Where Did Jesus Go

נשאלת השאלה מה אני בכלל עושה בישראל כשאבי גר בבולגריה ואני מתחילה ללמוד בבריטניה.
לא היה לי רע לאחר הצבא. עברתי לבולגריה והתחלתי לתכנת ופתחתי חברה ועשיתי כסף טוב וישבתי מול אבא שלי ונכנסתי להיפר ונטילציה 'אני לא מאמין שאני עושה את זה'
'אבל זו בחירה שלך' הוא אמר לי, והוא לא אהב אותה
'כן, אבל אני מוכרח עכשיו. אחרת לא יהיה זמן'
שנה. שנת אימונים. רק אימונים. כל הזמן אימונים. וכך היה שנה.
טוב, שנה וחצי.
'צפיתי בבחינת חגורה שלך' המאמן אמר בשובי 'היא הייתה הכי טובה'
רציתי שיבחן אותי בסוף השנה. כך היה הסיכום. לא רציתי לדבר על כך מעבר לאותה תחילת שנה. מעין כבוד לשיטה ולמורה.
אבל הזמן עבר והוא כאילו לא דיבר על זה, המיקוד דהה.
השתפרתי, צמחתי, נהייתי טובה יותר, אבל לא דיברנו על הבחינה.
ושאלתי ונאמר שתהיה ולא היה תאריך.
ובסוף הצבתי דד ליין שממנו כבר לא אוכל להיות בארץ. אוגוסט. ולא היה מבחן באופק. אבל אני התכוננתי. כל יום.
לא חזרתי רק בגלל זה. אמא שלי גרה רק עם אחי הקטן והיא פגעה בו. היא זרקה אותי מהבית ועברתי לבולגריה בלית ברירה, אבל שבתי והתעמתתי איתה. העברתי את אחי משם ופיקחנו עליה כדי שלא תתאבד. לא רק בשבילה, גם בשבילו. שלא יחוש אשם בהתאבדות שלה.
אחרי ימים של שיכרות מאד מאד כבדה היא סוף סוף הייתה מוכנה להתאשפז במוסד גמילה. זה לא עזר כפי שאתן יודעות.
אבל המורה לא ידע עם מה התמודדתי בבית. זה לא היה עניינו אחרי הכל. האחראיות. הטיפולים התכופים במקביל ללוז עבודה סדיר מחייב כדי לעמוד בכספים של האימונים, הלימודים העתידיים.
שימו אותי בזירה עם דב גריזלי ואני לא אפחד. גם כשיפרק את עצמותי אני אצחק.
אבל שימו אותי בסיטואציה שעלי לספר על כך למורה שלי, למה נעלמתי בבת אחת כאילו כלום, והשתתקתי.
הפחד. ממה? לא הבושה. אבל... אני לא רוצה לפגוע בו? אני לא רוצה לכפות עצמי על אנשים. זו הנקודה. מי אני שאדאיג אנשים עבורי? כלום ושום דבר. הוא דאג. שלחו הודעות אנשים מספר שהמורים שלי פנו אליהם. הם דאגו לי. אני מופתעת. זה חדר אותי. אבל... קשה לי עם זה.
הייתי צריכה לומר לו ברצינות - אם אחזור לארץ, זה לעוני מחפיר. אני חייבת לדעת מתי תהיה הבחינה, שאוכל להכין עצמי לכך.
נדבר על זה מחר. הפחד.
אבל למה פחד?
גם אם זה לא יקרה, סללתי מסלול אחר. ביוון יש מורה מעניין לראות, ויש פה מורים שאני רוצה ללמוד אצלם גם. אלו עשויים להיות חודשים מצוינים.
הבדסמ. זו ההחמצה.
את המעבר התחלתי בינואר. לא פניתי למרכז הגאה, הרגשתי משיכה לקהילה אחרת, הבדסמית. ואני מוצאת את עצמי. בפעם הראשונה נעים לי במסיבות. אני אוהבת את האנשות. אני נושמת את העולם הזה בעונג. סקס טוב לי בפעם הראשונה.
וזה לאבד את כל זה בחטף. לא לאבד. להתעכב. כואב באותה מידה. אבל אני מניחה שייתכן ואין ברירה.
טרנסיות אולי זו תופעה חדשה כי בעבר לא יכולנו להרשות לעצמנו לשנות מגדר. אילוצים חיצוניים. פרגמטיקה מצערת.
יבוא היום שלי בתקווה.
אמא שלי לא פצתה הגה. לא שלחה הודעה לא לי ולא לאחותי. ציפיתי שתנסה לעורר פרובוקציות. אני תוהה מה קורה איתה.

