kime. He turned around in surprise. It entered, he fell to the ground. The knife in his chest, his cold hands grabbing mine, looking into my soul.
"Last question?"
"Mama always told me about the love of my life warming this frosty cosmos"
"I always loved you."
"Don't be like this kiddo. Love is just a chemical reaction, forcing animals to breed."
I closed my eyes, opened again.
He stared far away somewhere with despair.
"Are you afraid of me now?"
And he was still as confident as always. Even at the gallow pole.
"Yes" I gasped, tears suddenly covering all my face like a little girl losing her central beams. But he was already asleep and I was talking to myself. I admired him till death.
I rose up, Shock blood stains out of my knife, cleaned it with my cloth and returned it to the shaft.
I wiped dried tears with my sleeve, curled my hair into a ponytail and walked away.
And the eternal recurrence is in perpetual motion, the world always turning, events split into a hundred possibilities, and I stand to face him at another reality.
הוא טיפס להרים הכי גבוהים כדי לברוח מרחשי הים, כדי לא להתמודד איתי שוב.
הוא למד לרסן כל חלק בגופו. באלפי תרגילים לאימון שלט על שריריו, שעות של מדיטציה על התודעה ובפילוסופיה אינטנסיבית על מחשבותיו.
כאשר המציאות קשה מנשוא, אדם בוחר להתכנס אל תוך עצמו. ייתכן ושם ימצא דברים יותר קשים להתמודד איתם. סתירות, חרדות, פחדים, קשיים. נפש האדם היא יצור מורכב. אבל הוא לא ימצא התנגדות, סתירה לציפיותיו, אהבה או הערכה לעולם.
נעמדתי מולו. הוא לא הניד אפאף. לאחר המתנה של מספר דקות הוא פתח
"האם לעלה נידף ברוח יש רצונות?" וגם פה הוא מזיין את השכל.
"אני לא פה בשביל זה."
"בשביל..."
"בדיוק בשביל זה."
"זה לעולם לא בשליטתנו. רצון זה לומר לעצמנו שהתנועה שלנו בכיוון מסוים הייתה בשליטתנו. התנועה היא חיבור של חישובים נוירונים והורמונים. מכונה של שרירים מתכווצים ונרפים. סה טו.
אז למה את פה?!"
"כי אני רוצה לשבור לך את הפנים."
"לא! למה את פה?!"
"כי פגעת בי!"
"למה?"
"כי נעלמת."
"זה פגע בך?"
"אתה הייתה חסר לי."
"והיית צריכה אותי?"
"תמיד."
"לא הראית את זה."
"לא הייתי מסוגלת."
"אני הייתי צריך אותך."
"לעלה ברוח אין צרכים."
"אבל נפש האדם צריכה רסנים אם היא רוצה להתמודד עם אהבה נכזבת."
"זה מה שאתה עושה פה?"
"אני רגוע פה."
"כי אתה לא מתמודד עם המציאות."
"המציאות..." הוא התקשה לרגע "המציאות היא אשליה. אנשים לומדים לרצות, להילחם ומגלים שזה אף פעם לא עובד. עליהם ללמוד להרפות, לדעת לצפות לכל, ואז הם ימצאו שלווה."
"הם לא ימצאו כך אושר. אתה צריך ללמוד לאהוב ולהיות נאהב."
"מתי הפכת לכל כך חכמה?"
"הייתי צריכה כשהלכת."
"ומה יהיה עכשיו?"
"אני כבר לא רוצה לפגוע בך."
"אני מבין אותך."
תפוח שנופל ביער ואין איש ששומע אותו, לא באמת נפל. אדם שאין לו שום משמעות לאדם אחר, לא באמת קיים ולא משנה כמה מרוסן או נבון הוא. ייתכן שנהנה מהאי קיום שלו אבל לי אין סיבה להרוג אדם כזה.
משם למדתי באמת על החיים.
ובמציאות אחרת, איפה שהוא בצורה של הצללים, בתהומות ובשמיים, בין העננים לגוש החרא בשירותים, מסתתרת האידאה המושלמת.
גם שם הוא נעלם, או שאני נעלמתי, אנחנו כבר לא זוכרים, אבל הוא מצא ערך בחיים וגם אני מצאתי ונפגשנו.
"טל?"
"אתה שואל או אומר?"
"אני בעיקר לא מאמין שאני רואה אותך אחרי כל כך הרבה שנים."
