אני הולך לכתוב פה משהו שלא סיפרתי לאיש אף פעם: פעם הייתי מתנדב הרבה.
כן, בדרך כלל שפותחים כך משפט מציינים משהו בו אנו חשים בושה, אבל תמשיכו איתי עד לסוף הסיפור בבקשה. אני מניח שאפשר לומר שזה התחיל עם המש"צים כי זה מוגדר בתור התנדבות למרות שזה שקר. חבורה של תל אביבים מפונקים שיוצאים לפעולות אמנם מלמד אותך משהו על החיים, אבל לא תורם בשיט לחברה.
יום אחד עזרא דגן נכנס לכיתה שלי ואמר שחסרים בנים לפרויקט שנקרא תיאטרון עדות. מספר חודשים קצרים לאחר מכן הייתי מחופש על במה כשכולם אמרו לי כמה מה שעשיתי חשוב ומשמעותי. אהבתי את זה. לא בגלל התשבוחות אלא כי זה הרגיש טוב.
בחופש הגדול של אותה שנה הלכתי לקורס מע"רים, אבל לא דבקתי במד"א משתי סיבות: קודם כל כי כמות המתנדבים במד"א נראיתה לי לא הוגנת ביחס להתנדבויות אחרות, שנית כי הסביבה שם הייתה לא נעימה. ובכל זאת המשכתי. פניתי לפרויקט התנדבות עם משפחה שכולה ואיסופי מזון. אפילו ניסיתי להעביר שיעורים בחינם במתמטיקה. למרות שזה אף פעם לא הלך לי, תמיד אנשים נרטעו ממני.
הקטע המצחיק זה שאיש לא ידע.
פעם אחת היועצת שאלה אותי: 'אמתי, אתה לא מדריך במש"צים?' וקלטתי שאין להם מושג. עניתי שלא, אם להיות הוגנים באמת לא הייתי פעיל בכיתה יב', אך זה עלה לי בתעודת הצטיינות על התנדבות.
את הפנקס המפגר של שעות התנדבות החתמתי לפני כולם בתיאטרון עדות ולא טרחתי לתעד שום דבר מזה. לא רציתי הכרה, הרגשתי שהתנדבות צריכה להרגיש טוב מבפנים.
עד עכשיו סתם זיינתי לכם את המח.
"חביבי אל תיעלב אבל אני בעשייה ואין לי כוח לויכוחי סרק. מה אתה עושה? אתה פועל לשפר את המדינה?"
זו ההודעה שבשמה החלטתי סוף סוף לכתוב את הפוסט הזה.
היא נשלחה מש.נ., אדם שהערכתי בתיכון, ולא היה לי נעים לומר לו שזה לא כל כך פשוט כמו שהוא חושב. כל פעם שמישהו מחזיר אותי לתקופה ההיא אני שואל את עצמי - מה נהיה ממני? ולא נעים לי להודות שהמילה המדויקת היא - התבגרתי.
כבר כתבתי פה שהדיאלטיקה, הדיונים המתמשכים בפייסבוק, השאירו אותי מרוקן מערכים.
באחת הפעמים הדיינתי עם חרדים מאתר 'דוסים', מעין כתב עת סוג ב' לחרדים. אחד מהם טען בפני שחרדים תורמים לחברה יותר מחילונים. קשה היה לי להתווכח. 38% מהחרדים מתנדבים, הם מככבים בטבלה.
מה מגדיר בכלל התנדבות? האלטרואיזם? האם אפשר לקרוא לחרדי מתנדב כשהוא עושה את זה כי הוא מחויב תחת מצווה? האם אפשר לקרוא לי מתנדב? הרי גם אני עשיתי את זה לטובת הנאה. הלכתי אחר עזרא דגן כי הייתי בודד בתיכון וסבלתי מדיכאון כרוני, שמעתי באיזו כתבה שהתנדבות תורמת לאושר שלנו כי היא מעניקה לחיים משמעות אז הצטרפתי לרכבת.
מה גם שקשה לומר שהחרדי תורם לחברה כמו רופא. אולי כמו רוב האנשים העובדים למעשה. שני העשירונים העליונים תורמים 90% מתקציב המדינה ממיסים. האם בעבודתם ובזמן שהקדישו בתעשיית הייטק הם לא תרמו יותר לחברה הישראלית מאיזה מתנדב לאיסוף מזון? כמובן שזה ירגיש פחות בעל משמעות, אבל אולי זו פעילות בעלת יוקרה רבה יותר.
אולי אני צריך להפסיק להתנדב ופשוט ללמוד קשה, להצליח ולהיות פרת חליבת כסף.
ידיי נחו על המקלדת רוטטות, נוזל צונן וסמיך חלל בליבי באותה העת, כשניסחתי את התגובה הרהוטה שתהיה לפתיחת המניפסט שלי נגד התנדבות.
זו לא תהיה הפעם הראשונה שאצא נגד ערכיות.
בשלב הזה הייתי סרבן ובכל זאת התחלתי להתנדב במעון עוז לילדים זרים, אולי כי כבר הייתי מכור לתחושה. חיפשתי אוכלוסיה קשת יום שצריכה עזרה. לא שמתי לב שילדים זרים הם חלק מדיון פוליטי גועש. אולי הייתי צריך להבחין בכך.
מספר דרום תל אביבים הסתכלו עליי בגועל וכעס. לא התעצבנתי עליהם. תתפלאו (או שלא) אבל אני רגיל לגועל, כעס, זעם. באיזה שהוא שלב אתה מפסיק להיפגע ונותר עם מחשבות.
כעת ייסדתי כלל נוסף, צמעט יותר פילוסופי על ערכיות: כל ערך אחריו אדם או חברה תרדוף, יבוא על חשבון ערך אחר שאדם אחר ימצא יקר.
אם אוהב מישהי, אצא איתה ונהיה מאושרים, זה יהיה על חשבון אדם אחר שלא.
אם העובדים הזרים ינצחו, רחובות תל אביבים עשויים להיות רדופים נרקומנים ומסוממים (לצד כמובן עובדים קשי יום).
חברה חופשית מפחידה את האדם ששונא את החופש, חברה שיוויונית תפגע באנשים עצמאיים.
ההבנה חילחלה כשראיתי שנוער מרצ נחשב בהרבה מוסדות מדיניים להתנדבות. איך בדיוק? זו תנועה פוליטית. אבל זו הנקודה: הם חושבים שהערך שלהם (מרצ) הוא דבר טוב עליון, לא פוליטי אלא אמיתי. אני לא רואה את זה כי אני לא חלק ממערכת המוסר.
כמות המשאבים של החברה, יהי זה זמן או דברים חומריים מוגבלת, ולכן כל התקדמות של מערכת מוסר לטוב האישי שלה מוקצב בשריפת משאבים שבאים על חשבון חברתה.
כל ניסיון שלנו להביא לטוב מביא כתוצר לוואי לצער של האחר. אפילו משנתי הליברלית תגרום לחרדי לבכות.
הפסקתי לראות אנשים כטובים ורעים, מוסריים או שלא, המצאתי מילה חדשה - מוסרניים, שבחובה הצדקנות המתנשאת של אלו שחושבים שהם נושאים איזה דגל.
הוספתי לכך את ההיכרות מדיונים בפייסבוק עליה כתבתי כבר בעבר - אידאליזם כרוך בעיוורון, בדיה, פנטזיה, מבט לאידיאות שלא קשורות למציאות. כל שנה מפרסם ארגון לתת את 'דו"ח העוני האלטרנטיבי' שמוצא שכל ילד שני סובל מחרפת רעב, וכולם מאמינים, איך שהוא גם איש לא משקר, כולם משוכנעים בעיוורון של עצמם.
התשובות שלי לא מספקות אדם ששואל מה עליו לעשות, כיצד יוכל להיות טוב. הן מתארות את המציאות כפי שהיא, אך ללא תרומה מיוחדת. לפחות לשעה ההיא, גיל שמונה עשרה. הפכתי לאדם ציני. האיידולים שלי היו מקיאוולי, דיוגנס, אפיקורוס, מנהיגים פוליטיים אכזריים אך חריפים שאמנם השליטו סדר קשה על האומה אך מילאו את קיבת אנשיהם.
אבל חלה התעוררות במצבי, אולי סוג של אופטימיזם בביצה פסימיט. ואת זו אני חב לדאו דה ג'ינג, אחד מספרי הפילוסופיה שהכי שינו את חיי.
שאלתי את עצמי באותם ימים אם בכל זאת יש ערכים אבסולוטיים, דבר שכל חברה מוצאת כטוב עליון ועליהם אפשר לייסד מוסריות.