היא אדם השני שויתרנו עליו בשנה האחרונה. הראשון זאת סבתא שלנו (שעכשיו עם דודה שלנו). הניתוק חד באותה הצורה. משונה... משונה מאד... אנחנו משפחה, ואחת מגובשת וחזקה עדין. מטען מת? לא. זה לא כי הן עיקבו אותנו. זה כי הן פגעו בנו. בכל המשפחה.
אבל, הגרעין שנשאר חזק ואוהב. יאהב לנצח.

נראה מהתגובה של המורה שלי שהוא לא חובב את הרעיון. אחד מהם לא אוהב שאלמד אפילו.

זה מכעיס אותי לא יכ אני חושבת שאני מוכנה, אני לא יודעת. אלא כי הייתה לו שנה להכין אותי. שנה שהציעו לי הזדמנויות אחרות להיבחן בשיטות אחרות לשחורה וויתרתי כי רציתי להתמקד בשיטה המרכזית שלי.למדתי השנה המון. קפצתי מדרגה מבחינה טכנית. במידה מה השגתי מה שרציתי מבעוד מועד מהשנה בארץ. מיציתי את עצמי מקצועית באומנויות לחימה בארץ, וכעת אני יכולה להמשיך הלאה ולראות מה יש לעולם הלחימה בחול להציע.

ומצאתי מורים מקצועיים באירופה שאני יכולה לפנות אליהם.

זו לא החמצה מוחלטת, אבל לא הפסגה של רצונותיי.

בהתחלה זעמתי. הרמה המקצועית בארץ מאד נמוכה מבחינתי וזה עיכב אותי. הייתי מוכנה להתעכב במעט במה הטכנית אם זה אומר להכניס משהו לרזומה, מה שבסוף ייתכן ולא יקרה.

ובכל זאת, אני הולכת ללמוד קיוקושין וג'ודו ממורים בעלי רקורד עולמי. אחד מהם אימן את אלופי אירופה הנוכחיים.

בכל אופן זה אומר שאני נשארת באירופה.

כנראה ברומניה מסיבות של ויזה. אני חשה כי בארץ התחלתי ממש לבנות משהו בעולם הבדסמ שכרגע נשרף. השבוע מצאתי מישהי בטינדר בבולגריה, הלך לא רע, וגם זה כמובן נשרף עם ההבנה שאצטרך לנסוע לרומניה. הלסביות שהכרתי פה לפחות סיפרו לי שהקהילה הלהטבית ברומניה חזקה.

אלמד שם כנראה לעבוד עם שרתים, שזה מאד מרגש אותי מהפן המקצועי.

אבל קשה שלא לחוש פיספוס.

חשתי  כאילו כל חיי אני במאבק לשרוד תחת מטר אש ולעולם בלי ניצחון אמיתי. זו תחושה מזופתת. מהצד השני, אולי יש ניצחונות שאני לא שמה לב אליהם כי הם לא המיקוד שלי בחיים. קיבלתי לראשונה החודש תלוש משכורת של 10 אלף כעצמאית (יש לציין שבתור בעלת עסק בבולגריה ואחרי המיסוי שם, זה שווה יותר מבארץ כך ש כיף). שזה היה היעד ההתחלתי שלי בחיים. שלב הבא אני מניחה שאני שמה עליו עין זה ה30.

החשש זה שנראה שמהעבודה הנוכחית, 10 זה מיצוי ההשגים. השרתים יכניסו עוד.

אני מתקשה להתלהב יתר על המידה כי החלום הסופי זה הנדסת מכונות (אחרי המתמטיקה).

חלק מזה הוא הניסיונות המאד לא פשוט לשלב בין אומנויות לחימה ברמה מקצועית לבין השכלה ומקצוע.

היה כיף לקרוא היום שמייסד השיטה kudo היה פילוסוף.

