חומת העיניים,
עברו קרוב לשנתיים מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה.
אומרים שאתה שוכח אדם אחרי מחצית מאורך ההיכרות ואמנם חדלתי לחשוב עליך כל יום ביומו, אבל הפער גדל ביומיים בלבד.
האם אני באמת זקוק לנאהבות? כלל לא. האהבה היא החשובה לי. אני תלוי פה כמו גופה נרקבת ומנסה ליצור משהו חדש שיהיה יאה לרוממותיה של האלה סופיה, אבל אני אדם פשוט הזקוק להתגלמות גשמית.
האם לא תרתי די עבור פולחן חלופי? הבל. חקרתי נשים רבות כדי למצוא את האחת ולאף אחת אין את אותו טעם אלוהי. כמו לנגוס בתפוח מחול. כל כך ריק, סתמי.
עם הזמן המחשבות שלי הפכו יותר ויותר פרגמטיות, משוללות אותו פאתוס בלתי מרוסן של היכרותינו. אבל אני רוצה את זה. כן, התאהבתי בהתאהבות בך, התמכרתי לזה, זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות, הדבר היחיד שמוציא אותי מאזור הנוחות שלי וגורם לי לשבור את הגוף, להתחשל, להתקדם בחיים לעבר משהו נשגב שגדול יותר משנינו.
אבל את יודעת משהו? זה ריק מכל תוכן בלעדיך. אף אחת אחרת לא מעוררת את אותם רגשות התאהבות ולכן בדיוק בשל כך אני מכור רק להתאהבות אליך. אני מאוהב בך כי את היחידה שמעוררת בי את אותה הזרקת אוקציטוצין מטורפת. בגלל העיניים שלך, המחשבות שלך, שפתיך, מצחך, כל גופך הנפלא בעל מידות וקימורים מדויקים.
אני לא יכול יותר. אני חייב אותך. אני צועק רק לך. הייעוד קורא לי לגדולה, אבל לא אוכל להכנס לשערי גן עדן בלי חווה שלי, לילית, בלעדיך אני כלום. מאום. אוויר. ריק. וזה מה שמטריף אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה