ערפילי הדמיון

אנחנו מניחים שזה נידון להיות. כמו תנודת השעון, מחוגת הירח.

בן לסהרורית ואב מנוכר, ילד מנותק, בלי הרגשי, לא בוכה, לא מתלונן, לא צוחק ולא מחייך. רק חושב, יומם וליל, מהרהר על פלאי תבל, מנתח עצב וכאב. בוהה כזר על כל איש, רק חושב ומהתל.

הוא נפצע מגופה, נמלך בידי המרצים, להנהיג את הליצים, נמשך בדם אויביו, לתפארת, לרוממות, תמו ימי הדלות, זו שעתו וזה נידון להיות.

היא קרבה לו עם הצבע האדום, שהרי נועד לעטר מצחו, אך הוא הבחין בצד החורש בניפמה מתרוצצת. והוא בא לרדוף אחריה, אך הם בלמו אותו, חנקוהו, אך נבצר מדעתו, בפעם הראשונה הייתה לנחלת ליבו, והוא שמט ידיהם, מקושט בצבעי אדום המלחמה אך נמנע, בפעם הראשונה נמנע, מלהביע דעתו.

היא יצאה מהחדר והוא נגלה למסדרון ארוך, הריצה לעולם אינה תמה, והיא נעלמה מהעין, אך עליו להאמין, הכל תלוי בכך. והוא רץ עוד ועוד עד שהם בולמים אותו, והוא נמלט דרך הפינה. לפתע ראה אותה מזדנבת, שם ראה אותה שוב, שטה לכוכבים, ועיניו נצצו, והעננים ריקודו, והם לפטו אותו חזק, שמו כתר לראשו, רוממו אותו חזק, השליכו ספריו באוויר. 'הידד למלך הפילוסופים, יחי בעל זבוב', אין מפלט, הקיפו אותו מכל עבר, ידיהם אוחזות בו כשריד לעולם נושן, והוא מביט השמיימה, יודע שהיא נמצאת שם, בין ערפילי הדמיון.