אני חשה שאחותי אכלה הכי הרבה חרא במעבר שלי, אנ אפילו חשה אשמה במידה מה. היא נשארה לבד בארץ. טוב, עם אמא שלי, אבל היא לא מדברת איתה. אני רק מקווה שהיא תעבור בקרוב. זה בעיה כי היא כבר בת 26 ובנתה לעצמה חיים בארץ. לא פשוט להתחיל למצוא עבודה וחיים במדינה זרה בגיל שלה. אני מפחדת כל הזמן שהקשר ביננו יתנתק. או חמור יותר - שהדבק היחיד שלנו יהיה המאבק באלכוהוליזם של האישה ההיא. אני רוצה שנפסיק לדבר עליה כל פעם ונדבר על שיט של אחים. אני מניחה שכשהיום יגיע, ארצה שהיא הראשונה שתדע על כך שאני טרנסית.

הרבה ריגושים קלים עם המון אכזבות והחמצות השבוע הזה, הוא מאד טעון.

אמא שלי שלחה הודעה לאחותי כמה ימים לאחר מכן וקראה לה חצופה. פירושו שהיא לא מודה בטעות שלה.

כששוחחנו על זה נזכרתי בעוד מאורע שהיה כשאח שלי היה בארץ.

זה היה בשישי של פסח. היא כמובן הייתה שיכורה מהתחת, אחותי הביאה חברה לארוחת שישי ואמא שלי... דייט ראשון.

היא כל הזמן יוצאת לדייטים, 'הכרתי מישהו' ואז נפרדת כי זה לא התאים. אבל בחיים היא לא הביאה ככה מישהו לדייט ראשון בבית, שיכורה מהתחת. היא בלסה מזון כאילו זה סודוך בסוטול של שתים בלילה. הקיום שלנו בשולחן האוכל כאילו הפריע לה להתחרמן על בן הזוג, איתו היא ירדה למטה ונעלמה למשך שעות. לראות אותה מנסה להראות חושנית תחת חוסר האיזון של האלכוהול מעורר סלידה שבמאי gore הוליוודים רק חולמים עליה.

גם בשישי היא שלחה לאחותי הודעות. שאלה אם היא רוצה להתארח אצלה בשישי. זו הדרך שלה להתנצל. אחותי השיבה לה כתף קרה.

אמא שלי לא יודעת שעברתי לחו"ל ולכן הרגשתי עקיצה בלב שאני לא מקבלת שום הודעה. שום יחס של סליחה או זעם.

להפך, בהודעות של אחותי נשמע כאילו היא שמחה שיצאתי מהבית שלה. היא קוראת לי צבר (במובן של עוקצנית) ו'אנרגיה שלילית'.

כן, הייתי שלילית בשבועות האחרונים כי היא קראה למשטרה עלי והייתי צריכה להראות לה שזה פסול בעיני.

אולי אבל תמיד הייתי שלילית. כשזה רק התחיל תמיד הייתי היד היותר נוקשה. בהתחלה אמנם הייתי יותר מקבלת, יושבת איתה לשיחות ואומרת לה שהיא צריכה להשתפר, אבל גם אז זה היה בצורה יותר חזקה.

הגירושים החלו עם הבגידה של אבא שלי באמא שלי ושריפת הכספים על השהות שם של המשפחה שלי (השני זה קצת אשמתה כי אין לה שום מודעות לכסף היא לא מקשיבה כשאומרים לה לקצץ בהוצאות, הם חיו חיי יוקרה שם בזמן ששירתתי בצבא, בדירה עם שתי קומות ובבתי ספר פרטיים).

נורא היה קשה לי שהוא יצא האדם הרע בסיפור. נטרתי לו טינה הרבה זמן על כך.

מהילדות עד גיל עשרים לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה, שלא לדבר על לחבק. אני לא משתמשת פה בצורת ביטוי. תרתי משמע חשתי בחילה כל פעם שהבטתי בה. לא חשבתי בהתחלה שזה נובע ממחסום נפשי. רק אחרי טיפולים שבועיים אצל פסיכולוג הבנתי שמשהו לא בסדר בדינאמיקה שלי. שנאתי אותה מגיל צעיר. היא שנאה גם אותי. ואני לא הצלחתי להבין למה. היה בינינו כשל יסודי בתקשורת. במיוחד עם האוטיזם והאינטיליגנציה הגבוהה מדי שלי (ועד היום אני שונאת את המחמאה המעופשת הזאת 'את/ה ממש חכמ/ה', אין דבר טוב בחוכמה לאדם כשלעצמו, חכמה זה נפלא לחברה והאדם חי חיים מזופתים של סלידה, שנאה וניכור, חוכמה זה לא טוב, זה גם לא רע, זה פשוט מצב בינוני לחלוטין).

