Where Did Jesus Go

נשאלת השאלה מה אני בכלל עושה בישראל כשאבי גר בבולגריה ואני מתחילה ללמוד בבריטניה.
לא היה לי רע לאחר הצבא. עברתי לבולגריה והתחלתי לתכנת ופתחתי חברה ועשיתי כסף טוב וישבתי מול אבא שלי ונכנסתי להיפר ונטילציה 'אני לא מאמין שאני עושה את זה'
'אבל זו בחירה שלך' הוא אמר לי, והוא לא אהב אותה
'כן, אבל אני מוכרח עכשיו. אחרת לא יהיה זמן'
שנה. שנת אימונים. רק אימונים. כל הזמן אימונים. וכך היה שנה.
טוב, שנה וחצי.
'צפיתי בבחינת חגורה שלך' המאמן אמר בשובי 'היא הייתה הכי טובה'
רציתי שיבחן אותי בסוף השנה. כך היה הסיכום. לא רציתי לדבר על כך מעבר לאותה תחילת שנה. מעין כבוד לשיטה ולמורה.
אבל הזמן עבר והוא כאילו לא דיבר על זה, המיקוד דהה.
השתפרתי, צמחתי, נהייתי טובה יותר, אבל לא דיברנו על הבחינה.
ושאלתי ונאמר שתהיה ולא היה תאריך.
ובסוף הצבתי דד ליין שממנו כבר לא אוכל להיות בארץ. אוגוסט. ולא היה מבחן באופק. אבל אני התכוננתי. כל יום.
לא חזרתי רק בגלל זה. אמא שלי גרה רק עם אחי הקטן והיא פגעה בו. היא זרקה אותי מהבית ועברתי לבולגריה בלית ברירה, אבל שבתי והתעמתתי איתה. העברתי את אחי משם ופיקחנו עליה כדי שלא תתאבד. לא רק בשבילה, גם בשבילו. שלא יחוש אשם בהתאבדות שלה.
אחרי ימים של שיכרות מאד מאד כבדה היא סוף סוף הייתה מוכנה להתאשפז במוסד גמילה. זה לא עזר כפי שאתן יודעות.
אבל המורה לא ידע עם מה התמודדתי בבית. זה לא היה עניינו אחרי הכל. האחראיות. הטיפולים התכופים במקביל ללוז עבודה סדיר מחייב כדי לעמוד בכספים של האימונים, הלימודים העתידיים.
שימו אותי בזירה עם דב גריזלי ואני לא אפחד. גם כשיפרק את עצמותי אני אצחק.
אבל שימו אותי בסיטואציה שעלי לספר על כך למורה שלי, למה נעלמתי בבת אחת כאילו כלום, והשתתקתי.
הפחד. ממה? לא הבושה. אבל... אני לא רוצה לפגוע בו? אני לא רוצה לכפות עצמי על אנשים. זו הנקודה. מי אני שאדאיג אנשים עבורי? כלום ושום דבר. הוא דאג. שלחו הודעות אנשים מספר שהמורים שלי פנו אליהם. הם דאגו לי. אני מופתעת. זה חדר אותי. אבל... קשה לי עם זה.
הייתי צריכה לומר לו ברצינות - אם אחזור לארץ, זה לעוני מחפיר. אני חייבת לדעת מתי תהיה הבחינה, שאוכל להכין עצמי לכך.
נדבר על זה מחר. הפחד.
אבל למה פחד?
גם אם זה לא יקרה, סללתי מסלול אחר. ביוון יש מורה מעניין לראות, ויש פה מורים שאני רוצה ללמוד אצלם גם. אלו עשויים להיות חודשים מצוינים.
הבדסמ. זו ההחמצה.
את המעבר התחלתי בינואר. לא פניתי למרכז הגאה, הרגשתי משיכה לקהילה אחרת, הבדסמית. ואני מוצאת את עצמי. בפעם הראשונה נעים לי במסיבות. אני אוהבת את האנשות. אני נושמת את העולם הזה בעונג. סקס טוב לי בפעם הראשונה.
וזה לאבד את כל זה בחטף. לא לאבד. להתעכב. כואב באותה מידה. אבל אני מניחה שייתכן ואין ברירה.
טרנסיות אולי זו תופעה חדשה כי בעבר לא יכולנו להרשות לעצמנו לשנות מגדר. אילוצים חיצוניים. פרגמטיקה מצערת.
יבוא היום שלי בתקווה.
אמא שלי לא פצתה הגה. לא שלחה הודעה לא לי ולא לאחותי. ציפיתי שתנסה לעורר פרובוקציות. אני תוהה מה קורה איתה.

היא אדם השני שויתרנו עליו בשנה האחרונה. הראשון זאת סבתא שלנו (שעכשיו עם דודה שלנו). הניתוק חד באותה הצורה. משונה... משונה מאד... אנחנו משפחה, ואחת מגובשת וחזקה עדין. מטען מת? לא. זה לא כי הן עיקבו אותנו. זה כי הן פגעו בנו. בכל המשפחה.
אבל, הגרעין שנשאר חזק ואוהב. יאהב לנצח.

נראה מהתגובה של המורה שלי שהוא לא חובב את הרעיון. אחד מהם לא אוהב שאלמד אפילו.

זה מכעיס אותי לא יכ אני חושבת שאני מוכנה, אני לא יודעת. אלא כי הייתה לו שנה להכין אותי. שנה שהציעו לי הזדמנויות אחרות להיבחן בשיטות אחרות לשחורה וויתרתי כי רציתי להתמקד בשיטה המרכזית שלי.למדתי השנה המון. קפצתי מדרגה מבחינה טכנית. במידה מה השגתי מה שרציתי מבעוד מועד מהשנה בארץ. מיציתי את עצמי מקצועית באומנויות לחימה בארץ, וכעת אני יכולה להמשיך הלאה ולראות מה יש לעולם הלחימה בחול להציע.

ומצאתי מורים מקצועיים באירופה שאני יכולה לפנות אליהם.

זו לא החמצה מוחלטת, אבל לא הפסגה של רצונותיי.

בהתחלה זעמתי. הרמה המקצועית בארץ מאד נמוכה מבחינתי וזה עיכב אותי. הייתי מוכנה להתעכב במעט במה הטכנית אם זה אומר להכניס משהו לרזומה, מה שבסוף ייתכן ולא יקרה.

ובכל זאת, אני הולכת ללמוד קיוקושין וג'ודו ממורים בעלי רקורד עולמי. אחד מהם אימן את אלופי אירופה הנוכחיים.

בכל אופן זה אומר שאני נשארת באירופה.

כנראה ברומניה מסיבות של ויזה. אני חשה כי בארץ התחלתי ממש לבנות משהו בעולם הבדסמ שכרגע נשרף. השבוע מצאתי מישהי בטינדר בבולגריה, הלך לא רע, וגם זה כמובן נשרף עם ההבנה שאצטרך לנסוע לרומניה. הלסביות שהכרתי פה לפחות סיפרו לי שהקהילה הלהטבית ברומניה חזקה.

אלמד שם כנראה לעבוד עם שרתים, שזה מאד מרגש אותי מהפן המקצועי.

אבל קשה שלא לחוש פיספוס.

חשתי  כאילו כל חיי אני במאבק לשרוד תחת מטר אש ולעולם בלי ניצחון אמיתי. זו תחושה מזופתת. מהצד השני, אולי יש ניצחונות שאני לא שמה לב אליהם כי הם לא המיקוד שלי בחיים. קיבלתי לראשונה החודש תלוש משכורת של 10 אלף כעצמאית (יש לציין שבתור בעלת עסק בבולגריה ואחרי המיסוי שם, זה שווה יותר מבארץ כך ש כיף). שזה היה היעד ההתחלתי שלי בחיים. שלב הבא אני מניחה שאני שמה עליו עין זה ה30.

החשש זה שנראה שמהעבודה הנוכחית, 10 זה מיצוי ההשגים. השרתים יכניסו עוד.

אני מתקשה להתלהב יתר על המידה כי החלום הסופי זה הנדסת מכונות (אחרי המתמטיקה).

חלק מזה הוא הניסיונות המאד לא פשוט לשלב בין אומנויות לחימה ברמה מקצועית לבין השכלה ומקצוע.

היה כיף לקרוא היום שמייסד השיטה kudo היה פילוסוף.

אני חשה שאחותי אכלה הכי הרבה חרא במעבר שלי, אנ אפילו חשה אשמה במידה מה. היא נשארה לבד בארץ. טוב, עם אמא שלי, אבל היא לא מדברת איתה. אני רק מקווה שהיא תעבור בקרוב. זה בעיה כי היא כבר בת 26 ובנתה לעצמה חיים בארץ. לא פשוט להתחיל למצוא עבודה וחיים במדינה זרה בגיל שלה. אני מפחדת כל הזמן שהקשר ביננו יתנתק. או חמור יותר - שהדבק היחיד שלנו יהיה המאבק באלכוהוליזם של האישה ההיא. אני רוצה שנפסיק לדבר עליה כל פעם ונדבר על שיט של אחים. אני מניחה שכשהיום יגיע, ארצה שהיא הראשונה שתדע על כך שאני טרנסית.

הרבה ריגושים קלים עם המון אכזבות והחמצות השבוע הזה, הוא מאד טעון.

אמא שלי שלחה הודעה לאחותי כמה ימים לאחר מכן וקראה לה חצופה. פירושו שהיא לא מודה בטעות שלה.

כששוחחנו על זה נזכרתי בעוד מאורע שהיה כשאח שלי היה בארץ.

זה היה בשישי של פסח. היא כמובן הייתה שיכורה מהתחת, אחותי הביאה חברה לארוחת שישי ואמא שלי... דייט ראשון.

היא כל הזמן יוצאת לדייטים, 'הכרתי מישהו' ואז נפרדת כי זה לא התאים. אבל בחיים היא לא הביאה ככה מישהו לדייט ראשון בבית, שיכורה מהתחת. היא בלסה מזון כאילו זה סודוך בסוטול של שתים בלילה. הקיום שלנו בשולחן האוכל כאילו הפריע לה להתחרמן על בן הזוג, איתו היא ירדה למטה ונעלמה למשך שעות. לראות אותה מנסה להראות חושנית תחת חוסר האיזון של האלכוהול מעורר סלידה שבמאי gore הוליוודים רק חולמים עליה.

