יש לי מעין מנהג משונה לגלח את הראש כשאני מגיע להארה מסוימת בחיים. השבוע גילחתי את הראש.
היה שבוע מעניין.
קודם כל, רכשתי מפוחית והשתפרתי בנגינה מאוד. כמובן שיש עוד המון מקום לשיפור.
זה נראה כי התקופה האחרונה הייתה של צמיחה. אני לא יוצא הרבה עם חברים ובודדתי את עצמי מאוד חברתית וזה איפשר לי המון זמן לעצמי ללמידה ובנייה. הרבה פעמים בצבא אני פשוט עולה למעלה ומתבודד לי בשקט שלי למחשבות.
מנגד, החלטתי ליצור מנהג חדש עם הבחורה ההיא. אני מנסה להסדיר ארוחת צהריים יחד בנוהל.
זה לא כזה אקטיבי כמו שזה נשמע. בפעם הראשונה היא פשוט התיישבה בשולחן שלי כשאכלתי להפתעתי (אחרי שויתרתי על כל קשר כל שהוא איתה). פעם שנייה ציפיתי שלא תבוא (כי דחיתי אותה עם האגו המטופש שלי וניסיון להיראות מנותק) והיא באה שוב. ואז ידידה שלה התיישבה לידינו. פעם שלישית אמרתי לה שאני לא רוצה להתיישב יחד עם ידידות שלה ואז היא הופיע ונעלמה מיד כדי להבהיר את הנקודה (ואז סימסתי לה וקניתי לה אוכל...) והיא וידידה שלה התיישבו.
כשידידה שלה הגיע בפעם הראשונה הייתי מאוד אנטי. אני שונא אנשים חדשים והיא עיצבנה אותי במיוחד משום מה. משהו אצלה מאוד מתחכם ואני לא מחבב את זה. גם באו עוד איזה מאה אנשים לשולחן חוץ ממנה. נהניתי מאוד מהארוחה הראשונה כי היו קלפים על השולחן ודיברנו תאכלס וצחקנו וזה חרא שאני אוהב אז למה לקלקל את זה עם עוד בני אדם? זה אפילו לא ממשיכה אליה. זה באמת כי אני לא רוצה לראות עוד בני אדם. אמרתי לעצמי אבל שעלי לקבל את זה פשוט ככה. במקסימום תמיד אפשר לקום וללכת אם זה נהיה יותר מדי בשבילי. חוץ מזה שתמיד טוב להחזיק מספר מערכות יחסים נוספות בקרייה. אז הגורל החליט להזכיר לי שאני אנטיפט ונתן לי מספר סתירות לחי.
כמה שאני שונא בני אדם אני אוהב לעבוד. כשמישהו מציע לי לעבוד ואני לא עושה כלום בצבא אני פשוט קם ועוזר. אז עזרתי למישהי והעבודה שלי לא הייתה טובה. כשבאתי לתקן הרעיפו לי תלונות והתקשרו לממונה שלי ואמרו לו שאני לא עובד כמו שצריך. לקח ראשון מאותו היום הוא לא לעזור יותר אף פעם לאנשים שאתה לא קרוב אליהם ושאתה לא מנסה להשכיב. נוסיף לזה איזה מונוגולואיד מטומטם ששבר לי משהו שהשארתי על השולחן ואז שיקר שהוא לא (וכמובן אחרי זה אותה בחורה גם דיברה עלי איתו) ולבסוף ריכלו עלי עובדי חדר האוכל. פאקינג הידד. אני אוהב בני אדם.
הבחורה אמרה לי פעם שאני מחפש ולידציה חיצונית יותר מדי. מהיום זה הולך להשתנות.