במקום מסוים, קשה לי לא לחוש רע על כך גם כטרנסית. ה'נוקשות' שלי היא 'גבריות'. מה שמדהים זה שגבריות זה פן אצלי שאני מאד סולדת ממנו בד בבד שהוא אחת החוזקות שלי. האנאליטיות החריפה, החדות, המיומנות הפיזית. הרבה פעמים כשאני מנסה להסביר מי אני התשובה היא אדם שמנסה להפוך גבריות לנשיות. לא במובן של לרמוס אותה, אלא במובן של לנהוג כאישה תחת פרדיגמה גברית.

ובכל זאת ניסיתי לעזור לה. ואכלתי המון חרא כדי לעזור לה. והיא שונאת אותי ותמיד שנאה.

וכשאני חושבת על זה, מבעד לשכבה שמנה של 'לא אכפת לי', ו'אני לא מרחמת על אנשים שלא מרחמים על עצמם, כי אין בכך טעם' גם אני נפלתי כל פעם בתקווה הזאת שהמצב שלה ישתפר. שאני נשארת בבית כי זה יעזור.

אבא שלי סיפר לי השבת שהוא איבד תקווה ממזמן. שכל פעם היא יוצרת תחושה שיש סיכוי רק כדי להשמיד אותה לחלוטין. גם אני חשתי זאת. זה מה שעושה את זה כל כך קשה לא לותר עליה למרות שצריך. ופרדוקסלית, צריך לעשות את זה כי אולי זה ישפר את מצבה. כי היא ניזונה בצורה שלילית מתשומת הלב. אבל אחוש חרא, כאילו זה אשמתי, אם היא תשתפר רק כי אני לא נוכחת.

מנגד, היא עשויה גם להתאבד. אבל גם אז, זה לא יהיה רע. עדיף להתאבד או שמצבך ישתפר מאשר לחיות במעגל שיכרות רווי סבל.

זכור לי שהשיניים שלה החלו להביע גם סימני דעיכה בחודשים האחרונים.

לא רק שהיא שונאת אותי, ולא רק שהיא לא בדקה מה מצבי, היא אפילו לא יודעת איפה אני.

וזה לא מדאיג אותה, היא לא דיברה עם אבא שלי על כך אפילו, לא הודיעה לו היכן אני (הוא יודע כמובן כי אני דיברתי איתו). דממת אל חוט.

אשר לדינמיקה ביניהם, ובכן הוא חש אשמה לתקופה ארוכה על הידרדרות מצבה.

עוד בתחילת הגירושין, ההסכם ביניהם היה שהוא מעביר לה את כל המשכורת שלו באותה תקופה (300 אירו) כל חודש ללא תלות בכלום מתוך אשמה. הוא בהדרגה החל להרוויח הרבה יותר, ועם הנפילה המהירה שלה האחים שלי עברו אליו. אף על פי כן, כל חודש הוא מעביר את אותם 300 אירו, תוך מימון בתי ספר פרטיים לאחיי ותמיכה בכל שאר הגורמים.

היא הפסיקה לעבוד לפני כשמונה חודשים. בהתחלה כי שהתה במכון גמילה, לאחר מכן כי ה'מזונות' (לא מזונות אם אף ילד לא גר אצלה מן הסתם) ודמי האבטלה כיסו את זה, עכשיו היא חיה רק על הכספים שלו.

כבר הרבה זמן אמרתי לו להפסיק לשלוח לה כסף. אני באמונה שהכסף רק עושה לה רע. אדם שלא עובד הוא אדם שלא חי עבור עצמו.

היא גם סחטה אותו רגשית כל הזמן הזה. היא שולחת לו הודעות מזוויעות ומתקשרת אליו ומאשימה אותו שרימה אותה, שהשאיר אותה לבדה.

הוא חש אשמה.

בחודשים האחרונים נמאס לו. הוא החל לחסום אותה כל פעם שהיא שולחת כאלו הודעות.

הסיבה העיקרית לשבירה הייתה מספר פעמים, שהיא ביקרה את אחיי בבולגריה (וישנה בבית שלו) והם ביקרו אותה בהם היא הכתה אותם, השתכרה, ליכלכה עליו לאנשים שונים ונהגה בצורה מעוררת סלידה (במלוא משמעות המילה סלידה, לאכול מהרצפה, לנוד בצורה חולה).