גם בשישי היא שלחה לאחותי הודעות. שאלה אם היא רוצה להתארח אצלה בשישי. זו הדרך שלה להתנצל. אחותי השיבה לה כתף קרה.

אמא שלי לא יודעת שעברתי לחו"ל ולכן הרגשתי עקיצה בלב שאני לא מקבלת שום הודעה. שום יחס של סליחה או זעם.

להפך, בהודעות של אחותי נשמע כאילו היא שמחה שיצאתי מהבית שלה. היא קוראת לי צבר (במובן של עוקצנית) ו'אנרגיה שלילית'.

כן, הייתי שלילית בשבועות האחרונים כי היא קראה למשטרה עלי והייתי צריכה להראות לה שזה פסול בעיני.

אולי אבל תמיד הייתי שלילית. כשזה רק התחיל תמיד הייתי היד היותר נוקשה. בהתחלה אמנם הייתי יותר מקבלת, יושבת איתה לשיחות ואומרת לה שהיא צריכה להשתפר, אבל גם אז זה היה בצורה יותר חזקה.

הגירושים החלו עם הבגידה של אבא שלי באמא שלי ושריפת הכספים על השהות שם של המשפחה שלי (השני זה קצת אשמתה כי אין לה שום מודעות לכסף היא לא מקשיבה כשאומרים לה לקצץ בהוצאות, הם חיו חיי יוקרה שם בזמן ששירתתי בצבא, בדירה עם שתי קומות ובבתי ספר פרטיים).

נורא היה קשה לי שהוא יצא האדם הרע בסיפור. נטרתי לו טינה הרבה זמן על כך.

מהילדות עד גיל עשרים לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה, שלא לדבר על לחבק. אני לא משתמשת פה בצורת ביטוי. תרתי משמע חשתי בחילה כל פעם שהבטתי בה. לא חשבתי בהתחלה שזה נובע ממחסום נפשי. רק אחרי טיפולים שבועיים אצל פסיכולוג הבנתי שמשהו לא בסדר בדינאמיקה שלי. שנאתי אותה מגיל צעיר. היא שנאה גם אותי. ואני לא הצלחתי להבין למה. היה בינינו כשל יסודי בתקשורת. במיוחד עם האוטיזם והאינטיליגנציה הגבוהה מדי שלי (ועד היום אני שונאת את המחמאה המעופשת הזאת 'את/ה ממש חכמ/ה', אין דבר טוב בחוכמה לאדם כשלעצמו, חכמה זה נפלא לחברה והאדם חי חיים מזופתים של סלידה, שנאה וניכור, חוכמה זה לא טוב, זה גם לא רע, זה פשוט מצב בינוני לחלוטין).

במקום מסוים, קשה לי לא לחוש רע על כך גם כטרנסית. ה'נוקשות' שלי היא 'גבריות'. מה שמדהים זה שגבריות זה פן אצלי שאני מאד סולדת ממנו בד בבד שהוא אחת החוזקות שלי. האנאליטיות החריפה, החדות, המיומנות הפיזית. הרבה פעמים כשאני מנסה להסביר מי אני התשובה היא אדם שמנסה להפוך גבריות לנשיות. לא במובן של לרמוס אותה, אלא במובן של לנהוג כאישה תחת פרדיגמה גברית.

ובכל זאת ניסיתי לעזור לה. ואכלתי המון חרא כדי לעזור לה. והיא שונאת אותי ותמיד שנאה.

וכשאני חושבת על זה, מבעד לשכבה שמנה של 'לא אכפת לי', ו'אני לא מרחמת על אנשים שלא מרחמים על עצמם, כי אין בכך טעם' גם אני נפלתי כל פעם בתקווה הזאת שהמצב שלה ישתפר. שאני נשארת בבית כי זה יעזור.

אבא שלי סיפר לי השבת שהוא איבד תקווה ממזמן. שכל פעם היא יוצרת תחושה שיש סיכוי רק כדי להשמיד אותה לחלוטין. גם אני חשתי זאת. זה מה שעושה את זה כל כך קשה לא לותר עליה למרות שצריך. ופרדוקסלית, צריך לעשות את זה כי אולי זה ישפר את מצבה. כי היא ניזונה בצורה שלילית מתשומת הלב. אבל אחוש חרא, כאילו זה אשמתי, אם היא תשתפר רק כי אני לא נוכחת.

מנגד, היא עשויה גם להתאבד. אבל גם אז, זה לא יהיה רע. עדיף להתאבד או שמצבך ישתפר מאשר לחיות במעגל שיכרות רווי סבל.

זכור לי שהשיניים שלה החלו להביע גם סימני דעיכה בחודשים האחרונים.

לא רק שהיא שונאת אותי, ולא רק שהיא לא בדקה מה מצבי, היא אפילו לא יודעת איפה אני.

וזה לא מדאיג אותה, היא לא דיברה עם אבא שלי על כך אפילו, לא הודיעה לו היכן אני (הוא יודע כמובן כי אני דיברתי איתו). דממת אל חוט.

אשר לדינמיקה ביניהם, ובכן הוא חש אשמה לתקופה ארוכה על הידרדרות מצבה.

עוד בתחילת הגירושין, ההסכם ביניהם היה שהוא מעביר לה את כל המשכורת שלו באותה תקופה (300 אירו) כל חודש ללא תלות בכלום מתוך אשמה. הוא בהדרגה החל להרוויח הרבה יותר, ועם הנפילה המהירה שלה האחים שלי עברו אליו. אף על פי כן, כל חודש הוא מעביר את אותם 300 אירו, תוך מימון בתי ספר פרטיים לאחיי ותמיכה בכל שאר הגורמים.

היא הפסיקה לעבוד לפני כשמונה חודשים. בהתחלה כי שהתה במכון גמילה, לאחר מכן כי ה'מזונות' (לא מזונות אם אף ילד לא גר אצלה מן הסתם) ודמי האבטלה כיסו את זה, עכשיו היא חיה רק על הכספים שלו.

כבר הרבה זמן אמרתי לו להפסיק לשלוח לה כסף. אני באמונה שהכסף רק עושה לה רע. אדם שלא עובד הוא אדם שלא חי עבור עצמו.

היא גם סחטה אותו רגשית כל הזמן הזה. היא שולחת לו הודעות מזוויעות ומתקשרת אליו ומאשימה אותו שרימה אותה, שהשאיר אותה לבדה.

הוא חש אשמה.

בחודשים האחרונים נמאס לו. הוא החל לחסום אותה כל פעם שהיא שולחת כאלו הודעות.

הסיבה העיקרית לשבירה הייתה מספר פעמים, שהיא ביקרה את אחיי בבולגריה (וישנה בבית שלו) והם ביקרו אותה בהם היא הכתה אותם, השתכרה, ליכלכה עליו לאנשים שונים ונהגה בצורה מעוררת סלידה (במלוא משמעות המילה סלידה, לאכול מהרצפה, לנוד בצורה חולה).

הוא הולך להעביר לי 2000 שקל בחודש מהכספים האלו בשביל קיום ברומניה.

אני משתדלת לחסוך ככל האפשר מכספי ללימודים היקרים בבריטניה (100 אלף שקל לשנת לימודים). ו... לא הייתה לי בעיה עם זה.

הדבר העיקרי שהפריע לי זה הצורה בה הוא רוצה לעשות את זה.

הוא רוצה ליצור פיצוץ. כנראה מתוך נקמה. לקחת לה את הכסף בלי להודיע.

אני מבקשת ממנו לעשות את זה בצורה עדינה. לדבר איתה. כי זה יעורר בה לחץ (שוב, גרועה עם כספים, גרועה עם לנהל אותם, גרועה בלהתקיים כמבוגר עצמאי, ולכן כשנוגעים לה בכסף זה מלחיץ אותה).

ולמה כל כך אכפת לי?

אני הייתי רוצה שהוא בכלל לא יעביר לה כסף. זה לא הוגן. זה לא עוזר. זה לא ראוי.

הוא צריך לחסוך לפנסיה שלו. הוא צריך להנות מעבודתו.

זה הסיכום של השבוע האחרון.

אני צריכה לומר המון תודה לכל מי שהיה איתי על הקו בכל הקשור לכך.

איזהו הסופיסט? מהי פילוסופיה

הרבה אנשים מכירים את הבדיחה על בוגר הפילוסופיה שעובד במקדונלדס. אם נתפלסף עליה רגע היא מסמנת משהו קריטי לחברה - אנשים לא מבינים למה צריך פילוסופים.
והאמת, אפשר להאשים אותם? ברוב הפעמים כשישאלו תלמיד פילוסופיה את השאלה הזאת הוא יכנס לדיבורים על דיבורים שאומרים כלום. אולי יותר גרועים אלו שחושבים שמדעי הדשא הם התשתית המוסרית של החברה.
כשאני חושב על זה, יש סיכוי שתלמידי פילוסופיה נכנסים בעצמם לסיבוכים האלו כי הם בעצמם לא יודעים למה נועדה פילוסופיה. אחרי הכל, פילוסופים תרו אחר דברים כל כך מגוונים שלא נראה שאפשר לקטלג אותם תחת מטריה אחת. הדבר היחיד שמאפיין את כולם היא הבחירה במלה הזאת בקורות חיים.
וזאת בעיה - כי אפילו את המילה הם לא מבינים.
אתחיל בהבהרה חשובה: פילוסוף הוא לא, פשוט לא, אוהב החוכמה. זה מדהים שאפשר לפשל כל כך בתרגום המילים: סופיה ופיליה.

נתחיל בראשונה.

המילה סופיה σοφια נמצאת בתוך מספר תנועות בתקופה של הפילוסופים היוונים. המעניינים אותנו הם הסופוסים - σοφοζ, הסופיסטיז'ים (שנקראים היום סופיסטים) σοφιστηζ והפילו-סופוסים φιλο-σοφοζ.

מקורה של המילה סופוס מהשורש האינדו אירופאי שאני ממש לא הולך לנסות לבטא sh₁p-i- שפירושו לנסות או לחקור. אם תשימו לב, המילה דומה יותר לסופוס מלסופיה. כנראה שהשניה הטיה של הראשון ובאה אחריה.

