מילים לריק

מילות הבל.

מילים שנזרקות לאוויר רק כדי שימלא את החלל הריק בינינו.

על סקס וטלויזיה ובדיחות לא טובות. מילים שלא מביעות כלום אבל מבטאים דברים הרבה יותר עמוקים. מבוכה וכעס ופחד ומתח. מילים שנועדו להיות כשוברי גלים כדי למנוע מהם להתנפץ על החוף, להרוס הכל ולבנות מחדש.

הכל הבל. מילים יותר גרועות משקרים. כי הם שקרים מהסוג שלא נאמר. מנסות לצייר מערכת יחסים שנפטרה וכל מה שנותר ממנה הוא גופה מצחינה ורשמים שליליים.

וכשאני מנסה להשתמש במילים אחרות אתה מעיד לי שאינך מוכן. כשאני מנסה לתקוף עם המילים החזקות ביותר שלי אני מפחד כי אני יודע שאתה עלול לפגוע בי.

פעם לא פחדתי. פעם אמרתי בדיוק את שרציתי.

להתבגר משמע להשתמש רק במילים נייטרליות.

פרפר שחור

https://www.youtube.com/watch?v=yfDo9AE5r8w

If the sun refused to shine

I would still be loving you

Little drops of rain 

Whisper of the pain

Tears of loves lost in the days gone by

With you there is no wrong

Inspiration's what you are to me

Inspiration, look and see

Happiness, no more be sad

Happiness.... I’m glad

אני שוכב בחדר המכונות הקר. מנסה לקום מהרצפה הקפואה ולא מצליח. לא כשהוא נמצא פה. כנראה שאצטנן ולא ארגיש רע מזה. המכונות פועמות חזק מסביבי, מזרימות נוזלים בקצב מהיר והחדר מתחמם. אבל הרצפה נשארת קרה ואני לא שומע שום רעש. ייתכן שהתחרשתי? לא. הוא פשוט מהפנט אותי.

פרפר מתעופף מעלי. או שזה היה עש? הוא מתעופף באציליות של פרפר אבל נראה כמו עש מגעיל ונצלן. חרק מעופף. זבוב.

הפרפר שלי היה לבן. אני בטוח בזה. משהו פה לא נכון.

אני מביט בפרפר בשברון לב. למה הוא נראה כך? למה הוא כל כך מתאמץ לשקר לי?

ולפתע אני מעז להסתכל סביבי ורואה את פיח המשאבות המתאמצות שממלא את החדר. ליבי. אני מכבה אותן בעוד אני ממשיך לשכב.

פרפר חג מעלי. או שזה עש?

לפתע בפירפור כנפיו הפיח יורד והוא חוזר להיות אותו פרפר לבן שאהבתי. אותו פרפר קסום. שואל את עצמי האם כשהפסקתי את פימפום הלב הוא יפסיק להטריד אותי?

אני מרים את ידי כדי ללכוד אותו אבל מגלה שהתעופף כבר הרחק מהישג ידי. כל שיש לי לעשות הוא לנסות להמשיך ללכוד אותו בתקווה שאוכל שוב לשמוע את רעש המכונות ולהרגיש את החום עולה. כדי שאוכל להרגיש את העולם שמסביבי שוב.

אני מגלה כי הלב ממשיך לפמפם בתוכי. החד רק משקף אותי.

הכרתי פעם פרפר לבן. הוא התעקש שהוא עש. הוא פחד.

כעת הוא הרחק מהישג יד.

טיעון השען בתחת שלי

איך אפשר לומר שהיקום מושלם?

כשיש דבר כזה אהבה חד צדדית. תשוקה בלי ריסון ובלי פורקן. סירוס תהומי כזה. תחושת ריקנות תמידית. כעס על שום דבר. על המצב הכללי, על איך שחלקי המשחק מסודרים, על הרצונות של המעורבים.

איך אפשר לומר שהיקום מושלם כשאין משהו שאני לא רוצה יותר מלפרוץ לך למשרד ולנשק אותך, נשיקה אלימה חסרת מעצורים, של שמיים וארץ נפגשים בברק חזק שמצית את כול מה שמסביבו ואת רוצה רק להחזיר לי חיוך קר ולהתרחק.

איך אפשר לומר שהיקום מושלם שמה שנראה כל כך מתאים לא מתחבר.

מחוץ לתפיסה.

איך אפשר לומר שהיקום מושלם כשאנחנו כל כך מחפשים קירבה לאבותינו ומנגד מחפשים להתמרד בהם.

לשיר את שירי החג, לקדש את היום ומנגד לדעת שהמילים הן בסך הכל תנודות של אוויר ולא יותר והיום הוא עוד מחוגה של השמש.