הוא הולך להעביר לי 2000 שקל בחודש מהכספים האלו בשביל קיום ברומניה.

אני משתדלת לחסוך ככל האפשר מכספי ללימודים היקרים בבריטניה (100 אלף שקל לשנת לימודים). ו... לא הייתה לי בעיה עם זה.

הדבר העיקרי שהפריע לי זה הצורה בה הוא רוצה לעשות את זה.

הוא רוצה ליצור פיצוץ. כנראה מתוך נקמה. לקחת לה את הכסף בלי להודיע.

אני מבקשת ממנו לעשות את זה בצורה עדינה. לדבר איתה. כי זה יעורר בה לחץ (שוב, גרועה עם כספים, גרועה עם לנהל אותם, גרועה בלהתקיים כמבוגר עצמאי, ולכן כשנוגעים לה בכסף זה מלחיץ אותה).

ולמה כל כך אכפת לי?

אני הייתי רוצה שהוא בכלל לא יעביר לה כסף. זה לא הוגן. זה לא עוזר. זה לא ראוי.

הוא צריך לחסוך לפנסיה שלו. הוא צריך להנות מעבודתו.

זה הסיכום של השבוע האחרון.

אני צריכה לומר המון תודה לכל מי שהיה איתי על הקו בכל הקשור לכך.

איזהו הסופיסט? מהי פילוסופיה

הרבה אנשים מכירים את הבדיחה על בוגר הפילוסופיה שעובד במקדונלדס. אם נתפלסף עליה רגע היא מסמנת משהו קריטי לחברה - אנשים לא מבינים למה צריך פילוסופים.
והאמת, אפשר להאשים אותם? ברוב הפעמים כשישאלו תלמיד פילוסופיה את השאלה הזאת הוא יכנס לדיבורים על דיבורים שאומרים כלום. אולי יותר גרועים אלו שחושבים שמדעי הדשא הם התשתית המוסרית של החברה.
כשאני חושב על זה, יש סיכוי שתלמידי פילוסופיה נכנסים בעצמם לסיבוכים האלו כי הם בעצמם לא יודעים למה נועדה פילוסופיה. אחרי הכל, פילוסופים תרו אחר דברים כל כך מגוונים שלא נראה שאפשר לקטלג אותם תחת מטריה אחת. הדבר היחיד שמאפיין את כולם היא הבחירה במלה הזאת בקורות חיים.
וזאת בעיה - כי אפילו את המילה הם לא מבינים.
אתחיל בהבהרה חשובה: פילוסוף הוא לא, פשוט לא, אוהב החוכמה. זה מדהים שאפשר לפשל כל כך בתרגום המילים: סופיה ופיליה.

נתחיל בראשונה.

המילה סופיה σοφια נמצאת בתוך מספר תנועות בתקופה של הפילוסופים היוונים. המעניינים אותנו הם הסופוסים - σοφοζ, הסופיסטיז'ים (שנקראים היום סופיסטים) σοφιστηζ והפילו-סופוסים φιλο-σοφοζ.

מקורה של המילה סופוס מהשורש האינדו אירופאי שאני ממש לא הולך לנסות לבטא sh₁p-i- שפירושו לנסות או לחקור. אם תשימו לב, המילה דומה יותר לסופוס מלסופיה. כנראה שהשניה הטיה של הראשון ובאה אחריה.

אז מה זה סופוס? סופוס זה תואר כבוד לסוג של בני אדם. אפשר לקרוא להם חכמים אבל לפי הטקסטים שקיימים נראה שהכוונה יותר לאנשים מאד מוכשרים באורחות שונים.

navigation (Hesiod, Erga 649, Archilochus, fr. 41 D., Aeschylus, Suppl. 770) see LSJ, s.v. σοφία and σοφός, and GLADIGOW 1965, 9 ff.; for weaving (Anacreon fr. 109 B.) and  vasepainting

POLLITT 1974, 22n28 [p. 93]; for horseriding (Alcman fr. 2.2 D.) GLADIGOW 1965, 12

כלומר כנראה שסופוס מתייחס לאנשים שהתמחו במשלח שלהם.

וזו אחת הבעיות הראשונות בהגדרה המקובלת: חכם או wisdom הוא לא סופוס. המקור של wys הוא ה... דבר הזה *weyd- שפירושו להראות. בעוד זה sh₁p-i- אומר להבחין.