אז מה זה סופוס? סופוס זה תואר כבוד לסוג של בני אדם. אפשר לקרוא להם חכמים אבל לפי הטקסטים שקיימים נראה שהכוונה יותר לאנשים מאד מוכשרים באורחות שונים.

navigation (Hesiod, Erga 649, Archilochus, fr. 41 D., Aeschylus, Suppl. 770) see LSJ, s.v. σοφία and σοφός, and GLADIGOW 1965, 9 ff.; for weaving (Anacreon fr. 109 B.) and  vasepainting

POLLITT 1974, 22n28 [p. 93]; for horseriding (Alcman fr. 2.2 D.) GLADIGOW 1965, 12

כלומר כנראה שסופוס מתייחס לאנשים שהתמחו במשלח שלהם.

וזו אחת הבעיות הראשונות בהגדרה המקובלת: חכם או wisdom הוא לא סופוס. המקור של wys הוא ה... דבר הזה *weyd- שפירושו להראות. בעוד זה sh₁p-i- אומר להבחין.

למעשה הבסיס של סופיה הרבה יותר אמפירי ממה שאנחנו משתמשים היום והוא די רחוק מהמילה 'חכם'.

המילה השניה - פיליאו מקורה מפילוס ופירושה רעות או חברות.

התרגום לשנייה אפילו יותר מוזר כי יש מילה ממקור יווני באנגלית שמתורגמת לכך ישירות - affection או affiliation בעוד love במקור מגיע מתשוקה. פיליאוס יותר קשור להרמוניה עם משהו.

לכן פילו-סופוס הוא עמית המומחים.

המילה השניה שחשוב שנכיר היא סופיסטיז' σοφιστής שממנה הגיע הביטוי סופיסט או sophist. המילה מגיעה מסופיז'ו σοφίζω עם סיומת -τής. טיז' דומה ל-ity האנגלי, כלומר sophisty או נוהג כמו המומחים.

היווצרות המילה סופיסט היא שלב מעבר חשוב בחברה היוונית. הסופוס הוא כישרוני במשהו, אך הסופיסט מייצג קונספט מופשט של כישרוניות בדברים או במילים אחרות, חוכמה. הסופיסט לא מחויב להפגין איכות גבוהה במקצוע ספציפי או לצורך העניין אף מקצוע, הוא מה שנקרא 'איש אשכולות'.
כיצד זה קרה?
בעבר אצילים שלחו את ילדיהם ללמוד אצל בעלי מקצוע דברים חשובים - רכיבה, רטוריקה, לחימה. וכשם שבחברה המודרנית התפתחה שכבה של מורים, מופרדת מאנשי המקצוע, הסופיסטים הפכו זאת למשלח לחנך ילדים להיות אזרחים נאותים. קצת כמו שמערכת החינוך בהדרגה החלה לחנך ילדים לערכים מעבר למקצועות הליבה.
רוב הסופיסטיז'ים עסקו ברטוריקה, כלומר אומנות השכנוע והדיבור.

למה כל זה משנה? ובכן בראש ובראשונה כדי להבין מה אפלטון, אחד מאבות הפילוסופיה, בכלל רוצה להבהיר בכתביו. הרבה מהטקסטים האפלטוניים נועדו לנגח את הסופוסיטיז'ים ולהציג את הפילוסופוסים כהיפוכם.
כך למשל הטקסט גורגיאס, שקראוי על שם אחד הסופיסטיז'ים הכי מפורסמים, בו סוקרטס משווה בין רטוריקה, נקודת המיקוד של הסופיסטים, ובישול. לא בצורה חיובית. הטבח, לדבריו של סוקרטס, לא מייצר מזון שטוב לאדם לטווח הארוך, אלא רק מטיב עם חושיו. כך גם הרטוריקן לא טוב לאדם לטווח הארוך, הוא רק מנעים אוזנו עם מילים יפות. אחרי הכל, רטוריקה היא אומנות השכנוע, ואין בה מיקוד בבנייה של טיעונים חזקים. אבל המסר של הקטע הולך עמוק יותר.
ב'התנצלות' סוקרטס מסביר שהוא לא רואה בעצמו אדם חכם למרות שהאוראקל תפסה אותו כחכם באדם. הוא חיפש להפריך זאת בכך שפנה לאנשים שונים כדי להוכיח שהם חכמים ממנו אך היתוודה כל פעם שהתפיסה שלהם חלשה ומלאה סתירות עד שלבסוף היה עליו להודות שהוא החכם שבהם.

שימו לב שסוקרטס, שאמנם מגדיר את עצמו כפילוסוף, האמין ש'אינו חכם לא בדבר גדול ולא בדבר קטן'.

פילוסוף יכול להיות חכם, כשם שהתברר שסוקרטס חכם, אבל זה לא הכרח.

מה שכן אינטגרלי לפילוסוף היא ההיקשרות עם מומחים.
זה מביא אותנו לדבריה של דיאוטימה, אחת המורות של סוקרטס המופיעה במשתה האפלטוני.
אנחנו טועים להאמין לפעמים שאנחנו אוהבים אנשים בגלל תכונות שיש להם שיש, או שאנחנו רוצים שיהיו, לנו. כשאדם נחמד, או חכם. אבל דיאוטימה מסבירה שלא, אנחנו נמשכים לאדם שיכול להוות כור חם עבורנו.
למשל: אדם אוהב אישה מאד יפה. זה לא אומר שהוא רוצה להיות יפה כמו האישה, אלא שיופיה מקרין חום שמסב לו עונג.
דיוטימה מרחיבה את הטיעון ואומרת - כולנו רוצים לשאוף לחיות לנצח. הגוף שלנו זמני, לכן אנו מחפשים דרכים להנציח את עצמנו באמצעים אחרים. כתיבה של חיבורים גדולים, הולדת צאצאים. המשיכה שלנו לאדם אחר נובעת מכך שהוא יכול להוות רחם לדבר שיהפוך אותנו לנצחיים.
אם זה ילד בין אדם לאישה, או רעיון חשוב בין תלמיד למורה.
דוגמה זו היא מכה לסופוסטיז'ים. דיוטימה למעשה מבהירה שניסיון ההידמות שלהם לסופוסים מגוחך. כן, הם נמשכים אליהם, אבל הם צריכים לראות את משיכתם כפי שהפילוסופוס רואה. רגע. בשביל מה הם צריכים להידמות לסוקרטס? האם היו לסופוסטיז'ים ולפילוסופוסים אותה מטרה? ומה בכלל הדרך שסוקרטס מציע בצורה מעשית?
נחדד רגע את הסופוס - אמרנו שאלו היו אנשי מקצוע, אבל הם היו פסגת המקצוע. וזאת למה? מה ההבדל בין סופוס לסתם נגר? גם זה נכתב במונולוג של דיוטימה.
סוקרטס שואל האם יש משהו בין הטיפש לסופוס?"
ודיוטימה עונה:
"You know, of course, that to have correct opinion, if you can give no reason (logos) for it, is neither full knowledge"
"τὸ ὀρθὰ δοξάζειν καὶ ἄνευ τοῦ ἔχειν λόγον δοῦναι οὐκ οἶσθ᾽"
ה'דעה הנכונה' מתייחסת להבנות אינטואיטיביות שנכונות תמיד. לדוגמה הצורה בה כולנו מקבלים לוגיקה.
בעל המלאכה הפשוט מכיל את הדעה הנכונה במלאכתו, אבל הסופוס יכול להציגה עם לוגוס.
ב'לוגוס' הכוונה לנסח במילים את צורת הביצוע עצמה. בכך כמובן הסופוס שולט במלאכתו ברמה גבוהה בהרבה מבעל המלאכה הפשוט.
כעת ניתן גם להבין את הצורה בה הסופיסט מנסה להידמות לסופוס. הוא מתמקד רק בלוגוס, כלומר כותב המון על צורת הביצוע של דברים.
חשוב לציין שסוקרטס קורא בחיבור זה לדיוטימה סופיסטית. אבל לא כגנאי, סופיסט התייחס למורים שמרבים בדיבור.
אבל יש בעיה בדרכו של הסופיסט שנרמז עליה בגורגיאס. הבישול מושווה שם לרפואה. כל אומן משתפר על פי החיוויים המוצגים בפניו. אומן הבישול משתפר בבישול בכך שהוא רואה אלו מאכלים מסבים עונג לצרכן, הרופא משתפר בכך שהוא רואה מה משפר את מצבו הפיזי לטווח הארוך. ניתן לומר אפילו שהרופא מסנן את עבודתו לפי לחצי הטבע, בעוד הטבח פונה לחושים בסיסיים של האדם. הסופיסט, לעומת הסופוס, אינו בורר את עבודתו לפי הטבע כי אינו בעל מלאכה, לכן הנאומים שלו יכולים להישפט רק על פי כמה טוב הם נשמעים למאזין.
ברפובליקה, אפלטון טוען שהפילוסוף הוא היחיד שמסוגל לגשת אל עולם האידיאות, מונח שלא אכנס אליו לעומק פה, ובגורגיאס הוא מציג את הפילוסופיה כהקבלה לרפואה. הפילוסופיה היא אמצעי לגבש לוגוס, בדומה לסופוסים, אבל בסיסי יותר, רחב יותר, כזה המתאים לכל סופוס.
אך לשם כך הוא צריך את הסופוסים עצמם שייצגו עבורו קשר חזק עם המציאות.
המתודולוגיה של סוקרטס לעשות זאת הייתה על ידי מציאת סתירות ובעיות עם הנחות יסוד בתפיסות של אנשים שונים, חכמים שונים, ומשם לפרק את תפיסתם ולבנות תפיסה חדשה תחת עקרונות בסיסיים יותר.
כך עשו גם רבים אחרים בהיסטוריה, עד אפילו ימי הפילוסופיה המודרנית.
חשוב לציין: לא כל הסופוסטים עסקו ברטוריקה, אבל זו הייתה למעשה ביקורת נחרצת של אפלטון ונבואת פורענות כנגדם. רבים מהסופוסטים באמת לא רק שאיבדו קשר עם המציאות, אלא אף החלו לטעון שאין שום קשר עם המציאות - דובקים ברלטביזם מוסרי, ובכך שאין אמת.
ובימינו אנו? האם אפשר לומר שמשהו השתנה במגרש? או שמא אותם אנשים שקוראים לפוסט מודרנה בימינו הם הסופיסטים של אז? ומי הם הפילוסופים אם כן?
כשמסתכלים על פיזיקאים כסופוסים, אנשי מקצוע מוכשרים שעשו את עבודתם, איינשטין לפתע נגלה כפילוסוף. עבודתו התבססה על האזנה לבעיות שלהם עם הפרדיגמה הקיימת ואז ניסוח של אחת חדשה, פונדמנטלית יותר. מסיבה זו הוא היה מסוגל לקצור הישגים בגיל כה צעיר. הוא לא היה ממש פיזיקאי.
כך גם טיורינג במחשבים.
אני לא רומז שכל הפילוסופים איבדו קשר עם התנועה העתיקה, רבים מהם מצוינים וחריפים, אך המאבק של היוונים נשכח עם השנים, יחד עם היוונית העתיקה. ואיתו הלקח שאפלטון ניסה להעביר.