חוץ מההשפעה המשמעותית שהיה לזה על הראש שלי, צמח מזה קטע שכתבתי יותר מאוחר השבוע שקראתי לו ההתרה שממנו צמח הקטע שפירסמתי פה כשנהייתי יותר רגוע. אני מאוד מרוצה מהצורה שהקטע יצא. ההתרה ישאר בכיס של המכנס כנראה (אני משאיר מספר קטעים שלי במכנס כדי להזכיר לי מי אני). הוא באמת ביטוי חזק של תסכול וזעם.
הוא לא עוסק באנשים האלו. הם קטנים מדי כדי שאקדיש להם קטע. הוא עוסק בבחורה ההיא. נודע לי עליה משהו שהכעיס אותי. יותר נכון, נודע לי עליה משהו ועל כן הרעפתי את כעסי עליה. גם עלי במידה מסוימת.
אני מקווה לטוב עבורה בשל אהבתי אליה. היא בחורה שמודעת מאוד טוב למצבה הפסיכולוגי ובכל זאת נראה לי שאינה עושה הרבה כדי לתקן אותו (כמוני כזה ^^) זה מכעיס אותי. מה שיותר מכעיס אותי כנראה הוא שהיא לא איתי וזה כנראה המקור לתיסכול אם אהיה כנה לרגע.
הבחורה היחידה שבאמת רציתי אותה ולא רק מינית ואני לא יכול להיות איתה. מחשבות רומנטיות בלי מקום עולות לי לראש וכל שביכולתי לעשות הוא להשליכן לפח. הבחורה הראשונה שבאמת גורמת לי לשים תשומת לב על אסתטיקה. רוב הנראות שלי מבוססת על אידאולוגיה (למשל, תספורת), אני מתנגד נורא להיראות כפי שאחרים רוצים.
אני טוען שאני הבחירה הראציונלית לה אבל אני לא זה שמחליט כמובן מה הכי טוב בשבילה או עם מי היא תצא. בשבת שוב נפלתי לאותם הרהורים על האם להישאר ידיד שלה או לפרק את זה או לפעול לחברות במעטה ידידות. אני מנסה למעט לדבר איתה אבל לא מסוגל כי אני כה נהנה מחברתה. אותה זה מעצבן. היא לא רוצה שאסמס לה יותר מדי. או זה או שהיא נהנית שהיא יודעת שאני שלה או שניהם או אף אחד מהם. אני באמת לא יודע. ביום חמישי זה הגיע לאבסורד אמיתי. נלחמתי עם עצמי לא לגשת אל המשרד שלה ולדבר איתה כי מחד כעסתי עליה ואמרתי לעצמי שזה לא בריא לדבר איתה ומגיסא אני כה נהנה מחברתה. מן הסתם נהגתי כמו טיפש וניגשתי למשרדה. אלוהים מזל שהיא לא הייתה שם.
משהו מאוד מעניין ששמתי לב אליו הוא שכל פעם שאני אומר לעצמי שאני מנתק לחלוטין את המחשבה ממנה ומוחק את מספר הטלפון שלה מהנייד שלי פתאום צץ איזה משהו שמצית אותי מחדש.
זה שהיא באה לאכול איתי זו דוגמה אחת.
אתמול בלילה החלטתי שאני מוותר לחלוטין שוב בזמן אימון (מוח רגוע ונקי ועיסוק שימלא את הפנאי מאוד תרם לזה) ואז מישהו אמר לי שהוא חושב שהיא מאוד מעוניינת בי. אני עדיין אוותר עכשיו כי אין טעם ברדיפה המפגרת הזאת ויש לי די והותר דברים לעשות עם הזמן שלי ובכל זאת.
מעניין לעניין, התחלתי לעבוד השבוע גם. אני לא שלם עם ההחלטה הזאת. היא כן תכניס לי כסף אבל היא לא תורמת לבית או לבנייה העצמית שלי. אף אחד לא יהיה מוכן להסתייע בכסף הזה במשפחה שלי והעבודה עצמה מאוד מטופשת ולא ערכית (קפיטריה בבית אבות, בקושי עבודה יש שם). אחכה איתה חודש ואראה. הסיבה העיקרית שלקחתי אותה היא שאני בקרייה כי אני חייל בודד וצריך כסף כך שמן הראוי שאעבוד.