לרצות כל כך להאמין בדרכי אבותיך אבל לראות את ההבל שהם.

להכעיס אותם ולשמוח על זה ומנגד להרגיש רע.

איך אפשר לומר שהיקום מושלם כשכולנו נאבקים לרצות את כולנו. להיות טובים בציונים, להתקבל לנורמות, להרוויח טוב ומנגד לדעת שהחיים כה קצרים וצריך למצות כל רגע.
איך אפשר לומר שהיקום מושלם כשאנחנו כל כך נאבקים לרצות את כולנו ובסופו של דבר אנחנו רק פוגעים בהם.

לרצות להתנות בך אהבה אסורה ומושחטת ולדעת שאסור.

לרצות להאמין חזק בהבלי דורות ולדעת שזה שקר.

לעשות מה שמצפים ממך ולדעת שזה יסב לך רק סבל.
לפגוע בך כי אני לא יכול לאהוב אותך.
לפגוע בסבי כשאני לא קורא את ברכותיו כדרכו.

אם כך מה שווים החיים?

איך אומרים שהיקום מושלם?

הטבע של אומנויות הלחימה

הקראטקה הוא כמו סלע. כל דבר שהוא פוגע בו מתנפץ לשניים או זז אחורה.

שום דבר לא יכול להתמודד מולו חזיתית. הפרד ומשול, מפצל לשניים ומחסל.

ככל שידמה יותר לסלע כך יהיה יותר חזק. לחזק את עמדתו בקרקע, לא להשאיר נקיקים לחדור דרכם ולחזק את הביצורים, להיות חזק ויציב.

האייקידוקה הוא כמו מים. אט אט הוא נע בין נקיקי הסלע ומפרק אותו לגורמים. כל חור קטן, כל חלק שאינו מחובר לקרקע לחלוטין וכל רסיס סלע שניתן לגרוף הוא תוקף. נע הצידה ולא מתמודד עם הסלע העוצמתי ישירות ואז שובר אותו במקומות החלשים ביותר. אין סלע בלי חולשה שניתן לנצל.

ככל שידמה יותר למים כך יהיה יותר חזק. לרכך את הגוף, לזרום עם כל תנועה, לא להתנגד ולנוע לצדדים.לעבוד לאט וחזק, בעדינות אבל בביטחון.

האומן הוא כמו הטבע. הוא מבין שלא המים או הסלע יצליחו להתמודד מול כל דבר שיעמוד בפניהם. הוא שואב את העקרונות שמנחים את כולם ומנצל אותם לטובתו. רגע של נוקשות ורגע של רכות. זז הצידה ותוקף חזק, תופס את המרכז וזרם עם התנועה של היריב.

הוא מנפץ את המים לרסיסים ושובר את הסלע לגורמיו.

מביס את הקראטקה והאייקידוקה. הוא הלוחם האמיתי. 

דילמת השמנה - סיכום שבוע

טוב, זה היה שבוע רבוי פעילות. בעיקר ההתחלה שלו.

ביום שלישי אחרי שסיימתי לעבוד וירדתי לבית הקפה של המעסיק שלי אחת המלצריות סידרה לי המבורגר ובירה. ישבתי, נרגעתי, אכלתי וצפיתי במלצריות יפות מתרוצצות מצד לצד וקלטתי שזאת פעם ראשונה השבוע שבאמת התיישבתי ונרגעתי.

יום רביעי היה דומה. חזרתי הביתה ונרגעתי לחלוטין (ואז רצתי לאימון). הייתי אמור לסגור ובסוף בגלל מצב משעשע לא סגרתי.

רכשתי שני ספרים חדשים. אחד קרוי חשיבה חדה והוא אחד הספרים היותר מעניינים שקראתי לאחרונה והשני שאקרא אחריו הוא ספר בסדרת אמבר, ספר פנטזיה שאמור להיות מצוין. אני נהנה מתקופות של קריאה אינטנסיבית.

השתפרתי במפוחית. אני מסוגל לנגן עכשיו תווים בודדים לא רע בכלל ולקרוא ולנגן תווים חדשים ביותר קלות.

עכשיו לנושא הפוסט, הדילמה. זה שם קצת מפגר לסוגיה מפגרת. דילמת השמנה זו דילמה שלא מעט אנשים מתמודדים איתה והיא האם לקיים יחסי מין עם מישהו שאתה לא נמשך אליו מינית רק בשביל הסקס. ארחיב אותה אפילו לקיום יחסי מין עם מישהו שאתה לא רוצה להיות איתו למרות שנראה טוב. היא עולה מהדילמה שעלת בפני. חזרתי לטינדר. תמיד כשאני מתחיל עם נשים שאינן מושלמות עבורי בעיני יש איזה רעש קטן במוח שלי שלא משחרר אותי.