חומת העיניים,

עברו קרוב לשנתיים מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה.

אומרים שאתה שוכח אדם אחרי מחצית מאורך ההיכרות ואמנם חדלתי לחשוב עליך כל יום ביומו, אבל הפער גדל ביומיים בלבד.

האם אני באמת זקוק לנאהבות? כלל לא. האהבה היא החשובה לי. אני תלוי פה כמו גופה נרקבת ומנסה ליצור משהו חדש שיהיה יאה לרוממותיה של האלה סופיה, אבל אני אדם פשוט הזקוק להתגלמות גשמית.

האם לא תרתי די עבור פולחן חלופי? הבל. חקרתי נשים רבות כדי למצוא את האחת ולאף אחת אין את אותו טעם אלוהי. כמו לנגוס בתפוח מחול. כל כך ריק, סתמי.

עם הזמן המחשבות שלי הפכו יותר ויותר פרגמטיות, משוללות אותו פאתוס בלתי מרוסן של היכרותינו. אבל אני רוצה את זה. כן, התאהבתי בהתאהבות בך, התמכרתי לזה, זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות, הדבר היחיד שמוציא אותי מאזור הנוחות שלי וגורם לי לשבור את הגוף, להתחשל, להתקדם בחיים לעבר משהו נשגב שגדול יותר משנינו.

אבל את יודעת משהו? זה ריק מכל תוכן בלעדיך. אף אחת אחרת לא מעוררת את אותם רגשות התאהבות ולכן בדיוק בשל כך אני מכור רק להתאהבות אליך. אני מאוהב בך כי את היחידה שמעוררת בי את אותה הזרקת אוקציטוצין מטורפת. בגלל העיניים שלך, המחשבות שלך, שפתיך, מצחך, כל גופך הנפלא בעל מידות וקימורים מדויקים.

אני לא יכול יותר. אני חייב אותך. אני צועק רק לך. הייעוד קורא לי לגדולה, אבל לא אוכל להכנס לשערי גן עדן בלי חווה שלי, לילית, בלעדיך אני כלום. מאום. אוויר. ריק. וזה מה שמטריף אותי.

ובבת אחת שבתי למציאות.

סאנה שאלה אותי מה דעתי על איזה ציטוט של אלבר קאמי

המשכתי עם המתמטיקה

אלה כנראה תכתוב לי על משהו שהיא חוותה

קתי תאמר לי שאני קוקסינל שלא באתי לכנס היום

אבל אני חושב לעצמי שאולי כל זה היה חלום. זה כל כך שונה מהשיגרה שזה לא רלוונטי, מה כבר רלוונטי? למה לחשוב על זה בכלל? למה לרצות? מה זה עשה לי טוב?

אז אני לא יודע מה אני עושה עם התחושה הזאת. אמשיך לענות לאנשים בחיי ואשמור על זה בליבי

הפטירה של סבא שלי - התיעוד

מה בדיוק חשתי בשיחת ווצאפ ההיא? למה אני לא מופתע? טוב היא הרגה אותו, אני ידעתי שזו עובדה. נקמה זה הדבר היחיד הראש שלי.  הראש שלי מתפוצץ ואני לא יודע אם ללכת לישון או להמשיך לעבוד. למה עוד לא תימללתי את עצמי? אני בכלל רוצה? כן, מאוד, אני פשוט מחפש טריגר לזה לשבת שעה על המקלדת ולפלוט הכל

'רוצה לשמוע סיפור שאני עדיין לא מצליח לעבד?' אני שואל אותו ואז להתחיל לתמלל איך שסבא שלי מת.

אז בקיצור זה התחיל לפני שבועיים. ממש מיום הפטירה, כלומר היום בבוקר עד השעה 12. זה היה ערב ראש השנה, כן? סבא שלי בא לנשק את סבתא שלי ולאחל לה 'שנה טובה בחטינו' בחטינו זה אשתי בארמית והיא אומרת לו 'לא צריכה את השנה טובה שלך'. אני חושב שאני צריך לסקור עכשיו שישים שנה של נישואים. סבא שלי פעם אמר שהוא נשוי יותר זמן משהוא היה רווק ולי זה תמיד היה מצמרר. אף אל פי כן, טוב, לא אף אל פי כן, בד בבד, זה משנה לך את הפרספקטיבה בחיים לישון עם מישהו שישים שנה באותה מיטה. גם אם הוא מכוער ו… גברי כמו בכתינו (בחתינו שלו, אני רווק). איפה הייתי? זה חשוב להבין את הדינאמיקה ביניהם שחבויה בסיפור על יום נשואין אחד בו הוא איגד המון ברכות יום הולדת, תמונות, כרטיסי טיסה מרחבי העולם לאלבום אחד ונתן לה כמתנה והיא התבוננה מספר דקות ואז שמה את זה בצד ומאז לא פתחה. הוא נעלב. ממש נעלב. אבל זה סבא וסבתא שלי. הוא רצה להראות לה את כל העולם. הוא אהב אותה כמו שאיש לא אוהב דבר, כולל את עצמו. הם טיילו בכולו. אבל היא לא אדם נבון. היא די סתומה. היא גם לא אהבה אותו. הייתה פעם אחת ששאלנו אותה למה היא התחתנה איתו והיא אמרה 'כי זה מה שהיה'. די מוצדק, אישה גוצית, לא נבונה במיוחד לא עשירה, לא מציאה בקיצור. והוא? טוב הוא גם לא שיא המציאה. הוא חכם מאוד, אבל זורק את זה תחת מעשים טובים. הוא תמים אבל טוב, ממש משכיל. אולי הכי חשוב, הוא שקט ולא מתבלט, לא זיין, גם בשנות החמישים כשהם התחתנו. בקפה נגה.

היה לו אידאל אהבה שאין בעולם הזה. ניסיתי לשמר אותו גם אבל זה לא שפוי, באמת.

ובקיצור נחזור לראש השנה בו היא פגעה בו. אחרי זה הוא הלך מדוכדך לחדר שלו. כל הזמן הוא מדוכדך מאז כאבי הגב משתי פירצות הדיסק והגירושין של ההורים שלי. אז אמא שלי המטומטמת ניסתה לאחות ביניהם, באה לחדר של סבא שלי ושאלה אותו 'סבא זה נכון שאמרת עליה כך וכך (ואני לא באמת זוכר מה היה הכך והכך וזה גם באמת לא כזה משנה)' כי מה שקרה אחרי זה שהוא יצא בהתפרצות מהחדר, בכעס שמעולם לא ראיתי אצלו וצעק 'לא אמרתי דבר כזה בחיים'. היא שתקה שתיקה סתומה. 'אני כל הזמן שוכח ומבליג, ואת כל הזמן זוכרת, את נקמנית'. היא לא דיברה.

הלב שלו פעם. בדקנו לו לחץ דם. זה היה ערב ראש השנה.

נמשיך הלאה אמממ…

היום למחרת היה די שקט. הוא הגיע עם צינון לבולגריה אז הוא השתעל וכו' ולא ייחסנו לכך חשיבות. המשכתי לעבוד על הלימודים לאוקספורד שבאמת רצוי שלא אכתוב את המסמך הזה עכשיו ואתמקד בהם אבל יש לי באג במח.

שנייה. אני צריך לעשות משהו.אז איפה היינו….

היא צעקה עליו פתאום מהחדר למטה.

ירדתי למטה ומסתבר שהוא הקיא. היא ניצלה א ההזדמנות כדי להחזיר לו על היום שלפני. 'אידיוט אחד, אתה עושה את עצמך' מה עוד היא אמרה… סתם עזבו, הוא לא היה מסוגל ממש לענות לה כי הוא לא בדיוק היה קוהרנטי בגלל ה… צינון. כן צינון [זה לא היה צינון].

אז מה היה לנו שם? חשבתי בזמו שאכתוב בהמשך, כפי שאכן עשיתי, שלכל ילד מגיע הזמן שהוא צריך לקלח את סבא או אבא שלו. אז ראיתי את הביצים של סבא שלי תוך כדי שנאבקתי בסבתא שלי שלא תפריעה לו. הוא באמת כעס עליה. 'אתי (קוראים לה אתי) תסתלכי מפה' אמר לה. בחיים לא דיבר ככה על אתי (להלן אישתו, דהיינו בחתינו).
לתמלל את הביצים שלו או לא לתמלל את הביצים שלו? היו לו הרבה תלתלים, הזין שלו לא נראה אנושי. טוב זה לא רק איבר המין. כל הגוף שלו היה… זקן. בן 93 בכל זאת.

זה הזכיר לי פעם אחת שביקשתי ממנו שנלך לחוף הים. עוד בארץ הוא היה מדוכא, שוב, בגלל הגירושין, והוא אמר לי שהוא לא יכול ללכת לים. הוא זקן. הוא באמת לא יכול ללכת בלי חולצה ככה לים הא? ולמה הוא מסוגל? האדם במקלחת בקושי היה קוהרנטי. לא שח, לא ספורט, מאום. אולי בשם כך כל כך חשוב שיהיו סביבך אנשים שאוהבים אותך. כי זה הדבר היחיד שנותר בגיל 93.

אז הלבשתי אותו בבגדים חמים, הורדתי את הקיא שהיה שחור מסוכריות מציצה ולא חשבתי על זה רבות. חל דיון קל האמת או לא לקחת לבית חולים והוחלט שלא.

הבאתי אותו לסלון, הוא המשיך להשתעל, היה לו גם חום. נשארתי לצידו מאות הרגע מחשש לבריאותו, חשש מוצדק כי הוא הקיא אחושרמוטה לתוך דלי בפעם השניה. כל הנוזל השחור של סוכריות המציצה. כוללמשהו שנראה כמו שק עור. שטויות, לכו תדעו מה זה. שפכנו לאסלה, הייתי איתו.