בפיוט השמיני נכתב:
"המעלה הגבוה ביותר הם המים
מיטיבים להועיל לרבוא הדברים, אינם מתחרים, ומצויים אפילו בתהומות השנואות על האדם
משום שאינם מתחרים, אין בהם פגם"
מים הם טוב עליון כי הם נחוצים לקיום של כל טוב.
כל דבר שנחוץ לקיומם של כל הדברים ייחשב תמיד כטוב.
אך זה קריטריון אחד. כי אם מים היו מפלים ומעדיפים רק תרבויות מסוימות, הם כבר לא היו נחשבים לטוב עליון. היו כאלה שאוהבים אותם וכאלו שמתנגדים להם. אבל מים הם חסרי פניות.
כן, זה נשמע דיון תיאורטי, עד שאתה נתקל ביישום שלו.
את הדאו דה ג'ינג אחד המורים שלי לאומנויות לחימה אמר לי לקרוא.
הייתי קורא לו נווד אם הייתי פלצן, אבל אני משתדל שלא. מנגד, יש בו משהו נזירי. הוא חי אומנויות לחימה ולא מתוך איזו אדאולוגיה ציונית סטייל קרב מגע, או רעב לתחרות כמו אנשי MMA, אלא פשוט כי הוא חי את הדבר.
זה מצחיק לדון על מוסריות עם אדם בעל תחביב די סדיסטי, אבל נרצה או לא כל חברה צריכה ללמוד להתגונן על עצמה. כל חברה יכולה לזכות מאדם שמלמד אומנות לחימה. כשהרחבתי את הטיעון, הבנתי שכל אומן תורם לחברה, הם יוצרים מוצר בעל צורך.
זו גם אחת ההפרדות הראשונות שלי בין אומן, אמן ואידאלוג. זה לא משנה מה המורה שלי חושב על הכיבוש, הוא תורם לחברה כמו מים בעצם הלימוד שלו.
התלוויתי איתו שנים לאימונים עם קבוצות שונות. מה שהפליא אותי הוא חוסר הפניות שלו. יום אחד לימד שוטרים ובאחר אקטיביסטים של הקרן החדשה, ובשניהם עם חיוך ומקצועיות.
האומנים לא מביאים לשינויים חברתיים משמעותיים תחת מטרה עליונה, הם פשוט מחפשים להשתפר באומנות שלהם. אבל בכך שמנסים ללמוד הם גם מלמדים ומפיצים תפיסות עם השלכות פרקטיות. כמו מים, לפעמים תורמות, לפעמים הרסניות, אבל הם לעולם לא עושים זאת תחת רוע ותמיד החברה מתקדמת תחת הרעיונות שלהם.
מירי קירי חשובה יותר לעולם מרוב הפמניסטיות.
אינשטיין מכל גנרל במלחמת העולם השנייה.
וגם היום נזכור את זוכי פרס נובל, ההוגים והממציאים ולא את אמנים או המוסרניים.
התשובה סיפקה אותי, גם מצאתי טוב בתפיסת עולמי. אני מבין שאני יכול באמת לעזור לאנשים אם אהיה טוב במה שארצה לעשות ואחפש להשתפר בו. אם אתכנת לשם התיכנות ואתאמן לשם האימון, ואפיץ את מה שאני יודע לעשות עם אנשים.
למעשה זו הסיבה שהתאהבתי בנערה עם העיניים החומות, ידעתי שזה טוב כי זה תורם.
אך אני עדיין נתקל באותה הבעיה: להסביר את כל התפיסה הזאת לאנשים.
כל פעם שמישהו שולח לי הודעה כמו ש.נ. כל המחשבות האלו מציפות אותי ואין לי מה לפלוט. זה היה מסע קשה.
אך הפעם הקלדתי את דעתי בביטחה:
"אני חושב שכשאתה מלמד אתה תורם יותר לסביבה מכשאתה מצביע.
אני לא יודע את שאתה יודע, אבל אני מאמן אנשים שרוצים ללמוד אצלי אומנויות לחימה בחינם והספר שאני כותב עכשיו יוצא בהפצה אינטרנטית (בלי תשלום כמובן).
בתיכון התנדבתי עם ניצולי שואה, משפחה שכולה, מד"א, מעון לילדי עובדים זרים ואף על פי כן אני לא חושב שיש משהו שתורם יותר מפשוט לרצות להיות טוב במה שאתה עושה. אז אני לא מתנדב יותר."