האחת אני לא נמשך אליה כלל והשני נראית מעולה ואפילו מתעסקת בMMA, מה שעושה אותה למגניבה רצח, אבל משהו בה לא מצא חן בעיני.

מעט מאוד בנות המוח שלי לא מרעיש לגביהן או מרעיש חלש דיו כדי לזרום עם זה.

אני טיפוס בררן, אין לי מה לעשות עם זה.

יש שהשוו אותי לטד מאיך פגשתי את אמא שלך. זה לא אמר לי הרבה עד שראיתי את העונה הראשונה והגעתי למסקנה שחוץ מהבעיות שלו עם נשים הוא לא דומה לי בשום צורה.

speaking of which, נורא אהבתי את פרק 21. הוא מדבר שם על טעויות שאנחנו עושים ובכל זאת איננו מרגישים רע עליהן. זה בדיוק איך שאני מרגיש לגבי מכלול הטעויות המפגרות שעשיתי עם המש"קית.

אמרתי לה שאני התחלתי איתה, נתתי לה ברכת יום הולדת, היא יודעת כמה אני רוצה אותה, אמרתי לה שאני רוצה שנהיה ידידים, שלחתי לה משהו מאוד אישי ולא טוב, כתבתי לה שאני לא רוצה שנהיה ידידים והתעלמתי לה מהתחת. כל אלו הן טעויותיי המפגרות שאני מרוצה מכל אחת מהן. הן פגעו בי מאוד אבל אני מרוצה מהן.

אף על פי שניסיתי כל צעד אפשרי, אני עדיין לא מצליח להוציא אותה מהראש שלי.

בקראטה זה עובד לא רע. המחשבות עליה מאפשרות לי להוציא את מלוא הרוע, הכוח והיצירתיות לפגוע שלי. גם באימוני קרדיו ושרירים.

באייקידו זה מפריע לי מאוד. המחשבות עליה מפריעות לי לעבוד לאט, נכון ורציף.

באשר לפיתרון הנוכחי לדילמה, בלעתי את התרופה כמו שוט והצעתי למתאבקת לצאת לפני שיכולתי לשבש את זה. ורק אז ביטלתי את זה. טוב, זה לא הוגן. נודע לי שאני אמור לסגור אז ביטלתי. מה אני יכול לעשות?

צעד חשוב נוסף שעשיתי היה למצוא התנדבות. צעד שעשיתי היום בבוקר למעשה.

הטקסט על התנדבות השפיע עלי לעשות את זה אבל שני דברים נוספים. ראשית, קראתי סטטוס שביקר את העובדה שהתקשורת לא מספקת שירותי בידור בזמנים האלו שפעם האוכלוסייה צריכה מאוד בידור. הבנתי שמצבי לא רע בכלל אבל יש ילדים שחרא להם ועדיף להירתם לעזור להם. זו תהיה התנדבות קשה עבורי כי אין לי בפועל זמן פנוי עם העבודה והצבא והכל לעומת התיכון בו הייתי פנוי אבל אנסה לדחוף את זה ללו"ז הצמוד לייק שיט שלי. הסיבה השנייה היא שאהבתי איך השבוע הזה עבד עם הפעילות האין סופית הזאת והתיזוזים מצד לצד. זה מה שאני רוצה עכשיו.

האם צריכה להיות פלסטין?

צריך לפרק את הבעיה הפלסטינית לאידאולוגית ופוליטית. האם הם ראויים למדינה? והאם משתלם לנו לעבוד עבור מדינה עבורם?

התשובה לשתי השאלות בעיני היא לא אבל אתקוף את הראשונה. בשנייה דשתי פה קצת. כמובן שיש לציין וזה חשוב מאוד שאני לא מתיימר להבין באמת את הסכסוך. אין לי הרבה ידע בו.

השאלה שצריך לעסוק בה היא איך מחלקים את השטח בשאר העולם.

התשובה היא בדרך כלל לפי מודל הלאומיות. אנשים בני תרבות זהה וזיקה לטריטוריה המתבטאת בשהייה ארוכה מאוד בה ויצירות תרבותיות המבטאות את הקשר הזה לאורך ההיסטוריה מתאחדים לכדי משהו הקרוי לאום ותובעים את זכותם למדינה בטריטוריה זו.

כמובן שזה לא תמיד המצב. ארצות הברית ואוסטרליה זכו למדינות על ידי שחיטה והשפלה של האוכלוסייה המקומית עד שהפכו לכנועים. למרות שעם הזמן הם התגבשו ללאומים ועמים מגובשים אחרי קום המדינות שלהם.