למעשה הבסיס של סופיה הרבה יותר אמפירי ממה שאנחנו משתמשים היום והוא די רחוק מהמילה 'חכם'.

המילה השניה - פיליאו מקורה מפילוס ופירושה רעות או חברות.

התרגום לשנייה אפילו יותר מוזר כי יש מילה ממקור יווני באנגלית שמתורגמת לכך ישירות - affection או affiliation בעוד love במקור מגיע מתשוקה. פיליאוס יותר קשור להרמוניה עם משהו.

לכן פילו-סופוס הוא עמית המומחים.

המילה השניה שחשוב שנכיר היא סופיסטיז' σοφιστής שממנה הגיע הביטוי סופיסט או sophist. המילה מגיעה מסופיז'ו σοφίζω עם סיומת -τής. טיז' דומה ל-ity האנגלי, כלומר sophisty או נוהג כמו המומחים.

היווצרות המילה סופיסט היא שלב מעבר חשוב בחברה היוונית. הסופוס הוא כישרוני במשהו, אך הסופיסט מייצג קונספט מופשט של כישרוניות בדברים או במילים אחרות, חוכמה. הסופיסט לא מחויב להפגין איכות גבוהה במקצוע ספציפי או לצורך העניין אף מקצוע, הוא מה שנקרא 'איש אשכולות'.
כיצד זה קרה?
בעבר אצילים שלחו את ילדיהם ללמוד אצל בעלי מקצוע דברים חשובים - רכיבה, רטוריקה, לחימה. וכשם שבחברה המודרנית התפתחה שכבה של מורים, מופרדת מאנשי המקצוע, הסופיסטים הפכו זאת למשלח לחנך ילדים להיות אזרחים נאותים. קצת כמו שמערכת החינוך בהדרגה החלה לחנך ילדים לערכים מעבר למקצועות הליבה.
רוב הסופיסטיז'ים עסקו ברטוריקה, כלומר אומנות השכנוע והדיבור.

למה כל זה משנה? ובכן בראש ובראשונה כדי להבין מה אפלטון, אחד מאבות הפילוסופיה, בכלל רוצה להבהיר בכתביו. הרבה מהטקסטים האפלטוניים נועדו לנגח את הסופוסיטיז'ים ולהציג את הפילוסופוסים כהיפוכם.
כך למשל הטקסט גורגיאס, שקראוי על שם אחד הסופיסטיז'ים הכי מפורסמים, בו סוקרטס משווה בין רטוריקה, נקודת המיקוד של הסופיסטים, ובישול. לא בצורה חיובית. הטבח, לדבריו של סוקרטס, לא מייצר מזון שטוב לאדם לטווח הארוך, אלא רק מטיב עם חושיו. כך גם הרטוריקן לא טוב לאדם לטווח הארוך, הוא רק מנעים אוזנו עם מילים יפות. אחרי הכל, רטוריקה היא אומנות השכנוע, ואין בה מיקוד בבנייה של טיעונים חזקים. אבל המסר של הקטע הולך עמוק יותר.
ב'התנצלות' סוקרטס מסביר שהוא לא רואה בעצמו אדם חכם למרות שהאוראקל תפסה אותו כחכם באדם. הוא חיפש להפריך זאת בכך שפנה לאנשים שונים כדי להוכיח שהם חכמים ממנו אך היתוודה כל פעם שהתפיסה שלהם חלשה ומלאה סתירות עד שלבסוף היה עליו להודות שהוא החכם שבהם.

שימו לב שסוקרטס, שאמנם מגדיר את עצמו כפילוסוף, האמין ש'אינו חכם לא בדבר גדול ולא בדבר קטן'.

פילוסוף יכול להיות חכם, כשם שהתברר שסוקרטס חכם, אבל זה לא הכרח.