אם כבר מדברים על הצבא, ארבעה אנשים כבר התפלאו על התפקיד שאני עושה בקרייה וטענו שאני לא מממש את הפוטנציאל שלי.
הראשון היה יוצא חובלים מלפני מספר חודשים שהתפלא שהגעתי לשם ושאני מסתדר עם האנשים כי הוא טען שהם פחותים. כשהסברתי לו שיש שם מישהו שלומד מדעי המחשב ואני לומד ממנו זה קצת שינה את צורת החשיבה שלו. השני זה חבר שלי מחובלים שגם הופרש ונמצא בקרייה (אבל הוא סגם אז זה קצת שונה מן הסתם). השלישי זה מישהו שהתנשא עלי כי הוא חשב שאני איזה בור כי אני בתפקיד נלוז ואז דיברתי איתו על טוקוויל, מקיאוולי, הובס ואורוול שזה קצת שינה את התפיסה שלו ורביעי זה בחור שעבד איתי והתפלא שאני מבזבז את הזמן שלי שם.
אין ספק שהעבודה הזאת לא מממשת את הפוטנציאל שלי ומנגד, אני מפיק ממנה תועלת אישית הרבה יותר מכל עבודה אחרת בצבא. זה גם הפתיע אותי בהתחלה כי כשהתגייסתי חשבתי שאמצא תועלת דווקא בתפקידים גדולים. לא הערכתי עבודה כלומניקית שמאפשרת לך ללמוד בזמן הפנוי. אני לועג לכל אותם מודיעינצ'יקים וקרביים שמבזבזים את השנים שלהם בצה"ל על כלום. מלבד אולי מסלולים שבאמת מבטיחים מימוש פוטנציאל אדיר בתחום כל שהוא.
עלתה לי המחשבה כשכתבתי את השורות האלו שבאזרחי גם אמצא עבודה כלומניקית שתאפשר לי ללמוד אבל אז מחקתי אותה כשהבנתי שאני צריך משהו שידחוף אותי קדימה ולכן עדיפה לי עבודה שתעשה את זה.
מה שכן,זה מאוד מעניין לראות איך בני אדם מקטלגים אותך ישירות בהתאם למה שאתה עושה. הם תמיד מופתעים כשאני יותר חכם מהם. כל החוויה של להיות עם אנשים בתפקידים פחות טובים לימדה אותי המון. במיוחד על לא לשפוט בני אדם מהר מדי. יש אצלי בצבא כמה אנשים מאוד מעניינים. גם אם לא אוכל איתם ארוחת צהריים ואדבר איתם על דברים שמעניינים אותי, הם בהחלט שימושיים לי והם לא מיותרים כמו לא מעט בני אדם אחרים. החוויות שלי בקורס מנוען אחרות כמובן.
זה כאילו הגורל הבן של זונה שדפק אותי בחלק שכתבתי למעלה החליט גם ללמד אותי לקח על לשפוט בני אדם.
זה לא ישנה את העובדה שאני שונא בני אדם וחושב שהם יצור קטן, זניח ומעורר רחמים אבל זה בהחלט נותן לי כבוד לאינדבידואלים מסוימים ואזהרה לא לשפוט אנשים מהר מדי.
לבסוף, ניתוח קל של הטקסט שכתבתי:
זה עוסק כמובן בבני אדם שבורים. הכבשן הוא ניתוח עצמי ופטירת הבעיות והתסביכים הפנימיים שמפריעות ומפריעים להם להגשים את עצמם. ברגע שהם חושפים יותר מעצמם (או שהכבשן חושף ושורף בכאב של התגלית ופתירת הבעיות) ככה הם מתרפאים יותר. אני מאמין ששתי הדמויות אינן מסוגלות להיכנס לכבשן לבד. הן צריכות זה את זו בשביל זה. יש להם את אותה צלקת. זה אבא שזנח אותם. אצל הדמות שלי זה יותר מאבא שזנח, החלק המשמעותי אצלי זה ניכור חברתי שהוא מקור הבעיות העיקרי שלי.
