הקרב שלא היה

היה זה יום סגרירי כמו קפה של בוקר מהביל. זוהי השעה, כולנו ידענו. ענדתי עט מלחמה משונן, רתמתי מחשב בלינוקס נוצץ. שריון שנושק בידי כרובים הסתיר את פניי המגולדים.

רכבתי אל שדה הקרב, שם הפלגות היו מסודרות ליום המרגש, כולם מביטים לשמיים להתחבר לקדושה.  אני, ואני, ועוד אני, בכל מקום מכל עבר הממלכה, מוכים אבל לא מובסים. הם כבר ידעו את התפילה ולי לא היה דבר לומר, ולכן צעקתי בכל כוחי את כל שנותר בתוכי  -

'למען טל גרוס!' וידעתי שהלוצינציות אלו לא יפלו על כתב, כי ככתוב בספרות, לא תישא שם מלאך לשווא.

הם דהרו בכל כוחם, עוטפים אותי כמו נחיל עצבני כנגד כוחות האפל ועצמתי את עיני לספוג את סימפוניית ההרס.

'קפיטן, החיילים מתעייפים!' הם נבחו

'היכן יחידת הזיכרון? תחזירו אותם לעורף ושיעבדו בכל הכח! יחשבו על ימים מתוקים, ימים נושנים'

'הם פוגעים חזק בחזית האפולוגטית'

'שחררו בכל הכח את יחידת הדיכוטמיות! טוב ורע, נועם וכאב, שמחה ועצב, אושר וסבל, עומק ורוחב, תכלית וצורה!'

נתזז אותם עד חורמה, נביא אותם לידי צורה, נקפל אותם, לא עוד הם יאיימו על השלווה, ואולי יום יבוא והיא תרד חזרה ארצה.

ברקע הגו תפיסות חדשות, רעיונות שמקיפים את האויב 'כן! כן! תדמיינו לי עוד כאלו! בכל הכח!'

'הם נהדפים'

'מצוין! 'אתוס, ניסיון, תרדו עליהם עכשיו'

אך אבוי. לפני שנים רבות רצחתי את אביו וכעת אוחז בחץ וקשת, מודעות עצמית ירה ברגלי. הוא צהל על הנקמה והקרב לפתע נקטע.

סוף היום הייתה חזרה אחורה על צעדנו. הקרב אמנם הסתיים, אבל המלחמה עוד תימשך. הבטתי במפה ותיכננתי מהלכים חדשים למחר כאשר פרקליט השטן נכנס לאוהלי. פעם היה מאויבנו המרים, אך קיבלנו אותו לשורותינו. חשדתי בו אך תמיד אהבתי אותו כמו אח יקר, היה הכי נבון מבין כולם, מלנכוליה הארור.

'איבדנו אנשים טובים' הוא פתח

'כן, מזל שזה רק קרב דמיוני'

'אבל תוצאותיו לא דמיוניות אמתי! אתה מבזבז זמן, מאמצים, תתמקד במה שאנחנו טובים, הם רוצים לשמוע את הפילוסופיה שלך, לא את הסיפור'

'עד שלא נסיים את זה, אני תמיד אחזור אליה'

'אבל אתה לא מחפש סיום, אתה מחפש חזרה. פשוט לך משם, תמצא מישהי אחרת'

'כדי שאחרב את זה כמו איתה?'

הוא שתק. שנינו ידענו שאחזור על אותן טעויות, כבר חזרתי עליהן.

'לשם מה כל זה? מה גורם לך להמשיך?'

'אתה יודע טוב מאוד'

'תאמר את זה! אקו כבר שכחה והנרקיס נימוג'

'כי היא היחידה שהקשיבה לנו.

ואם אצטרך להקדיש עבודתי למישהו, שנינו יודעים למי היא תהיה.'

שנינו ידענו מה אני הולך לעשות באותו הרגע.

דיכדוך העיר את החיילים ותפס את הפיקוד, הם צעדו יחד עמוק אל בסיסי החרדות, ההזיות, המפלצות ששם שוכנות ועושות אבל. אך אף אחת מהן לא תהיה. עצמתי עיניי ודמיינתי את כולן. כל זמד וחמס, רוע לב, תשוקה אסורה עלו בראשי ופרחו, כאילו נבראו במציאות והייתי מוקף ואמנם איבדתי את עצמי באותו יום, אבל כבשנו בחזרה את הממלכה.