"מתגעגע?" ולפני שהספקתי להגיב זכיתי לחיבוק.
"מה קורה איתך היום?"
"התאהבתי"
"במי הפעם?"
"אנחנו התחתנו."
משהו שינה פאזה.
"אתה אוהב אותה?"
"זה בדיוק מה שאני אומר."
"כפי שכתבת כשהייתה נער?"
"אפילו יותר."
לא דיברנו לזמן מה וזה רק העלה את הצורך להיפגש איתו שוב. דפקתי לו בדלת, הוא ענה.
"אתה לא האדם שהכרתי."
"למה?"
"ממתי אתה כל כך שלם עם החיים? מוכן ללכת בדרך 'כמו כולם'? לא מפקפק? חי? אני רוצה לשמוע את זה. אני רוצה שתחזור להיות האדם החרדתי שאהבתי."
"זה לא שם טל."
"אז אתה משלה את עצמך עכשיו?"
"גם לא."
"אתה חושב שהיא תבגוד בך?"
"זאת אפשרות."
"אז למה אתה כל כך בטוח בעצמך?"
"התודעה לא מסוגלת להתמודד עם הטרגדיה של החיים. היא צריכה אהבה ותכלית.
היא התכלית שלי. היא עלולה לבגוד בי ואפילו לפגוע. זה לא משנה את מה שהיא בשבילי. אוהב אותה בכל מחיר."
"אתה לא מפחד?"
"לא."
"למה?"
"כי מה האלטרנטיבה?"
"החיים הם חידה. אני לא אוהב את המילה חידה כי היא מחייבת תשובה וזו אשליה להאמין שיש תשובה לכל דבר. אבל זו חידה כי בלי התשובה, אין קיום. זה הכרח קיומי כי האלטרנטיבה היא הכחשת הסתירה ודיכאון, התאבדות או ניהליזם. מבחינתי הפיתרון היחיד שמצאתי היא לאהוב אדם בכל מחיר שזה עלול לגבות."
"למה זאת לא אני?" נפלט לי בחוסר שליטה.
הא הביט לרצפה, לא הייתה לו תשובה.
ישבנו בבית קפה. הוא חיסל את האספרסו שלו והמשיך לחשוב.
"במשך שנים חלמתי שזו תהיה את. אבל אני חושב שאת לא מסוגלת לזה למרות כל רצוני."
עמדתי לכעוס עליו. זה עמד על קצה הלשון.
"את בודדה בחיים טל. יש לך המון מחשבות קשות שאת לא מוכנה להתמודד איתן או להעלות אותן. זוגיות בשבילך באה בתכלית ברורה. את צריכה להיפטר מהבדידות הנוראית הזאת אז את מחפשת את הרעש הסטטי. גם הלו"ז שלך משרת את המטרה. את לא יכולת לאהוב בלי קודם לפטור את זה. ואם את לא מסוגלת לאהוב, את לא מסוגלת גם להיות נאהבת. וזה כאב. זה הדבר שהכי רציתי בעולם."
"אתה צבוע. אתה תמיד מנתח אותי במקום את עצמך."
"אני גם מנתח אותך וגם אותי. לפעמים שוזר נקודות דמיון, לפעמים לומד ממך.
גם אני בודד. כך הייתי במשך שנים. אני חושב שהמתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לאדם היא לשמוע את המחשבות שלי. זה פתח לנקודה הכי קריטית אצלי והכי יקרה עבורי. איש אינו מצליח להבין את הדברים שאני חושב, אפילו לא אשתי. איש אינו חלק אותם איתי כמוך.
במובן מסוים, את הפרת את הבדידות שלי. אני התמודדתי איתה ונלחמתי איתה בחיי. היה עליי לפתור את הבעיות האלו. מסוגל לאהוב? לא יודע. תמיד היו לי קשיים עם כך, סיוטי מלחמה מתקופות חרא.
אבל תמיד הייתי מוכן לתת לך אותן."
"אני כועסת עליך."
"אין לך על מה. את מושלמת מכל בחינה בעיני. הפגמים שלך הן הסדקים בפסל השיש של מיכאלנג'לו וצברי השמן בציורי הבריאה. אבל כעת נשאלת השאלה, האם את עדיין מפחדת ממני?
האם זה חושפני כל כך ועוצמתי כל כך שזה כבד מנשוא?
ואם כן, החיים ישארו כטרגדיה."
s