קשה לי להחליט אם יש ביניהם קשר מיני. על כן רציתי שהעירום שלהם יהיה ילדותי ותמים.
גן העדן איננו משהו רוחני אלא משהו ממשי לחלוטין. הוא הצלחה בחיים. בקריירה או בזוגיות או בכל דבר שחפצים בו. רוב האנשים נכשלים בו כמובן אבל הדמויות מצליחות כי הן מבינות את עצמם סוף סוף. יותר מזה, זה שהם רואים זה את זה ומסבירים זה לזה א ת הבעיות שלהם מאפשר להם להבין את עצמם.
יש את נושא היופי פה מאוד. הם יותר יפים ככל הם מתקדמים בתהליך. יותר נכון לומר שהם מגלים את היופי שבהם ומעריכים את עצמם פתאום. העיניים של האישה במיוחד מציגות את זה.
נושא הגוף גם חשוב פה. הגוף האנושי המגושם הוא כמובן מטען של דברים שאנחנו נושאים איתנו שמפריע לנו להתמודד עם בעיות בחיים בצורה נכונה. בתודעה ריקה עסקתי בכך יותר. בעיני ככל שאנחנו מתנתקים יותר כך אנחנו מסוגלים להתמודד עם הבעיה יותר טוב.
מנגד, התנתקות חזקה מדי כמובן מוציאה את הלחיות מהחיים. הסמוראי בתודעה ריקה הוא הגזמה לכיוון הזה. הוא מצליח מאוד במה שהוא עושה אבל לא מסוגל להנות מזה. ההצלחה שלו עלת ביכולת שלו לנהל יחסים עם בני אדם ולהיות אנושי. זה גם מנע ממנו להיות אהוב.
שתי שאלות עלו לי בזמן הכתיבה:
האם הבחורה בסיפור היא הבחורה בחיים שלי? ובכן, בגללה כתבתי את זה כמובן. היא עוררה בי את העניין לבחורה בסיפור. בגללה אני גם מאמין שאנחנו חיים בעולם אפור וצריכים לתקן את עצמנו. אבל אני לא חושב שהיא מי שתמצא איתי את גן העדן. מי שתעשה זאת תהיה בת זוג רומנטית כנראה שתהיה דפוקה באותה מידה שאני.
האם אני ראוי להיקרא "אדם שבור"?
אני בהחלט דפוק פסיכולוגית. עד לאחרונה שנאתי את עצמי ואני משתמש בהמון מגננות כדי לא להיפגע מאנשים. לא הייתה לי מערכת יציבה מעולם (חוץ אולי מאחת עם ידידה מאוד קרובה שמזמן לא דיברתי איתה). בסופ"ש בידרתי את עצמי על ידי תגובה מגעילה למישהי שאני מכיר, התנשאות מעליה ואז לגרום לה לרצות לחסום אותי. אבל לכל בני האדם יש פאקים כנראה. כמה שהרקע המשפחתי שלי דפוק, לא הרגשתי אותו על בשרי עד למשבר הנוכחי. היה לנו משבר כלכלי נוסף גדול יותר בעבר אבל הוא פסח מעלי. אני לא מבזבז הרבה כסף או רוכש דברים יקרים, אני מתנתק חזק מהסביבה, לא קורא אנשים טוב והייתי מסומם מהורמונים של גיל ההתבגרות. לכן, לא הרגשתי מצוקה כלכלית בשל כך (אפילו שגרנו בבית של סבא וסבתא שלי שלא מתאים לכל כך הרבה אנשים). לא יודע, ייתכן וזה השפיע עלי ולא שמתי לב. בדיוק כמו שלאחרונה עד שלא הצביעו לי על הכעס שלי על אבא שלי ועל השנאה העצמית שלי לא שמתי לב אליהם. ניתוק רגשי בא אלי מצד אבא אני חושב.