מה שכן אינטגרלי לפילוסוף היא ההיקשרות עם מומחים.
זה מביא אותנו לדבריה של דיאוטימה, אחת המורות של סוקרטס המופיעה במשתה האפלטוני.
אנחנו טועים להאמין לפעמים שאנחנו אוהבים אנשים בגלל תכונות שיש להם שיש, או שאנחנו רוצים שיהיו, לנו. כשאדם נחמד, או חכם. אבל דיאוטימה מסבירה שלא, אנחנו נמשכים לאדם שיכול להוות כור חם עבורנו.
למשל: אדם אוהב אישה מאד יפה. זה לא אומר שהוא רוצה להיות יפה כמו האישה, אלא שיופיה מקרין חום שמסב לו עונג.
דיוטימה מרחיבה את הטיעון ואומרת - כולנו רוצים לשאוף לחיות לנצח. הגוף שלנו זמני, לכן אנו מחפשים דרכים להנציח את עצמנו באמצעים אחרים. כתיבה של חיבורים גדולים, הולדת צאצאים. המשיכה שלנו לאדם אחר נובעת מכך שהוא יכול להוות רחם לדבר שיהפוך אותנו לנצחיים.
אם זה ילד בין אדם לאישה, או רעיון חשוב בין תלמיד למורה.
דוגמה זו היא מכה לסופוסטיז'ים. דיוטימה למעשה מבהירה שניסיון ההידמות שלהם לסופוסים מגוחך. כן, הם נמשכים אליהם, אבל הם צריכים לראות את משיכתם כפי שהפילוסופוס רואה. רגע. בשביל מה הם צריכים להידמות לסוקרטס? האם היו לסופוסטיז'ים ולפילוסופוסים אותה מטרה? ומה בכלל הדרך שסוקרטס מציע בצורה מעשית?
נחדד רגע את הסופוס - אמרנו שאלו היו אנשי מקצוע, אבל הם היו פסגת המקצוע. וזאת למה? מה ההבדל בין סופוס לסתם נגר? גם זה נכתב במונולוג של דיוטימה.
סוקרטס שואל האם יש משהו בין הטיפש לסופוס?"
ודיוטימה עונה:
"You know, of course, that to have correct opinion, if you can give no reason (logos) for it, is neither full knowledge"
"τὸ ὀρθὰ δοξάζειν καὶ ἄνευ τοῦ ἔχειν λόγον δοῦναι οὐκ οἶσθ᾽"
ה'דעה הנכונה' מתייחסת להבנות אינטואיטיביות שנכונות תמיד. לדוגמה הצורה בה כולנו מקבלים לוגיקה.
בעל המלאכה הפשוט מכיל את הדעה הנכונה במלאכתו, אבל הסופוס יכול להציגה עם לוגוס.
ב'לוגוס' הכוונה לנסח במילים את צורת הביצוע עצמה. בכך כמובן הסופוס שולט במלאכתו ברמה גבוהה בהרבה מבעל המלאכה הפשוט.
כעת ניתן גם להבין את הצורה בה הסופיסט מנסה להידמות לסופוס. הוא מתמקד רק בלוגוס, כלומר כותב המון על צורת הביצוע של דברים.
חשוב לציין שסוקרטס קורא בחיבור זה לדיוטימה סופיסטית. אבל לא כגנאי, סופיסט התייחס למורים שמרבים בדיבור.
אבל יש בעיה בדרכו של הסופיסט שנרמז עליה בגורגיאס. הבישול מושווה שם לרפואה. כל אומן משתפר על פי החיוויים המוצגים בפניו. אומן הבישול משתפר בבישול בכך שהוא רואה אלו מאכלים מסבים עונג לצרכן, הרופא משתפר בכך שהוא רואה מה משפר את מצבו הפיזי לטווח הארוך. ניתן לומר אפילו שהרופא מסנן את עבודתו לפי לחצי הטבע, בעוד הטבח פונה לחושים בסיסיים של האדם. הסופיסט, לעומת הסופוס, אינו בורר את עבודתו לפי הטבע כי אינו בעל מלאכה, לכן הנאומים שלו יכולים להישפט רק על פי כמה טוב הם נשמעים למאזין.
ברפובליקה, אפלטון טוען שהפילוסוף הוא היחיד שמסוגל לגשת אל עולם האידיאות, מונח שלא אכנס אליו לעומק פה, ובגורגיאס הוא מציג את הפילוסופיה כהקבלה לרפואה. הפילוסופיה היא אמצעי לגבש לוגוס, בדומה לסופוסים, אבל בסיסי יותר, רחב יותר, כזה המתאים לכל סופוס.
אך לשם כך הוא צריך את הסופוסים עצמם שייצגו עבורו קשר חזק עם המציאות.
המתודולוגיה של סוקרטס לעשות זאת הייתה על ידי מציאת סתירות ובעיות עם הנחות יסוד בתפיסות של אנשים שונים, חכמים שונים, ומשם לפרק את תפיסתם ולבנות תפיסה חדשה תחת עקרונות בסיסיים יותר.
כך עשו גם רבים אחרים בהיסטוריה, עד אפילו ימי הפילוסופיה המודרנית.
חשוב לציין: לא כל הסופוסטים עסקו ברטוריקה, אבל זו הייתה למעשה ביקורת נחרצת של אפלטון ונבואת פורענות כנגדם. רבים מהסופוסטים באמת לא רק שאיבדו קשר עם המציאות, אלא אף החלו לטעון שאין שום קשר עם המציאות - דובקים ברלטביזם מוסרי, ובכך שאין אמת.
ובימינו אנו? האם אפשר לומר שמשהו השתנה במגרש? או שמא אותם אנשים שקוראים לפוסט מודרנה בימינו הם הסופיסטים של אז? ומי הם הפילוסופים אם כן?
כשמסתכלים על פיזיקאים כסופוסים, אנשי מקצוע מוכשרים שעשו את עבודתם, איינשטין לפתע נגלה כפילוסוף. עבודתו התבססה על האזנה לבעיות שלהם עם הפרדיגמה הקיימת ואז ניסוח של אחת חדשה, פונדמנטלית יותר. מסיבה זו הוא היה מסוגל לקצור הישגים בגיל כה צעיר. הוא לא היה ממש פיזיקאי.
כך גם טיורינג במחשבים.
אני לא רומז שכל הפילוסופים איבדו קשר עם התנועה העתיקה, רבים מהם מצוינים וחריפים, אך המאבק של היוונים נשכח עם השנים, יחד עם היוונית העתיקה. ואיתו הלקח שאפלטון ניסה להעביר.