נזכרתי, אבא שלי לא היה גם בבית באותו הזמן. הוא הלך לזיין אחרי שבועיים יבשים כי כל המשפחה ביקרה לראש השנה והלכה מלבד סבא וסבתא שלי. יש לציין שהוא לא זיין באותו היום, מן הסתם.

מסרו לי כרגע בפרטי שזה עצוב. אחר שאל אם אני רוצה לדבר על זה. קטע, בו זמנית, חבר'ה מתואמים. זו הדרך שלי לדבר על זה. תבינו, שום שיחה לא יכולה לסכם את השבועיים האלה. אני גם לא רוצה. זה לא מגיע לו. מגיע לו יותר.

אז איפה היינו?

אה כן, ובכן, ישנתי לצידו באותו הלילה. ראוי לציון גם שהוא ישן בסופ"ש בסלון. לטענתו, המוצדקת אגב כי הוא צודק, כי המזרן בחדר עם אישתו כואב. לכו תדעו. לא עזר עצבים שלה כמובן.

התעוררתי מספר פעמים בלילה לשיעוליו. בבוקר הם כבר היו שטוחים. אבא שלי הגיע. לקחנו אותו לבית חולים.

בשלב הזה הוא היה מסוגל לדבר, אבל הוא לא היה קוהרנטי.

ללכת? פחח

לקחנו אותו לבית החולים. לא בשכיבת פצוע, בכל זאת הגב. אני תפסתי אותו מהגב, כמו לוח עץ מאחוריו. אבא שלי מקדימה. אני זוכר שהנענו אותו רגל, רגל. זה הרגיש כמו לסחוב ארון מעץ במורד המדרגות, רק שהארון עשוי בלילה של מאכל לא אפוי.

בבית החולים נתנו לו בעיקר תרופה נגד החום. באמת עזרה אגב, אפילו היה יותר קוהרנטי. חזרנו הביתה. הפסיק אפילו להשתעל. בסוף זה היה כל פחח לא.

הושבנו אותו לאכול מרק ותרופות אבל הוא לא היה מסוגל לאכול. ברגע שמשהו נכנס לו לפה הוא הקיא הכל. סעמק אני לא הולך ללמוד היוםם, חשבתי לעצמי לא עם שני ממים סופיים פשוט זה כבר ברח ואני לא הולך לתקן בזמן הפלואו. אז לא למדתי היום והובלנו אותו שוב לבית החולים.

רגע שנחרץ לי במח היה כששמתי לו את הכובע קש הלבן שלו שהיה ברכב מתחת לפה שיקיא. הוא לקח את הכובע עם יד רועדת וחבש אותו לראשו. הבטתי בו ולא הבנתי. זה חוש הומור? התניה של המח? יש משהו מתפקד בקוגניציה, גם כשהיא מעורפלת.

חמישה עמודים ואתם עדיין לא יודעים מה יש לו. בדיקות, סריקות, דלקת בערמונית. הקיבולת שתן התקנית לאדם היא 300 מ"ל. של סבא שלי התנפחה לכדי ליטר 200 שנוקז בשקיות עם קטתר. לא הייתי איתו בשלב המקסים הזה.

אז מה היה? אירגנתי את אחים שלי בבית שיתנהגו יפה.

האם ההידרדרות חלה בגלל סבתא שלי? או שזה פשוט… ביולוגי? משהו באמצע הייתי אומר.

כבר בארץ זה היה מסתברא. לא מצאו את זה, למרות שזה מתגלה בבדיקות דם. מבינים למה אני שונא את ישראל? גם נודע לי כשהגיע ששמו עליו זין לאישור קנאביס. בן אדם בן 93 עם שתי פרצות דיסק לא מקבל קנאביס, ממוטט כאבים, כוס עמק. אז הם גם יהרגו אותו?

הם לא הרגו אותו באמת. אבל אפשר להבין למה הוא לא היה מסוגל לדחוף שום דבר לפה.

בקיצור היינו במצב מלחמה. נערכנו. אבא שלי כבר הודיע לאחותו, שרה טידהר תיזכרו את השם הזה. היא הניעה אותי לכתוב את המסמך הזה. מי יתן והשם הזה יעורר חלחלה בכל אדם עלי ארץ. מי ייתן והיא תמות בייסורים קשים יותר מערמונית מודלקת.

והיא הייתה אמורה להגיע בטיסה של מחרת.

'סעמק, אנשים' חשבתי לעצמי מתוך שנאתי הידועה לאנשים.

גם אמא שלי רצתה לקפוץ על העגלה. הו נפלא, אנשים. חשבתי לעצמו עם וריד מתפוצץ. סעמק.

סעממממממק אעאאעאאאעעעעע

בדרך לשדה תעופה ידעתי מה האג'נדה שלי. הבהרתי אותה טוב טוב לאחיי הקטנים. 'היא בת של מישהו שמבקרת אותו במצב קשה, ייתכן על ערש דווי [לא חושב שאמרתי ערש דווי, אח שלי הקטן לא טוב עם עברית], תפגינו חמלה' והפגנתי חמלה, חייכתי, לקחתי את המזוודה הענקית שלה בשדה התעופה. היא גרה בארה"ב. מה עוד אני יכול לומר? יש בבעלותה מפעל לייצור אגוזים, היא אומרת להורים שלה שהיא ענייה ולא יכולה לבקר אותם/לשלוח כסף אבל מהצד השני היא קבעה טיסה לבולגריה בביזנס בטורקיש ליום למחרת. היא הכבשה המשפחה של המשפחה שלהם, אבל לא אכפת לי מזה כל כך. פעם לקחה את סבתא שלי לסדנה לריפוי עצמי שקר כל שהוא בה היא צעקה עליה שהיא הייתה אמא חרא. הלכה ללמוד אמנות בצלם, פרשה. חיוך אמריקאי תמידתי וקאץ' פרייזס מהקורס.

אז יצאנו משדה התעופה, הכל היה סבבה וזה.

אמא שלי באה לאחר מכן. היא עשתה סצנה מזה ששמו אותה באותו בית חולים עם שרה, אני חשבתי לעצמי הולי שיט למי אכפת הגבר בבית חולים אבל זה לא עניין אותן, אבא שלי דפק לאמא שלי ניעור (לא כאפה, אין אלימות בבית א מצ'הו) והיא התחילה ביום למחרת להתנהג כמו שצריך.

הסיבה לכעס ביניהן היא כזאת: ברמת העיקרון שרה היא אדם קנאי. כשאבא שלי קנה לסבא שלי טאבלט, היא קנתה לו אחד יקר יותר. כשההורים שלי התגרשו, שרה במיידי העבירה לאמא שלי 12 אלף שקל לחשבון והביאה אותה לארה"ב, אף ניסתה לשכנע אותה לעבור לשם לצמיתות. אבל גם לאמא שלי לא חסר. היא רצתה את הדירה של סבא וסבתא, ושרה נכנסה איתה לוויכוחים עם זה. מאז הן שונאות זו את זו. מקסים הא?

טוב, בואו נרד מאמא שלי. היא יצאה בסדר דווקא אחרי השיחה. באמת הייתה שם בשביל סבא שלי.

הראשונה שידעה על המצב הייתה חומת העיניים. ניהלנו שיחה על זה וזה עזר לי, באמת. היא כתבה לי משהו שנחקק בזיכרוני.

'אתה טיפוס שורד, אז אתה חייב לנתח את הסיטאציה כדי להתמודד איתה. ואין מה לנתח אז זה קשה לך. אבל אתה גם לא מסוגל לבכות' ובאמת לא הייתי מסוגל לבכות. עזרתי לכולם בהכל, הייתי סופר קופרטיבי אבל לא הייתי מסוגל לכתוב. קיוויתי שיצא לי מזה איזה טקסט, שאמשיך אולי את הספר שלי שהזנחתי כי אני חש בחודשים האחרונים מת אמוציונלית אבל כלום. נדע. זיבן.

לאחריה ידעה קתי. נשמע טהורה. כל יום שאלה איך הוא וכל יום היה לי דיווח מקצועי מטעם רופאי טוקודה, שזה בית חולים פרטי, השקיעו בו, טוב זה הגיוני בית החולים הציבורי לא… אממ… זו מדינת עולם שני.

עם הזמן המצב נראה די סטטי. הדופק התייצב, הקוגניציה שלו מתפקדת, לב חזק של שור. אבל הוא לא היה מסוגל להפעיל את השרירים. לא יצא מהמיטה מן הסתם. חירבן לתוך חיתול (בהתחלה, אחרי זה כשקיבל נוזלים לדם לא חירבן בכלל) והשתין לתוך קטטר.

לא דיבר. אני יודע שהקוגניציה שלו מתפקדת כי הוא השמיע צלילים אבל הלסת שלו הייתה שמוטה ולא מסוגלת לבטא מילים. הייתה לו שליטה מסוימת על הידיים, על הלשון, על העיניים ועל הצוואר, אבל מלבד לזאת אלוהים גדול והוא עייף.

אבא שלי היה רוב הזמן איתו יחד עם טניה, העוזרת שלו. טניה גם לסבית בארון וגם הרחם שלה שבור, אז היא מאוד אוהבת משפחות חמות. היא נמשכת אלינו ותמיד רוצה בטובתנו. היא נשמה טהורה. תיקשרה עם הרופאים הבולגרים, ניהלה את המסמכים וכן הלאה. כל יום היה מותר רק 2 אנשים בחדר, וגם זה למתוח את הגבולות. היינו איתו 24/7, משמע גם בלילות. וזה ללא שינה. איך אפשר? הוא כל הזמן מגיב לך ומתקשר וכמעט שלא נרדם.

המשמרת הכי ארוכה שלי בלי לעזוב את החדר הייתה שמונה שעות. הייתי עם שרה וסבתא. למה לא עזבתי את החדר? ובכן שרה לא עזרה בכלום. ביום הראשון היא בעיקר בכתה ועלתה לקומה התשיעית לקפיטריה. סבתא שלי היו לה כוונות טובות ולא הרבה תבונה. הצוואר שלו התמלא במוגלה אז היא שמה לו מפית אל תוך הפה, דרך הנשימה העיקרית שלו ואומרת לו 'תירק'.