מדינות ערב יוסדו תחת הסכמים פוליטיים בתום מלחמת העולם הראשונה ולא כי היה הבדל בין הערבים של ירדן למצרים. הם כולם הגיעו מערב הסעודית ולכולם תרבות די זהה. שוב, בעקבות העובדה שהם חיים תחת מדינה זה גיבש אצלם תרבותית ייחודית עם הזמן.

בשורות אלו חבויות עבורי מספר שאלות.

ראשית, מה ניתן להגדיר כתרבות? צריך להבחין בין תרבות לתת תרבות במסגרת תרבות ובכלל לבדוק תרבויות. השתמשתי ברשומה קודמת במילה תרבות אבל היא נושאת עבורי משהו מאוד לא מוגדר. מטאפיזי קצת. אני משתמש בה כהסבר אבל קשה לי להגדיר אותה. לכן, לטעון להשפעות בגללה זה בעיני קצת בעייתי ( וזו כמובן הסתייגות מדבריי ברשומה ההיא ). כדי שהיא תהיה הסבר טוב היא צריכה להסביר מכלול של דברים, שנוכל לזהות את הקשר בין התרבות לדברים עליהם הם משפיעים בעזרת ניסויים, לראות כיצד לשנות תרבויות וכמובן לחזות בעזרת תיאורית התרבויות דברים. חבל שאנתרפולוגיה זה לא פיזיקה ולכן לא בר מדידה וביצוע ניסויים כמוה. בלי הגדרה מסודרת לתרבות אין לי גם הגדרה מסודרת לאיזו קבוצה זכאית למדינה ואיזו לא לפי מודל הלאומים. הרי גם הסודנים שעלו לפה מכילים תכונות שמאפיינות אותם מסודנים בסודן. הם יודעים קצת עברית למשל. האם הם תרבות? קשה לי למצוא מישהו שיאמר שכן. בינתיים זה יוותר בתור תחושת אצבע ולא משהו מסודר. ייתכן שאקרא לעומק באנתרופולוגיה בעתיד. Guns germs and steel נמצא אצלי במדף הרבה זמן ועדיין לא הייתה לי הזדמנות לקרוא אותו בצורה מסודרת.

השאלה השנייה היא האם זו הדרך היעילה ביותר לחלק את העולם?

כנראה שלא. כנראה גם שהתשובה מורכבת יותר מזה. יעילה באיזה מובן?

חשבתי בעבר על חלוקה אידאולוגית של העולם שתוביל לכך שיהיה אפשר לנסות מודלים מדיניים וכלכליים שונים אבל סביר להניח שבני אדם לא יחפצו להשתתף בניסוי חובק עולם ומתמשך כזה.

החלוקה לפי תרבויות מאוד טבעית לנו ועונה על צורך שלנו להתחלק לקבוצות, שבטים, פרי לידה וקשר תרבותי.

עדיין יש קהילות ערביות בצרפת, רוסיות ואתיופיות בישראל ויהודיות באמריקה. קל לנו לתקשר עפ אנשים בני אותה תרבות. זה קשר יותר פשוט ומצריך פחות עבודה מקשר אידאולוגי למשל. זה מכנה משותף להרבה מאוד אנשים.

אני מניח שזה היתרון של חלוקה כזאת. מנגד, גם דתות הוא מכנה משותף ותרבותי שקל להתאחד תחתיו. אם כי יש בו חסרונות מובהקים כי הן נוטות להתפצל לקבוצות מאוד כנאיות ואלימות.

מאבקי תרבות גם מדרדרים לפעמים לאלימות שלילית. הם לפעמים גם יוצרים תחרות בריאה שמשפרת את כל הצדדים. צריך ריסון נכון לאלימות. השאלה עדיין מורכבת מדי עבורי.

אז אין לי תשובה מספקת לשתי השאלות ובכל זאת אני תוקף את הכיוון האידיאולוגי מהן.

אין ספק שהיהודים זקאים למדינה לפיהם במדינת ישראל.

האם ליהודים יש תרבות עצמאית? כן. היא כוללת טקסטים דתיים כמו התנך, המשנה וכל שאר הקישקושידא אבל גם טקסטים לאומיים רבים ששרים ומספרים רבות על ישראל. היא תרבות בת מספר אלפי שנים שהיה לה קשר רציף עם ישראל. יש לנו מאכלים ולבוש מסורתי רק לנו. יש הבדלים בין מזרחים לאשכנזים. השאלה היא אם הם גדולים דיו כדי להפריד ביניהם ממש לשתי תרבויות שונות.

מה שמשעשע אותי הוא שרבים משתמשים בדת כדי לטעון לחזקה על המדינה למרות שהאתוס שהמדע מתפח בעיני נותן לנו יותר לגיטימציה.

לפי התנך הגענו לפה ככובש ממצרים ששחט את האוכלוסייה המקומית תחת צו אלוהי. פלסטינים השתמשו בזה בעבר מולי בדיונים.