חומת העיניים,

עברו קרוב לשנתיים מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה.

אומרים שאתה שוכח אדם אחרי מחצית מאורך ההיכרות ואמנם חדלתי לחשוב עליך כל יום ביומו, אבל הפער גדל ביומיים בלבד.

האם אני באמת זקוק לנאהבות? כלל לא. האהבה היא החשובה לי. אני תלוי פה כמו גופה נרקבת ומנסה ליצור משהו חדש שיהיה יאה לרוממותיה של האלה סופיה, אבל אני אדם פשוט הזקוק להתגלמות גשמית.

האם לא תרתי די עבור פולחן חלופי? הבל. חקרתי נשים רבות כדי למצוא את האחת ולאף אחת אין את אותו טעם אלוהי. כמו לנגוס בתפוח מחול. כל כך ריק, סתמי.

עם הזמן המחשבות שלי הפכו יותר ויותר פרגמטיות, משוללות אותו פאתוס בלתי מרוסן של היכרותינו. אבל אני רוצה את זה. כן, התאהבתי בהתאהבות בך, התמכרתי לזה, זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות, הדבר היחיד שמוציא אותי מאזור הנוחות שלי וגורם לי לשבור את הגוף, להתחשל, להתקדם בחיים לעבר משהו נשגב שגדול יותר משנינו.

אבל את יודעת משהו? זה ריק מכל תוכן בלעדיך. אף אחת אחרת לא מעוררת את אותם רגשות התאהבות ולכן בדיוק בשל כך אני מכור רק להתאהבות אליך. אני מאוהב בך כי את היחידה שמעוררת בי את אותה הזרקת אוקציטוצין מטורפת. בגלל העיניים שלך, המחשבות שלך, שפתיך, מצחך, כל גופך הנפלא בעל מידות וקימורים מדויקים.

אני לא יכול יותר. אני חייב אותך. אני צועק רק לך. הייעוד קורא לי לגדולה, אבל לא אוכל להכנס לשערי גן עדן בלי חווה שלי, לילית, בלעדיך אני כלום. מאום. אוויר. ריק. וזה מה שמטריף אותי.

ובבת אחת שבתי למציאות.

סאנה שאלה אותי מה דעתי על איזה ציטוט של אלבר קאמי

המשכתי עם המתמטיקה

אלה כנראה תכתוב לי על משהו שהיא חוותה

קתי תאמר לי שאני קוקסינל שלא באתי לכנס היום

אבל אני חושב לעצמי שאולי כל זה היה חלום. זה כל כך שונה מהשיגרה שזה לא רלוונטי, מה כבר רלוונטי? למה לחשוב על זה בכלל? למה לרצות? מה זה עשה לי טוב?

אז אני לא יודע מה אני עושה עם התחושה הזאת. אמשיך לענות לאנשים בחיי ואשמור על זה בליבי