אז היה עלי לפקח עליו לבד. רגע שצילק אותי היה כשהתחיל ממש להתקשה בנשימה מרוב המוגלה, קראתי לרופאים והם ניקזו לו נוזלים. הכוונה הייתה לדחוף לו משאבה לתוך הפה. הסתכלתי באימה. באותו הרגע הבנתי למה אבא שלי פימפם לי שאלו לא מראות יפים. עם הסבל, הקושי והסטטיות לא הייתה לי בעיה. לראות אותם דוחפים לו משהו לתוך הפה בניגוד לרצונו, הוא נאנק להוציא את זה ולרופאים שרואים זאת ביומיום חסרה האכפתיות. טוב, גם לא היה לי קשה. מה שהיה קשה זה שהייתי חלק מזה. אני החזקתי לו את הפה פתוח כדי שיעשו. עשיתי זאת כדי שהאחיות לא יעשו כדי שזה לפחות יהיה עם מעט חמלה. בד בבד הבת הפוסטמה שלו נמצאת בחוץ, מתבכיינת ולא עושה כלום. באמת לא עושה כלום. משחקת בטלפון הרבה פעמים ולא עונה אליו.

סעמק.

בית החולים נהיה לי שגרה. הכרתי את הכריכים, ראיתי אותו בכל שלב ביום, בריקנות של הלילה ובהמולה של צהרי היום. כל יום ביררתי מי נמצא איתו וכמה אפשר להפקיד בו אחראיות.

האבחנה הרפואית הייתה ספסיס. זה מוגלה שמתפשטת בכל הגוף. לא יוצאים מזה בדרך כלל. אבל הייתי אופטימי. סימני החיים שלו היו חזקים. הוא רצה לחיות.

הגיע הזמן להודיע לאחיי הקטנים. שיראו אותו פעם אחת לפני מותו במידה והוא ימות.

'כמה קשה זה מאחד עד עשר?' אח שלי הקטן שאל.

'מה זה אחד מה זה עשר?'

'אחד זה הקציצות של סבתא... עשר זה למות בטיטניק'

'שמונה'

הוא הנהן. הוא בכה שם. היה לו קשה. פעם ראשונה שמתמודד עם פרידה. גם הגדול יותר התקשה, קצת בכה, אבל עיכל. לי היה קשה לראות אותם בוכים. אפילו כמעט בכיתי, אבל בסוף זה לא קרה. אני שורד הרי, לא?

בלילה דיברתי עם אבא שלי

'לא בכיתי'

'הרעיון זה לבכות בלי שידעו. בכיתי כמה פעמים כשהם באו בשירותים'. זה היה לי מוזר. נתקעתי רגע בהליכה. את אבא שלי ראיתי בוכה רק פעם אחת בחיי. בהלוויה של אמא של אמא שלי. זה לא ממקומנו לבכות. לא בגלל משהו פטריאכלי, אלא כדי שהקטנים יותר לא יזהו משבר ויתפרקו.

ולא היה משבר כל כך בבית. דאגתי לסופר ולשיעורים של הקטן. כשאמא שלי הייתה בבית זה היה סיוט. המון רעש, בלי הרבה עזרה, אבל עדיין יומיומי שכזה.

יומיים אחרי שהם הגיעו, במיטה בחדר זה פתאום נפל עליי שהוא עשוי שלא לצאת מזה. על מה חשבתי באותו הרגע?

זה התחיל מצלילים שהוא עשה במיטה. היו לו הרבה 'סלוגנים'. 'ביצה קשה בבקשה', 'מיצאניה' (מיץ עגבנייה), 'שבת שלום' במעין מנגינה כל שבועית.

חשבתי על דברים לומר לו בבית חולים כדי שיגיב להם, הוא אהב להגיב עם חיוך שם. ואז קלטתי שזה עשוי כבר לא להיות. אין יותר קידוש בבית שלהם. אבל לזה הכנתי את עצמי. למעשה רציתי שלא יהיה קידוש כדי שיחיה בבולגריה, יחיה טוב בבולגריה, עם הילדים הקטנים והחום המשפחתי שהוא כל כך אהב. גם ידעתי שאפילו לו יבריא, וזה היה סביר באותו הזמן, הם לא יוכלו לחזור ארצה. סבתא שלי לא באמת ידעה או הבינה זאת. היא התחרטה שהם בכלל באו לבולגריה. היא שנאה לשבור את השיגרה המונוטונית הזקנה שלהם.  אין סבא. אין את המשפטים שלו. הזיכרונות שלו חשובים לי. חשוב היה לי להרכיב בראש משהו שדומה לו מבחינת אישיות כדי שאוכל לשוחח איתו. האם אני מכיר אותו מספיק בשביל זה? נזכרתי שלא זכרתי זמרת תימניה שהוא ציין פעם כשבאתי לשים אותה בשבילו בבית החולים. אבא שלי הכיר זמרים שהוא אהב. אני לא. הוא יעלם. אפילו הזיכרון שלי דהוי. האם אני נכד גרוע? האם לא ביקרתי אותו מספיק?

'איך הוא?' סמסתי לאבא שלי בלחץ. נרדמתי. הוא עוד מגיב. הפסקתי להרגיש חרטה. אולי זה מה שעברתי בלילה ההוא? קבלה של המוות שלו? לא.

ביום למחרת זה קרה. עליתי לרכוש כריך לסבתא שלי בלילה. שרה שמה עלי יד ואמרה שאני חזקה והורדתי אותה ממני. הלכתי למעלית ודמעה עלתה בגרון. אבל לא בכיתי.

במעלית ניסיתי להתפרק. זה לא קרה. מה קרה לי? בגירושין אני זוכר שדהרתי לבסיס ביום שבת בלילה, ננעלתי בתא שירותים באחד בלילה והצלחתי לפרוק. אז למה עכשיו זה לא קורה? נוכחות של אנשים.

קומה תשע, הקפיטריה, ריקה מאנשים. אני הולך לפינה שם ופתאום יצאו ממני יבבות. דמעתי קצת. למה דמעתי? כי ננעל לי משפט בראש  שלא יכולתי להתנער ממנו. אז חשבתי לקעקע אותו גם, הוא ממש נצרב. 'אתה צריך אותי יותר משאני צריך אותך'.

היצירה שתכננתי לכתוב הייתה על סמוראי וקשת, לקשת היו קוראים ג'ישין פונאקושי והסמוראי שלא הוכשר מעולם להילחם למען מישהו בשדה קרב מלווה את הפצוע לטירת טוקודה (שלא במקרה הייתה במימון יפני).

הקשת לא מבין למה הוא עושה את זה. אין לו גם ככה סיכוי לחיות. סבא שלי פעם אחת בבית חולים אמר לי זאת 'נרא לך?' יותר מזה, הוא גם לעולם לא רצה להגיע למצב הזה בבית חולים.

הסמוראי בסיפור שלא נכתב בסוף הגיע עם הקשת לשם, בריחוק אוטיסטי. אבל הרח של סבא שלי נתקעה לי במח במסדרון. אני עושה את כל זה בשביל עצמי, הא?

עוד כשכעסתי על הקנאביס בישראל. אני עושה את כל זה בשביל עצמי. למה?

כמה שעות אחרי אני יושב עם אבא שלי למעלה בקפיטריה. זה היה בחוץ.

'כל מה שרציתי זה שיהיה לו סוף טוב' בגלל זה עשיתי את כל זה. הסיפור לא אמור להיות כך. זה לא אמור להסתיים בזה שהאדם הטוב מת בסבל וייסורים, הוא לא אמור למות כי אישתו ירתה לתוכו רעל. בכיתי. אני עדיין בוכה כשאני כותב את זה. זה הכי כואב לי בעזיבתו. שהוא בסוף לא הגיע לבולגריה והכל נכשל.

'מקווה שסבא שלך יצא מזה' מישהי אמרה לי באחד הימים שאחרי.

'מה זה משנה?' שאלתי

'אתה לא רוצה לטובתו?'

'אין טוב ורע. יש את מה שיש' אם ימות עכשיו הוא לא יסבול יותר. אם יצא מזה… הוא יחיה, שזה טוב, לא יודע. אין טוב ורע, יש מה שעושים מזה. אם היה עושה מהחיים שלו טוב היה לו טוב. זה אשמת אישתו אבל שהם לא עזבו את הארץ, למרות ששניהם סבלו בה.

אחותי הגיעה. הייתי נינוח. היה לי גם יותר קל לתקשר איתו בבית החולים כשהיא לצידי. צחקנו. היא מצאה שיר שהוא אוהב.

https://www.youtube.com/watch?v=7PxG0jfZX6k

לא אשכח את הרגע הזה. הוא שקט. הקשבנו והעוצמה של השיר הכתה בכולנו. הסתכלתי עליה, היא בכתה.

נשארנו שם שנינו באותו הלילה.

'הילדים בדרך כלל לא צריכים לעשות את זה' היא אמרה

'זה סתם כי המשפחה שלנו לא שפויה' אולי. הוא השתנק מכאבים לידנו. אבל אולי הוא מאושר. הוא תמיד אהב את המשפחה והיא הייתה מאוחדת שם, כולם מחייכים ומקיפים אותו. הוא היה מאושר. ראו את זה בכל יום שם.

אולי הסוף יהיה טוב. כן, הוא התחיל מר, אבל אולי הוא ירדם כשכולנו פה ונוכל לומר שהוא קיבל את מנוחתו.

הגעתי שוב לבית החולים. הייתי שם עם סבתא שלי ואחות אבי. אחרי אבי וטניה אני הייתי שם הכי הרבה זמן. לכן זה כל כך קומם אותי לגלות בבית החולים ששרה מטילה טרור על סבתא שלי ולא נותנת לאנשים לדבר או לגעת בסבא שלי. מסתבר שהיא הרחיקה ממנו אנשים בכל פעם שהייתה שם עם מישהו חלש ממנה. למה שתעשה את זה? זה משמח אותו לתקשר עם אנשים פה והוא כל הזמן מחפש להחזיק למישהו יד.

אלוהים יודע.

היא לא באמת ידעה מה הולך איתו גם ככה. כשלא גירשה אנשים מהמיטה שלו הסתובבה בקפיטריה. עיצבן אותי במיוחד ביום של הסאקשן שכשהשארתי אותה איתו פעם יחידה כל היום היא הזעיקה שלושה אחיות לחדר שלו כי 'הוא לא יכול לנשום' אין לה מושג איך הוא נושם. היא לא הייתה איתו בכלל. הנשימה שלו הייתה סדורה באותם ימים.