אל תבינו לא נכון, לא הכל בצד שלו רע. בזכות הצעד שלו אני גאון. יש רק מישהו אחד במשפחה שלי שהוא גאון כמוני עם אותה צורת מחשבה אנליטית וגם הוא מהצד של אבא שלי.
אז זה היה השבוע שלי.
שבוע טוב חברים דמיוניים.
הבחורה היחידה שבאמת רציתי אותה ולא רק מינית ואני לא יכול להיות איתה. מחשבות רומנטיות בלי מקום עולות לי לראש וכל שביכולתי לעשות הוא להשליכן לפח. הבחורה הראשונה שבאמת גורמת לי לשים תשומת לב על אסתטיקה. רוב הנראות שלי מבוססת על אידאולוגיה (למשל, תספורת), אני מתנגד נורא להיראות כפי שאחרים רוצים.
אני טוען שאני הבחירה הראציונלית לה אבל אני לא זה שמחליט כמובן מה הכי טוב בשבילה או עם מי היא תצא. בשבת שוב נפלתי לאותם הרהורים על האם להישאר ידיד שלה או לפרק את זה או לפעול לחברות במעטה ידידות. אני מנסה למעט לדבר איתה אבל לא מסוגל כי אני כה נהנה מחברתה. אותה זה מעצבן. היא לא רוצה שאסמס לה יותר מדי. או זה או שהיא נהנית שהיא יודעת שאני שלה או שניהם או אף אחד מהם. אני באמת לא יודע. ביום חמישי זה הגיע לאבסורד אמיתי. נלחמתי עם עצמי לא לגשת אל המשרד שלה ולדבר איתה כי מחד כעסתי עליה ואמרתי לעצמי שזה לא בריא לדבר איתה ומגיסא אני כה נהנה מחברתה. מן הסתם נהגתי כמו טיפש וניגשתי למשרדה. אלוהים מזל שהיא לא הייתה שם.
משהו מאוד מעניין ששמתי לב אליו הוא שכל פעם שאני אומר לעצמי שאני מנתק לחלוטין את המחשבה ממנה ומוחק את מספר הטלפון שלה מהנייד שלי פתאום צץ איזה משהו שמצית אותי מחדש.
זה שהיא באה לאכול איתי זו דוגמה אחת.
אתמול בלילה החלטתי שאני מוותר לחלוטין שוב בזמן אימון (מוח רגוע ונקי ועיסוק שימלא את הפנאי מאוד תרם לזה) ואז מישהו אמר לי שהוא חושב שהיא מאוד מעוניינת בי. אני עדיין אוותר עכשיו כי אין טעם ברדיפה המפגרת הזאת ויש לי די והותר דברים לעשות עם הזמן שלי ובכל זאת.
מעניין לעניין, התחלתי לעבוד השבוע גם. אני לא שלם עם ההחלטה הזאת. היא כן תכניס לי כסף אבל היא לא תורמת לבית או לבנייה העצמית שלי. אף אחד לא יהיה מוכן להסתייע בכסף הזה במשפחה שלי והעבודה עצמה מאוד מטופשת ולא ערכית (קפיטריה בבית אבות, בקושי עבודה יש שם). אחכה איתה חודש ואראה. הסיבה העיקרית שלקחתי אותה היא שאני בקרייה כי אני חייל בודד וצריך כסף כך שמן הראוי שאעבוד.
אם כבר מדברים על הצבא, ארבעה אנשים כבר התפלאו על התפקיד שאני עושה בקרייה וטענו שאני לא מממש את הפוטנציאל שלי.