לפי הממצאים סביר יותר שהעם היהודי התגבש מהאוכלוסייה הכנענית הנוודית לפי כאלפיים שנה.
הוא כתב טקסט עוד אז שמייצג את הזיקה שלו לשטח.
לפי הממצאים גם יש קשר גנטי בין יהודים ברחבי העולם. את הטענה של הקשר הגנטי אני מסמך על דברים בויקיפדיה ולא מקריאה מעמיקה כך שאיני בטוח אם הם נכונים.

על אך שגירשו את היהודים ושחטו אותם אין ספור פעמים בהיסטוריה, הם עדיין נשארו בישראל. לפחות גרעין מסוים בהם.

האם הפלסטינים הם תרבות?

לא חושב. ייתכן כי אני מוטה בעקבות דעות על הסיכסוך אבל אני לא רואה הבדלים תרבותיים משמעותיים בין הערבים בישראל לאחיהם בערב הסעודית. אני גם לא רואה הרבה הבדל בין המצרים לירדנים אבל שם הוא יחסית יותר משמעותי. 

המועדים המרכזיים וההיסטוריה של הפלסטינים הם המאפיין העיקרי שלהם וכולם הם בסך הכל חשיפה שלהם ליהודים. הם הגיעו לארץ בכלל בתור מהגרי עבודה תחת העותמאנים. האם השואה הופכת את יהודי אירופה המזרחית לתרבות שונה מיהודי אירופה המערבית או יהדות המזרח?

אם כן, למה הנכבה ומלחמות הערבים הישראלים ביהודים הופכים אותם לערבים מתרבות אחרת?

אני סבור שאת רוב מדינות ערב צריך לפי מודל הלאומים לאחד למדינה ערבית אחת גדולה.

ובכן זה הניתוח הנוכחי שלי מהקו האידיאולוגי.  אני כמובן בור באנתרפולוגיה ונדרש לי יותר חידוד בנושא וקריאה רבה אבל זו נקודת המבט שלי בהתאם למצב.

האם אני אדם רע?

אוי איזו שאלה נהדרת לענות עליה.

היא עולה כי נזכרתי במשהו מלפני כחודש. יש זיכרונות שאתה יודע שידבקו בך לנצח.

זה היה ביום כיף שהצבא אירגן בברכה. הלכתי לשירותים וראיתי ילדה קטנה רצה בפניקה בחיפושים אחר אמא שלה. חבורת מבוגרים פלגמטים החליטו שהדרך החכמה לטפל בעניין היא לצעוק לה "איפה אמא שלך?!"

דרך מצוינת כמובן לטפל בהיסטריה.

אני לא אוהב להיות מעורב בדברים האלה. מישהו בסופו של דבר בא ועוזר להם. הפעם ניגשתי אליה. לא יודע למה. חשבתי שאני יכול לטפל בזה יותר טוב מחבורת הפלגמטים שמסביבה. מהמעט מאוד עד כלום פסיכולוגיה שאני יודע אני למדתי שזה מרגיע ילדים כשאתה מדבר איתם בגובה העיניים שלהם. אמרתי לה שהכל בסדר ואין סיבה להילחץ וליוויתי אותה יד ביד למציל. האנשים מסביב הסיקו שאני מטפל בעניין ועזבו אותה לנפשה.

בסוף מצאנו את אמא שלה.

מה שממש גרם לי להרגיש טוב עם עצמי זו העובדה שהצלחתי להשליט בה רוגע. ייתכן והבנתי קצת אנשים.

זה הזכיר לי סיטואציה שהלכתי לאיבוד בדיסני וורלד כשהייתי בן 5. ייתכן והחוויה הזאת תיחקק בזיכרונה לנצח. ייתכן וזה ישפיע עליה מאוד. מהיכורתי עם עצמי אני יודע שלילדים יש נטייה להפוך את החוויות הקטנות האלו למשמעותיות מאוד.

ילדים תמיד עניינו אותי. אני נוטה לפשט אותם ל"מבוגרים עם חצי מוח מתפקד" שזה תיאור כנראה יחסית נכון. הם פשוט מבוגרים לא מפותחים. אבל זה מה שמעניין בהם. הם מאוד טבעיים. הם לא למדו עדיין יותר מדי על העולם שמסביבם עם המחשבים והטלויזיות. הם לא הכירו אנשים כדי ללמוד איך לעבוד איתם. יש להם מעט מאוד כלים ורובם באו מהטבע. ילד שבוכה שאיבד את אימו עושה את זה כי הוא קשור אליה כי היא הניקה אותו וזה בטבע שלו לדבוק בה.

אני מניח שקשה להסביר את העניין שלי בהם.