הוא תפס לי את היד ושם אותה סביבו כדי שאחבק אותו. הוא נאבק לעשות את התנועה הזאת. שרה התעצבנה עלי שאני חונק אותו. אמרתי לה שאני לא מפעיל עליו משקל ושזה מה שהוא רוצה. היא התעצבנה ויצאה בעצבים.

סבתא ביקשה מאבא שלי לבקש ששרה תהיה שם פחות כי היא לא יכולה להיות איתו כשהיא שם. היא פחדה לומר לה את זה, היא תמיד פחדה להתעמת איתה כי היא פוחדת ממנה. קיומה של סבתא שלי בחדר הייתה חשובה במיוחד לסבי. הוא כל הזמן חיפש אותה, אם בעיניים או שממש קרא בשמה. כשהייתה השתדלה להישאר שם שעות רבות.

אז כמובן שאבא שלי אמר לשרה לעזוב.

אני מרגיש שאני מתקרב לסוף הרועם מהר מדי.

בימים אלה חשתי את עצמי סולח בפעם הראשונה לאימי, היא הייתה שם לסבא שלי וזה היה חשוב לי.

אשר לסבתא שלי, בפעם הראשונה שראתה אותו מונשם, כמה ימים שלו בבית חולים אחרי שצעקה עליו, אני זוכר שישבתי איתה בחוץ עם תה שרכשתי לה, תה טעים דווקא, והיא אמרה לי 'הייתי צריכה לדעת, הוא היה צריך לבדוק'. אני ל יודע אם היא כעסה על עצמה או שפשוט לא רצתה שכל זה יקרה.

יום למחרת שרה הייתה די שקטה. זה היה יום כיפור. התעסקה בטלפון. חשבנו שהיא הולכת לעזוב בזעם את הבית. הייתי אמור לקחת את סבתא בשעה שמונה בערב, כשהיתר הלכו לתפילה, לבית החולים. אני לא רציתי להתפלל, גם ככה אני הולך לשם רק בשבילו. כשמשפחתי עזבה שרה לקחה את סבתא לשיחה במטבח, סגרה את הדלתות כדי שלא נשמע מה הולך.

לא רציתי להיכנס להפריע להן. לא רציתי להתווכח עם שרה כי העדפתי לשמור על הבית בלי סכסוכים בזמן שהבחור בבית החולים.

אבל השעה מתאחרת וסבי נשאר לבד בבית חולים. ענדתי את המעיל ויצאתי. אם הן רוצות הן יבואו אח"כ.

סבא שלי היה צריך להיכנס לשינה, כלומר להיות באינטרקציה מינימאלית איתו, כדי להיכנס לMRI. הוא התחיל לדבר עם אנשים מומצאים, זה לא כל כך טוב.

לא ידעתי אם עלי לחזור הביתה ולדרוש מסבתי לבוא. בבית הנחנו ששרה סתם צועקת בעצבים על סבתא. לא ידעתי שמה שהיא עושה מניפולטיבי בהרבה מזה.

שרה הגיעה קודם. המטומטמת עשתה את הצרות הרגילות. נכנסה לחדר ומיד הזעיקה רופא ואחות כדי להחליף לו שקית קטטר. טניה שהייתה בזמן זה בבית חולים התעצבנה עליה, ביקשה שתיתן לה לעשות את העבודה שלה. שרה יצאה מהחדר. דיברתי עם סבתא שלי.

אז מסתבר ששרה העדיפה ללכת על משהו סינסטרי. היא קינאה אז החליטה להוציא את סבתא שלי נגד בית החולים ונגד טניה.
לא מחליפים לו את המצעים (כי ביקשנו שאנחנו נעשה את זה, שרה פשוט אין לה מושג), התרופות לא עוזרות, לא יודעים מה קורה, לרופאים לא אכפת, וטניה? היא בכלל לא הבת שלו.

סבתא שלי רצתה לקחת את סבא לישראל. לעזאזל היא רצינית? לשם היא לקחה אותה האישה המכוערת הזאת? וזה לא מתוך חשש לחיי האיש, זה בית חולים פרטי והוא מראה שיפור, היא לא באמת ביקרה אותו בזמן הזה אז אין לה מושג.

ככל שדיברתי איתה יותר התברר לי גם שהיא הרעילה אותה גם נגד אבא שלי ואמא שלי.

שלחתי הודעה לאבא שלי שיבוא מיד לבית החולים, יש פיצוץ.

כלבה רכלנית.

'את לא יכולה לקרוא לרופאים, זה צריך לעבור דרכי כדי שנדע מה הטיפול הכי נכון, את לא יודעת מה התהליכים הרפואיים שהוא עובר, אני כן' טניה אמרה לה.

'אבל אם אני שואלת ואת לא עונה-'

'זה לא משנה, את לא דורשת מהרופאים טיפול בלי טניה'

'אמתי, אני יכולה לסיים את המשפט בבקשה?' היא שאלה עם חיוך אמריקאי שמן.

'לא' אמרתי בפשטות ופניה התעוותו לכעס 'זה לא משנה מה המשך המשפט. הנקודה היא שאם את לא מבינה משהו את מחכה שטניה תסביר ולא פונה לרופאים'.

'אבל אני יכולה להמשיך?' היא שאלה שוב.

'לא כי זה לא רלוונטי כיצד את רוצה להמשיך'.

בית החולים היה מלא וויכוחים. ידעתי שהיא רוצה לעורר את הקלחת ולא היה לי איך לכבות את השריפות שסבתא שלי יצרה ושהיא יצרה. הכעיס אותי במיוחד מידת הטיפשות של סבתי. לעזאזל האישה הזאת לא רואה אותם אף פעם, לא טיפלה בו כל הזמן הזה והמטומטמת הזאת מקשיבה לה כאילו היא אוטוריטה.

סבתא שלי כעסה עלי ממש. היא חשבה שאנחנו הולכים להרוג אותו.

אני לא הבנתי גם איך היא חושבת שזה מועיל לטווח הארוך שהיא מפוצצת איתנו את הגשר. הרי אנחנו כל מה שיש לה בישראל. לא חברים ול משפחה אחרת. אותנו היא רואה כל סופ"ש ואנחנו גם אלו שמסייעים לה כלכלית. לא הבנתי כיצד היא לוקחת את הצד של אדם שלא רואה אותה אף פעם.

אבא שלי הגיע. אבל כבר לא היה טעם. סבתא שלי ננעלה בזה שאבא שלי נוכל ואנחנו לא עושים כלום למען אף אחד.

הוא ויתר. העביר את חשבון בית החולים לאחותו ושהיא תטפל בו מאותו הרגע.

סבתא שלי חזרה לבית רק כדי לקחת את הדברים עם שרה כדי לפנות לבית מלון.

חזרתי לארץ ריק. הוא נשאר לבד מאותו הרגע. אני יודע כי תקשרתי עם בית החולים. כשהגעתי לישראל והייתה לי שוב קליטת רשת שלחתי לשרה 'אם תאמללי לו את הימים האחרונים, אני הולך לתת לך כזאת כאפה שמח האגוז שלך יפול'. התכוונתי לזה. אני באמת אתן לה כאפה אמיתית.

והיא באמת רצתה לאמלל אותו עבור היריבות עם אבי. להטיס גבר בן 93 עם ספסיס ובלי שרירים מתפקדים לארץ?

יום שני בארץ בשעה 12 אבא שלי התקשר.

'סבא נפטר' באותו הרגע התעוררתי אבל משום מה זה לא הכניס אותי לשוק. כאילו ידעתי כבר שזה יקרה. הן לא הודיעו לו על פטירתו. ידענו מבית החולים.

אני מנחש שהעונש של סבתא שלי זה שעזבה את המשפחה היחידה שהייתה לה. זה עונש על היחס שלה לגבר היחיד שאהב אותה וגם על הצידוד שלה עם הנבלה. טוב, מרחם רקוב יוצאת אישה רקובה.

מה העונש של שרה? אני באמת מאמי שאני הולך להעניש אותה. על כך שעבור יריבות פירקה את המשפחה בשעת צרה ורצחה את סבא שלי. השאירה אותו לבד בבית חולים. היא נחש מניפולטיבי שעושה דברים בנקיקים צרים. אז העונש שלה יהיה לקבל מכה ישירה ממני. אני רוצה שתפחד. שכל רגע תזכור מכה ישירה לפנים, להסתכל לה בעיניים ולומר לה שפעם הבאה שתיגע במשפחה שלי הפנים שלה יפורקו באמת.

הן מסיעות את הגופה שלו לישראל בשביל ההלוויה. זה היה טוב שהכל קרה בבולגריה, שם היה פיקוח של אדם מבוגר ומפוקח, יכולנו אפילו לקבור אותו במקום בו כולנו יכולנו להיות.

'למדתי הרבה לקחים השבוע' אבא שלי אמר בשולחן האוכל ביום ששרה עשתה את שעשתה.

טניה אמרה לי מה הוא למד. בראש ובראשונה אף פעם אל תתחתן עם אישה של אוהבת אותך.

כך אזכור את ניסים. אני לא יודע אם ממקומי יהיה לכתוב הספד אבל לו כן המסר שלי ברור. אהבה תחזיק אותך בוער במשך 93 שנה, אבל לא תוכל לעשות אותך מאושר אם אשתך נבלה. עליך להתאהב באישה הנכונה וכשזה קורה לא לעזוב אותה, להעמיד אותה כקדושה עד שארית חייה. זה האושר. אשר לשרה? הנקמה בה בוערת בעורקיי בצורה מאוד חזקה. היא לא תשכח אותי. אף פעם. ואם לא אערער לה את המצפון המת שלה, אוטיל בה מורא.