הראשון היה יוצא חובלים מלפני מספר חודשים שהתפלא שהגעתי לשם ושאני מסתדר עם האנשים כי הוא טען שהם פחותים. כשהסברתי לו שיש שם מישהו שלומד מדעי המחשב ואני לומד ממנו זה קצת שינה את צורת החשיבה שלו. השני זה חבר שלי מחובלים שגם הופרש ונמצא בקרייה (אבל הוא סגם אז זה קצת שונה מן הסתם). השלישי זה מישהו שהתנשא עלי כי הוא חשב שאני איזה בור כי אני בתפקיד נלוז ואז דיברתי איתו על טוקוויל, מקיאוולי, הובס ואורוול שזה קצת שינה את התפיסה שלו ורביעי זה בחור שעבד איתי והתפלא שאני מבזבז את הזמן שלי שם.
אין ספק שהעבודה הזאת לא מממשת את הפוטנציאל שלי ומנגד, אני מפיק ממנה תועלת אישית הרבה יותר מכל עבודה אחרת בצבא. זה גם הפתיע אותי בהתחלה כי כשהתגייסתי חשבתי שאמצא תועלת דווקא בתפקידים גדולים. לא הערכתי עבודה כלומניקית שמאפשרת לך ללמוד בזמן הפנוי. אני לועג לכל אותם מודיעינצ'יקים וקרביים שמבזבזים את השנים שלהם בצה"ל על כלום. מלבד אולי מסלולים שבאמת מבטיחים מימוש פוטנציאל אדיר בתחום כל שהוא.
עלתה לי המחשבה כשכתבתי את השורות האלו שבאזרחי גם אמצא עבודה כלומניקית שתאפשר לי ללמוד אבל אז מחקתי אותה כשהבנתי שאני צריך משהו שידחוף אותי קדימה ולכן עדיפה לי עבודה שתעשה את זה.
מה שכן,זה מאוד מעניין לראות איך בני אדם מקטלגים אותך ישירות בהתאם למה שאתה עושה. הם תמיד מופתעים כשאני יותר חכם מהם. כל החוויה של להיות עם אנשים בתפקידים פחות טובים לימדה אותי המון. במיוחד על לא לשפוט בני אדם מהר מדי. יש אצלי בצבא כמה אנשים מאוד מעניינים. גם אם לא אוכל איתם ארוחת צהריים ואדבר איתם על דברים שמעניינים אותי, הם בהחלט שימושיים לי והם לא מיותרים כמו לא מעט בני אדם אחרים. החוויות שלי בקורס מנוען אחרות כמובן.
זה כאילו הגורל הבן של זונה שדפק אותי בחלק שכתבתי למעלה החליט גם ללמד אותי לקח על לשפוט בני אדם.
זה לא ישנה את העובדה שאני שונא בני אדם וחושב שהם יצור קטן, זניח ומעורר רחמים אבל זה בהחלט נותן לי כבוד לאינדבידואלים מסוימים ואזהרה לא לשפוט אנשים מהר מדי.
לבסוף, ניתוח קל של הטקסט שכתבתי:
זה עוסק כמובן בבני אדם שבורים. הכבשן הוא ניתוח עצמי ופטירת הבעיות והתסביכים הפנימיים שמפריעות ומפריעים להם להגשים את עצמם. ברגע שהם חושפים יותר מעצמם (או שהכבשן חושף ושורף בכאב של התגלית ופתירת הבעיות) ככה הם מתרפאים יותר. אני מאמין ששתי הדמויות אינן מסוגלות להיכנס לכבשן לבד. הן צריכות זה את זו בשביל זה. יש להם את אותה צלקת. זה אבא שזנח אותם. אצל הדמות שלי זה יותר מאבא שזנח, החלק המשמעותי אצלי זה ניכור חברתי שהוא מקור הבעיות העיקרי שלי.
קשה לי להחליט אם יש ביניהם קשר מיני. על כן רציתי שהעירום שלהם יהיה ילדותי ותמים.