ובכן, באשר לתשובה לשאלה, האם אני אדם רע?

כן. אין ספק שאני אדם רע מאוד. יותר מזה, אני נזר למשפחה רעה מאוד. אנחנו כופרים בעיני. החלק הבוגר לפחות. כבר פירטתי הרבה על אבא שלי. אחותי שונאת בני אדם כמוני והיא מאוד רעה אליהם. היא כרגע מפעילה עלי מניפולציות כדי לעשות דברים שאני לא מסכים איתם. היא מאוד משכנעת אבל זהו טבעם של אנשים מניפולטיבים. כשהייתה צעירה יותר הייתה יוצאת עם גברים רק כדי למוטט אותם ולהשפיל אותם ( ראוי לומר שהיא עשת זאת רק לגברים שהתייחסו לנשים כמו זבל ). ואני? אני לא יותר טוב מהם.

זה כמובן אחרי שאני מקבל את זה שמוסר זה עניין רלטיבי תלוי תקופה, מיקום גיאוגרפי, תרבות, משפחה וכל שאר החרא. ביחס למערכת המוסר שלי אני איש רשע. אין בזה משהו רע, רוב האוכלוסייה רעה בעיני. יצא לי לעשות דברים טובים ולכן אני יודע גם להצביע על אנשים טובים בעיני.

אני שקרן אימפולסיבי. כל היסודי שיקרתי. להורים שלי על לימודים (למזלי עם כמה שהייתי עצלן, הייתי גם חכם מאוד אז לפספס חומר לא הייתה בעיה בשבילי אף פעם, עד כיתה י' לא למדתי באמת דברים בבית הספר) ולחברי לכיתה על המון דברים מטופשים. היום אני מוסת את זה יותר אבל גם מועד לפעמים לשקרים אימפולסיבים. בלי לחשוב עליהם או לרצות אותם.

אבל השקרים שאני משקר מרצון הם אומנות. אני מסוגל למנות את כל התסמינים של דיכאון ומצוקה נפשית ולשחק אותם בהתאם. אני מסוגל לשחק עם פסיכולוגים, לבלשט אותם על דמות בדיונית שהמצאתי והם ינתחו אותה כאילו הייתה בן אדם חי ונושם. אני בונה סיפורים אמינים לחלוטין. שקר זה כמו לכתוב תסריט ולשחק אותו באמינות.

It's not a lie if you believe it

וזה מה שאני עושה. אני מאמין לשקרים שלי.

השקר שהכי התעליתי על עצמי בו היה במיון הראשון לחובלים. נתנו לנו מבחן שבו אנו עונים לשאלות מהר כדי שנחשוף מידע לא רצוני על עצמנו. ידעתי מה הם מחפשים שנשדר ובניתי את הרקע שלי ואת האישיות שלי בהתאם. אחרי זה הבאתי אותו לחיים בשיחה עם הפסיכולוג.

פעם שנייה הייתה התקופה שלי בדיכאון בסטילים. זאת הייתה יצירת אומנות כי זה היה משחק בן מספר שבועות. כל רגע אתה צריך להיות בדמות כדי שיאמינו לך. אין הפסקות. זו גם דמות קשה כמובן.

לאחרונה החלטתי לקצץ כמעט לחלוטין את השקרים בשל כל שקרה. זה כולל שקרים לעצמי. כנות עד הסוף. זה הולך לא רע בכלל. יש בריחות אבל לא נפוצות עד כדי כך.

אני אינטרסנט. במודע אני חש מעט מאוד אמפתיה לבני אדם אחרים או למצבם. מבחינתי שיחסלו משפחות שלמות בעזה בשביל שהמצב הביטחוני שלי יהיה טוב. אני אוכל בשר ואני יודע את הנזקים הסביבתיים שזה יוצר אבל באמת שלא אכפת לי (ולעומת מה שהדבילים יאמרו, אין נזקים בריאותיים בצריכה נכונה, הסביבתיים בעיני גם לא כאלו חמורים בהתחשב בכך שכנראה בעתיד בשר יהיה מסונתז). בתת מודע זה עשוי להכביד עלי מוסרית אבל לא אעשה עם זה יותר מדי.

לבסוף, יש את החטא האחרון ברשימת החטאים שלי.האחד שגרם לי לענות ב"כן" חד משמעי על השאלה. אני גנב. זה בהשפעת הדמגוגיה של אחותי אבל אני לא יותר טוב כי אני הגנב.

הצבא לאחרונה הגיע למסקנה שהוא צריך לתת לי עוד כסף להוצאות דירה. כלומר המש"קיות ת"ש שלי הגיעו למסקנה הזאת. הן עבדו קשה בשבילי. מלאכת קודש.