זה הכל להיום

תודה רבה לקוראים אם היו בכלל

לילה טוב

על מהותנות ודמיון משפחתי - סקירה של שפה עד ימינו:
מהי מהותנות?
בואו נדמיין מילה כקבוצה המכילה הרבה אובייקטים. כשם שאמתי מייצג אותי של אתמול, אותי של מחר, אמתי מתקן המזגנים ואמתי שמהטקסט הזה. כולם מקובצים תחת השם שלי.
כעת, אנחנו מבחינים שלחלק מהאמתי יש תכונה משותפת - הם כולם אמתי בן מנחם אהרוני. לפיכך אנחנו מגדירים אמתי כזה שהוא בנו של מנחם אהרוני. כל יתר הדוגמאות בקבוצה? הן דוגמאות פסולות, שימוש שגוי במילה.
כשאני כותב שהמהות של פלוני היא אלמוני אני טוען שללא אלמוני הוא אינו פלוני אלא משהו אחר.
למה שנרצה לעשות את זה?
לאחר שיש לי קבוצה של אמתי במהותם, בואו נמשיך. אני יודע שכל בני מנחם חומים במהותם, אני יודע שאמתי בן מנחם במהותו, לפיכך אני יכול להסיק שכל האובייקטים באמתי חומים. מה עשיתי פה? התוויתי קשר לוגי בין שני משתנים.
הקשר שלי לא חייב להיות כזה פשוט, הרבה מהקשרים המהותיים מאוד מורכבים.
קחו לדוגמה מה שמדע עשה עם אנרגיה. לא, אנרגיה היא לא הדבר שנחסם לך בגוף ולכן כואב לך, היא גם לא מילה מקבילה לצ'י. אנרגיה מקבלת מהות יותר מורכבת מזה:
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Energy_operator
שימו לב שמהותנות גוזרת גם שיש נכון ושגוי ומחייבת לעבוד במערכת אחת.
בתמורה ניתן לחלק את המציאות בצורה יעילה לעבר מטרה מסוימת ברורה.
מהותנות גם מסוגלת די ביעילות לחלק את המציאות לחתיכות קטנות ולקשר ביניהן זו לזו.
הביקורת העיקרית על מהותנות היא בדיוק מה שהתחלנו איתו: היא לא כוללת את כל צורת הביטוי של השפה. נגיע לזה בקרוב.

כעת נעבור למנה הבאה שלנו על שולחן הניתוחים: דמיון משפחתי.

מן הסתם כדי לקבץ ישויות תחת מהות יחידה, צריך שאותה מהות תזוהה גם היא במילה. כדי לומר שכל Y הוא X, צריך להכיר תחילה את X. זו שרשרת אין סופית לה תרתי משמע אין סוף, אבל מוכרח להיות תחילה לגיבוש המילים שלנו, מהו אם כן?

ויטגנשטיין הציג את קשרי הדמיון המשפחתי, אך אקרא להם קשרים אסוציאטיביים, לחילופין קשר סמיכות מתוך נוחות. קשרי סמיכות נובעים מקירבה חושית ורגשית של שני גופים זה לזה. קירבה זו לא חייבת להיות אפשרית לתיאור במילים, אבל אנחנו מכירים בקיומה קודם לחלוקת מרחב למילים. היווצרות של מילים מקשרי סמכות מסביר מדוע פעמים רבות אנו מאגדים אובייקטים כה מרוחקים באותה מילה. כי אם א דומה מאוד לב וב דומה מאוד לג, גם אם א לא דומה לג, הם עשויים להתאגד יחדיו תחת קשר אסוציאטיבי מב.

הטענה ממשיכה מכך שניתן להבין את משמעות המילה אך ורק מהקשר השימוש שלה ולא מהצרנה לוגית, שמהותנות לעולם לא מסוגל לבטא את כל השימושים של השפה.

אבל זו טענה בעייתית. הגישה המהותנית פשוט לוקחת את האסוציאציות ומרכיבה מהן שפה אטומיסטית, פיזיקאלית. ממנה ניתן להסביר מדוע אנו משתמשים בשפה באמצעים שונים ומתי ולמה משתמשים בכל אחד מהם.

ברמת העיקרון, ניתן אפילו להמיר סמיכות למהותנות בצורה מאוד ישירה. בואו נאמר למשל שהמילה "די" יכולה לבטא או הטיית ציווי למילה מספיק או את המילה תמות באנגלית (die). כיצד אדע? המילה די למעשה מקיימת את המבנה:

((אם עברית אז מספיק בציווי) או (אם אנגלית אז פועל של למות)). זו אכן דרך לגלות את המהות של המילה די, כנראה שצריך להשתמש בהרבה יותר הצהרות 'או' כדי לקלוע לשימוש הנכון, אפילו בכמות אין סופית.
אפשר לנהל פה רגרסיה. אחרי שאנחנו יודעים מהי המילה די, ניתן לגלות שאנגלית ועברית הן שפות במהותן, שהן חלוקות מרחב ומשם לגלות מונחים ואת המהות המקשרת ביניהן עוד ועוד עד שמפרקים את השפה לאבני בניין יסודיים המנהלים ביניהם את האינטרקציות הבסיסיות ביותר ובמילים אחרות, אפשרי לבטא את כל השימושים בשפה באמצעות אבני בניין בסיסיים. מה שמפריע מעשית לאנשים זה לא הגבלת הביטוי אלא שהם חשים מנוכרים לחוקיות המוצרנת ויש סיבה לכך.

קשרי סמיכות מאפשרים לנו לנהל שיחה ולעבור ממצב למצב בלי להיתקע, פשוט בזכות הדמיון בין המצבים. החלטות ערכיות פעמים רבות מתבצעות מתוך עולם אידאלים, כלומר אינטואיציה הנובעת מרגשות זהים שמילים מסוימות מעוררות מתוך הגדרות סמיכות.

רק כשאנחנו נזרקים מהקיום בעכשיו וצריכים למצוא דרך לחבר בין מצב א לב (כיצד אגיע מהבית שלי לעזריאלי), או כשאנחנו צריכים לבחור בין מצב ב לג (תואר במתמטיקה או מדעי המחשב) אנחנו מתחילים להרהר על מהויות וכיצד לנוע לעברן ובמילים אחרות, אנחנו מחלקים את העולם באופן שונה.
כאשר מוזיקאי נע מאקורד אחד לאחר, הוא עושה את זה לפי מה 'שנשמע נכון'. הוא עדיין נע בין ישויות ברורות, אבל הן מקושרות לפי דמיון רגשי ולא לפי לוגיקה.

אבל האם בסופו של דבר, המילים האטומיסטיות אליהן עברנו רגרסיה כמו נקודה או פוזיטרון אינן מתגבשות מסמיכות? מדמיון משפחתי?

כן ולא. לפעמים כן, אבל במדע אפשר פעמים רבות להגדיר את האטומים באמצעות האקסיומות בהן הם נמצאים. במילים אחרות, לפי היחס שלהם לאובייקטים אחרים (מה שאפשר אולי לקרוא לו טיעון מעגלי).

אז מה מסתתר בתחתית היקום? האם העולם כשלעצמו מהותני או סמיכותני? הוא שום דבר מהם. אלו שניהם אמצעי חלוקת המציאות. זה כמו לשאול מה יותר נכון, חלוקת העולם ליבשות או מדינות. התשובה היא, חלוקת העולם עבור מה?

מה שאפשר לומר כרגע זה שהאחד קשוב יותר לתחושות שלנו והשני יותר מאפשר לנו לקשר בין ישויות מרוחקות בשפה ולקבל קביעות עליהם. מדע מאפשר לנו בקלות לדעת כיצד לנוע לדברים מסוימים ואילו שפות סמיכות מאפשרות לנו לקבל מה ראוי יותר לביצוע.

שימו לב שלעומת שפות סמיכות, שמחויבות לקשר עם המציאות כי מקורן מרגשות הנובעות כמובן מגירויים חושיים (גם אם מדובר באלוהים, זוהי מילה המקבצת אסופת תחושת מהחיים), שפה מהותית עשויה לתאר עולמות שאין להם קשר בכלל לעולם. על כך יעידו המתמטיקאים החוקרים עולמות מופרכים לחלוטין.
המגבלה על המתמטיקאים היא בעיקר המגבלה הקוגנטיבית שלנו, למשל לקבל עולם הקיימת בתוכו סתירה.

הבעיה עמוקה יותר כשמבינים שסתירה והוכחה אינם מאפשרים לדעת אם שפה מתאימה למציאות או לא. בהופעת סתירה ניתן לייצר אובייקטים חדשים המתמודדים עם הסתירה (כשם שפתרנו משמעויות סותרות למילה, כך ניתן להעביר את השפה רדוקציה כדי להתמודד עם כל סתירה).
הדרישה לבנות מערכת אקסיומטית הנאמנה למציאות, אפשרית רק אם השפה המהותנית נדרשת לצורך מציאותי. כלומר שיהיה גורם מסנן אקסיומות המחובר לחושים שלנו.
האם אני טוען שהגורם הבורר מדע סמיכותני?
מורכב לומר.
קודם כל, שימו לב שפילוסופים של המדע מתקשים למצוא בצורה ברורה מה מוביל לעלייתה ודחייתה של תיאוריה. זה גורם להם למבוכה כי מצידו השני של המתרס, מדע כן נהיה יותר ויותר יעיל.  זה כאילו המדע נבחן על פי איזה אידאל לעברו הוא שואף, אבל אידאל אלאסטי לא ברור.
בואו נלך אחורה רגע:
הדרישה לאמפיריקה הייתה קיימת לפני התגבשות המדע המסודר. אפילו הדרישה לכימות מספרי. יחידות מידה ותיאוריות קיימות בבישול, בלחימה, נגינה וכתיבה.
ואף על פי כן בכל אחד מהם לא ניתן לדעת מהו אומן טוב.
אפשר לפרק את זה למדדי איכות שונים, אידאלים שצריך להגיע אליהם וקשה יותר ויותר להשתפר בהם. המדדים קורולטיבים, אבל לא מושלמים. אומנות היא מכלול תחושות, כמו כל מילה, ולכן קשה לכמת אותה.
אבל התיאוריות נוצרו וסוננו לפי היכולת שלהן לשאוף לאידאל של אומן.
במידה מה, הן אוחדו לכדי תיאוריות על המקשרות בין תחומים רבים שהיה עליהן לפתור בעיות מרובות.
אני מאמין שזו תחילת המדע.
העליונות שלו עוקבת מכך שעליו לאפשר לאומנים רבים ושונים הסברים שניתנים לשימוש בתחומים רבים כדי להפוך לטובים יותר במקצועם.
זה דורש חיבור אקסיומות ברורות יותר ואטומיסטיות מרגע לרגע.
כל עוד האנושות תלויה ביזמות ורמות גבוהות יותר של שליטה בטבע, כך היא תלויה בהתקדמות המדע לעבר האידאל של אומן מושלם. לאיזו מטרה? על כך המדע כמובן אינו מסוגל לענות.