גן העדן איננו משהו רוחני אלא משהו ממשי לחלוטין. הוא הצלחה בחיים. בקריירה או בזוגיות או בכל דבר שחפצים בו. רוב האנשים נכשלים בו כמובן אבל הדמויות מצליחות כי הן מבינות את עצמם סוף סוף. יותר מזה, זה שהם רואים זה את זה ומסבירים זה לזה א ת הבעיות שלהם מאפשר להם להבין את עצמם.
יש את נושא היופי פה מאוד. הם יותר יפים ככל הם מתקדמים בתהליך. יותר נכון לומר שהם מגלים את היופי שבהם ומעריכים את עצמם פתאום. העיניים של האישה במיוחד מציגות את זה.
נושא הגוף גם חשוב פה. הגוף האנושי המגושם הוא כמובן מטען של דברים שאנחנו נושאים איתנו שמפריע לנו להתמודד עם בעיות בחיים בצורה נכונה. בתודעה ריקה עסקתי בכך יותר. בעיני ככל שאנחנו מתנתקים יותר כך אנחנו מסוגלים להתמודד עם הבעיה יותר טוב.
מנגד, התנתקות חזקה מדי כמובן מוציאה את הלחיות מהחיים. הסמוראי בתודעה ריקה הוא הגזמה לכיוון הזה. הוא מצליח מאוד במה שהוא עושה אבל לא מסוגל להנות מזה. ההצלחה שלו עלת ביכולת שלו לנהל יחסים עם בני אדם ולהיות אנושי. זה גם מנע ממנו להיות אהוב.
שתי שאלות עלו לי בזמן הכתיבה:
האם הבחורה בסיפור היא הבחורה בחיים שלי? ובכן, בגללה כתבתי את זה כמובן. היא עוררה בי את העניין לבחורה בסיפור. בגללה אני גם מאמין שאנחנו חיים בעולם אפור וצריכים לתקן את עצמנו. אבל אני לא חושב שהיא מי שתמצא איתי את גן העדן. מי שתעשה זאת תהיה בת זוג רומנטית כנראה שתהיה דפוקה באותה מידה שאני.
האם אני ראוי להיקרא "אדם שבור"?
אני בהחלט דפוק פסיכולוגית. עד לאחרונה שנאתי את עצמי ואני משתמש בהמון מגננות כדי לא להיפגע מאנשים. לא הייתה לי מערכת יציבה מעולם (חוץ אולי מאחת עם ידידה מאוד קרובה שמזמן לא דיברתי איתה). בסופ"ש בידרתי את עצמי על ידי תגובה מגעילה למישהי שאני מכיר, התנשאות מעליה ואז לגרום לה לרצות לחסום אותי. אבל לכל בני האדם יש פאקים כנראה. כמה שהרקע המשפחתי שלי דפוק, לא הרגשתי אותו על בשרי עד למשבר הנוכחי. היה לנו משבר כלכלי נוסף גדול יותר בעבר אבל הוא פסח מעלי. אני לא מבזבז הרבה כסף או רוכש דברים יקרים, אני מתנתק חזק מהסביבה, לא קורא אנשים טוב והייתי מסומם מהורמונים של גיל ההתבגרות. לכן, לא הרגשתי מצוקה כלכלית בשל כך (אפילו שגרנו בבית של סבא וסבתא שלי שלא מתאים לכל כך הרבה אנשים). לא יודע, ייתכן וזה השפיע עלי ולא שמתי לב. בדיוק כמו שלאחרונה עד שלא הצביעו לי על הכעס שלי על אבא שלי ועל השנאה העצמית שלי לא שמתי לב אליהם. ניתוק רגשי בא אלי מצד אבא אני חושב.
אל תבינו לא נכון, לא הכל בצד שלו רע. בזכות הצעד שלו אני גאון. יש רק מישהו אחד במשפחה שלי שהוא גאון כמוני עם אותה צורת מחשבה אנליטית וגם הוא מהצד של אבא שלי.
אז זה היה השבוע שלי.
שבוע טוב חברים דמיוניים.