אבל אני לא רוצה או צריך את הכסף הזה. אין לי מה לעשות איתו. אני גונב אותו מחיילים אחרים שצריכים אותו.

אני לא מבין למה זה מפריע לי כל כך. הכסף הזה באמת מגיע לי על פי התנאים. אני מחזיק דירה ואני מוגדר כחייל בודד על כן הכסף שלי. יותר מזה, במידה ואצטרך יש לי את כל ההוכחות שאני צריך לכך שאני חייל בודד. אף אחד לא יכול לומר לי כלום. אני חף מפשע. אבל זאת הבעיה. אני מקבל כסף שאני לא צריך לקבל. הוא לא בשבילי. הוא נצבר בחשבון שלי.

אשתמש בו בסופו של דבר לדברים אחרים. תואר או משהו. מותרות.

וכשהמש"קית מסרה לידי את הכסף לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלקבל אותו ולהרגיש חרא. מה אני יכול לעשות?

אני צריך רק לחכות עוד קצת. עוד מעט אני לא אקבל יותר כסף מושחט. כשאחותי תשתחרר אוכל להפסיק את העברת הכסף המסריחה הזאת. אוכל להוכיח כמובן שכל הכסף שקיבלתי, קיבלתי כראוי ולא להחזיר פרוטה. אהיה חייב לעשות את זה כדי לא להרוס את המשפחה כלכלית. אבל אף אחד לא יגע בכסף הזה שלי. הוא ישאר בבנק להירקב.
ייתכן שהמשברים הכלכליים כן השפיעו עלי. אני חרדתי עם כסף. לא רוצה לגעת או לחשוב עליו ובמיולד בכמויות גדולות. עד לצבא לא פתחתי חשבון בנק ושמרתי את כל הכסף שלי בבית מפחד שהוא יעלם בידיים של מישהו אחר. עד היום אני מפחד שהוא יעלם בגלל איזה משהו.
אני לא משקיע יותר ממה שאני צריך ואני מזעזע עם קבלת מתנות. כל שקל שלא לצורך חורע לי המשבר.
אני מניח שזה חלקית חלק מהמצב. לא רוצה לגעת בכסף שאני לא צריך.
אני זוכר לפני המשבר הנוכחי תמיד שאלתי את אבא שלי אם הוא שומר כסף בצד למקרה ויצוץ בלתם כמו פעם. הוא שיקר לי אני מניח.
אני זוכר פעם אחרונה שהייתי שם ורציתי לאכול איפה שהוא והוא אמר שאין כסף לזה היום בגלל עסקה גדולה.  פחדתי לבזבז כסף כל הנסיעה. הייתי צריך לראות את זה כסימן שהכסף שם מתנדף כמו מים בסיר מבעבע.

אני עושה דברים טובים גם:

אני משתדל להיות אזרח טוב. אם אני נתקל במשהו יקר ברחוב אני אחפש את בעליו ואשאיר את הטלפון שלי באזור ואקח את הפריט במידת הצורך לשמירה. היה מצב שכמעט נסעתי עד ירושלים כדי להשיב משהו.

הילדה היא דוגמה נוספת.

אני משתדל לחייך לאנשים ולסייע ככל האפשר.

בבית הספר התנדבתי כל שנה. הייתי בפרויקט משפחות שכולות, מעון לילדי עובדים זרים, מד"א, מחזה תרפי לניצולי שואה ותנועת נוער (אם מישהו באמת מחשיב את זה). אם אצא לטיול סוף צבא (במידה ויהיה לי כסף מיותר, דבר שלא קיים) זה יהיה לשמורה באפריקה כדי להתנדב לטפל בחיות בסכנת הכחדה. אפילו קבעתי לעצמי חוקים להתנדבות כך שהיא תהיה באמת התנדבות טובה:

א. לא להתנדב במקום שבו יש הצטברות מתנדבים. מד"א למשל. במיוחד מד"א. אחרי שראיתי את כמות המתנדבים שם החלטתי שאתנדב רק במקומות שבאמת צריך בהם אנשים ויש מחסור. מאבק הפנדות הוא דוגמה לחוסר איזון שזה יוצר. פנדות מקבלות תקציב עצום כדי להוציא אותם מסכנת הכחדה בזמן שמתעלמים ממינים אחרים. זה פוגע בהם מאוד. אם אנשים היו מחפשים איפה צריך לתרום במקום לתרום איפה שהם רוצים זה היה הרבה יותר טוב.

