המצוקות

נקישות המתכת העירוני.
'טל?' הבחנתי בעימום, עד שהתחדד המלאך הזקן.
מדדתי את משך הכליאה לפי מחזורי פצעים נפתתחים ומגלידים. החלה הצעידה במדבר.
לילה. אני כבול בשלשלאות והוא בוהה בי מצידה השני של המדורה.
'נענשתי בגללה?' התבונן וחזר להתמקד בלהבה.
'אתה לא יכול לספר לי' כנראה טיילנו בלימבו.
'הנה מה שמפריע לי - כשחושבים על זה, אין לך על מה להעניש אותי. זו לא אשמתי שפשעתי.' אבל המלאך כבר שמע הכל.

'הרי, כל פועלי היה להוכיח שאנחנו מפוצלים בין רצף לחומר' הפכתי את השלשלאות לחלונות והוא חשש לרגע. זה היה ביום שבת כהשתישבתי בלולו בלית ברירה ופתאום הכל עלה לראשי. לא ידעתי אז שהיצירה הבאה תהיה מפירות עץ הדעת. לא ידעתי את כוחה בחיים שלאחר המוות.
'המערכת היא דתרמניסטית ולא בו זמנית. אבל אם היא דתרמניסטית, אני לא יכולתי לשלוט במה שעשיתי לה, אתם גרמתם לזה.'

ריחפתי מעל הקרקע. ידו נעה לעבר האקדח אך הוא ריסן אותה במאמץ שרירים.

חזרתי למקומי חופשי. המתח.

'מה אתה רוצה?'

'אני רוצה להיות אחד מאבירי גן עדן' נקודת המיקוח השתנתה, ידי על העליונה.

'בשבילה?'

'היא חמקה ממני ממזמן'

'אתה יודע שזה לא מכוחי'

'למה לא? אתם צריכים אותי'

'אתה רוצה לשמור עליה כשהמלחמה תגיע'

נשכתי את לשוני.

'אתה תישאר נאמן אלינו כל עוד חייה יהיו תלויים בניצחוננו. אך אם השטן יבטיח לה חיי נצח? מה תעשה אז?'

וידענו את התשובה. ניסיתי לחמוק. אולי, אולי אני לא אעשה את זה כי לראות את כל היופי של העולם קמל ישאיר רק את המעטפת של נשמתה. אבל לא יכולתי לעבוד על עצמי.

'אני לא מאמין שלא חשבת על זה אמתי, אני משוכנע שחזיונות על הרגע שלנו רדפו אותך עוד בחיים'

והלא כן, עוד כשכתבתי שורות אלו בלולו, הפלתי את הזיות השבוע על כתב, הבנתי שמעשית מוחי רודף אותי עם אותה טרדה פילוסופית - מה אם הערך של חיי כבר לא נופל בממלכת טוב ורע? אם הוא הופך ממש לנהנתנות יומית?

'זה בגלל הספר, נכון?' והורידים קפצו לו

'אתה קירבת אותנו ליום הקץ!' מאז הערות שוליים, אנשים החלו לפעול כאינדבידואלים. בעולם חופשי זה, לא ניהליסטי שכמותו, הגות יוון נזנחה והניהליזם שרר. לא טוב, לא רע, רק ניהליות, חוסר, ממשלות מטריאכליות קמו ברחבי הגלובוס, הגלובליזציה, לא עוד אנשים חיו למען האושר, אלא נמנעו מהסבל, חיו בהרמוניה עם הטבע, בחוסר אלימות, אך בלי הישגים, טוב? רע? מאום.

'ואיזו ברירה היתה לי? לקחתם אותה ממני, הפכתם כל יום שלי לשארית גיהנום, החיזיונות רדפו אותי יומם ולילה, איזו עוד ברירה היתה לי מלשים דברים על כתב?'

והמלאך חייך 'כל נשמה מורכבת מרוחות שונים. ניסינו לבנות יצור חסר כל יכולות אנושיות, שדמיונו פורץ בכל נשיפה. אתה קירבת אותנו ליום המצופה'

'ואני רק מכשיר'

'פקעת נוירוזות והתבוססות עצמית'

'האויב הכי גדול של גן עדן וגיהנום' והמלאך תמה, ואני נעלמתי.

הימים עברו וגוג ומגוג בא. מלאכים עטו לבן ושדים שחור, אלוהים והשטן צפו יחדיו מצוק אך איש לא ציפה לבוא המלאך האפור, ואיתו צבא האדם.

במשך שנים ליקטתי חיילים מלימבו שלגמו מחזוני.

בבוא הרגע שילחתי חיילי על שני הצבאות ופערתי קרע ביניהם.

צחקתי באי נוחות, מודע לכך ששתי הישויות שלצידי חזקות ממני פי כמה וכמה. לשני הצדדים לא היה אינטרס לפגוע בי במעמד זה.

המערכה הסתיימה, אני ניצחתי, והאנושות עיקבה את הסיום.

כדור הארץ לא הושמד, כלום לא קרה, אך האבסורד נפל: כעת היה עלינו לשמור על קיומנו בין אלוהים לשטן.

האל העליון הביא לכוכבנו רק בני אדם פגומים, טיפשים, עילגים, רגישים, והיה עלינו לחנך אותם בכל כוחנו להבין את רעיונות ההשכלה. האירוניה הייתה שהפכנו לתנועה אידאולוגית. האידיאולוגיה של הכלום. הקיום המתמשך ללא סיבה. וטל? אני עוד קורא בשמה במצוקות