ב. לא להרוויח כלום מההתנדבות. אני לא סובל את תעודות ההוכרה ושאר הזבל בסגנון שמתנדבים מקבלים. מתנדב צריך להתנדב בשביל התנדבות ולא כדי ששמו יהיה כתוב על קיר ושהוא יוכל להראות לכולם שהוא אדם טוב. זה למה אני גם לא מאמין שצריך לעשות רעש מהתנדבות. זה מגעיל אותי. בבית הספר שלי מי שזכה לתעודות היה לרוב המתנדב הרועש ולא הטוב בעיני. מישהי שעשתה בדיוק מה שאני עשיתי בתנועת נוער רק פחות טוב ויותר רועש קיבלה תעודה כזאת. זה עיצבן אותי. שאלו אותי אז אם גם לי מגיע וסירבתי.

ג. לא להתקבע במקום אחד. זה חוק אישי שלי ללא סיבה האמת.

אבל חיבלתי בעצמי בתת מודע לא מעט פעמים. אני מתנדב לא טוב. למשפחה השכולה הבטחתי משהו גרנדיוזי ובסוף מה שיכולתי לעשות היה מאוד צנוע, את הילד הזר שחנכתי הייתי צריך לעזוב בסוף ולא נפרדתי ממנו כראוי, לא הייתי מסוגל לומר לו שלא אגיע יותר, ממד"א פרשתי אחרי מספר משמרות, למחזה לא הגעתי למספר חזרות חשובות בגלל מבחנים בבית ספר שלא הסכימו לי לדחות, אני גם לא מרגיש שתרמתי שם כל כך. תנועת נוער זה לא התנדבות.

עשיתי אנשים שמחים אני חושב. הם יאמרו לי שאני אדם טוב. אני לא. אני איכזבתי אותי ואותם בסוף.

יותר מזה, אני מתנדב ממניעים אינטרסנטים גם כן.

התנדבתי בהתחלה כדי לצאת משגרה ולעשות משהו לא נורמלי. המשכתי כי מחקרים מראים שהתנדבות עושה אותך מאושר ולבסוף ניצלתי את זה וכתבתי את זה כשניסיתי להתקבל לפרויקטים שונים. הם ביקשו כמובן את זה אבל זה מאבד את הטעם בהתנדבות.

אבל כל אלו לא עושים אותי לבן אדם טוב. אבא שלי תרם מעשר תמיד. אנשים רעים עושים דברים טובים גם כן.

קל לעשות דברים טובים לאנשים שאתה לא מכיר. השאלה היא אם אתה טוב לסביבה ולחברים הקרובים שלך.

אני לא אדם טוב בעיני.

אני אינטרסנט, שקרן ונצלן.

אין בזה דבר רע, רוב בני האדם כאלו וסובלים גם מחוסר מודעות, טיפשות ועושים את זה בצורה יותר גסה ולכולם.


אני מסתכל על מה שכתבתי ומגיע למסקנה שאמנם יש לי פגמים ואין ספק שאני צריך לעבוד עליהם, אבל הגזמתי בתגובתי.
הכסף שאני לוקח אני חייב לקחת כדי שהמשפחה שלי לא תתמוטט. לא משנה איך אסתכל על זה, אין לי מה לעשות אלא לקבל את הכסף. בחלק מההתנדבויות אני פגעתי בגלל בעיות אבל בחלקן לא הייתה לי ברירה. אף על פי כן תרמתי לאנשים וגרמתי להם להרגיש טוב. הילד שלי נהנה לשחק איתי כדורגל וקיבל בוסט לביטחון העצמי, המשפחה השכולה אחרי זה הרגישה יותר בטוחה לדבר על המוות ואף חיפשה דרך להנציח את בנם טוב יותר ומה שעשיתי במד"א לא יסולא מפז. הדברים שאני עושה למען אנשים אחרים עושה אותי לאדם יותר טוב.
אני גם מטיב עם חבריי. יותר מדי אפילו. לפעמים אני פוגע בהם בצורה מטופשת אבל אני בדרך כלל נרתם לעזור להם.
ובכן אז אני לא רע או טוב. אני נייטרלי כנראה. יש לי עוד דברים לעבוד עליהם. השקרים וחוסר האמפתיה במיוחד.

כך או כך תמיד יישארו לי הזיכרונות. הזיכרון מהילדה שעזרתי לה, מהחניך שלי צועק את שמי ורץ אלי מהר ומחבק את רגליי, בקושי מצליח לגרד את הברך שלי עם ראשו. אני משחק איתו כדורגל וצוחק מהאנרגטיות והשטותיות שלו, כאלו הם ילדים. הזיכרון שלי במשחק הכדורסל לכבוד בנה של המשפחה השכולה שבו הם הודו לי, הטלפון שלהם כשהם הודו לי, החיוך של ניצול שואה שאני יודע שהוא לא העז לחייך לפני הפרויקט.
זיכרונות שתמיד יהיו בתוכי ותמיד יגרמו לי להרגיש טוב.