מה בדיוק חשתי בשיחת ווצאפ ההיא? למה אני לא מופתע? טוב היא הרגה אותו, אני ידעתי שזו עובדה. נקמה זה הדבר היחיד הראש שלי. הראש שלי מתפוצץ ואני לא יודע אם ללכת לישון או להמשיך לעבוד. למה עוד לא תימללתי את עצמי? אני בכלל רוצה? כן, מאוד, אני פשוט מחפש טריגר לזה לשבת שעה על המקלדת ולפלוט הכל
'רוצה לשמוע סיפור שאני עדיין לא מצליח לעבד?' אני שואל אותו ואז להתחיל לתמלל איך שסבא שלי מת.
אז בקיצור זה התחיל לפני שבועיים. ממש מיום הפטירה, כלומר היום בבוקר עד השעה 12. זה היה ערב ראש השנה, כן? סבא שלי בא לנשק את סבתא שלי ולאחל לה 'שנה טובה בחטינו' בחטינו זה אשתי בארמית והיא אומרת לו 'לא צריכה את השנה טובה שלך'. אני חושב שאני צריך לסקור עכשיו שישים שנה של נישואים. סבא שלי פעם אמר שהוא נשוי יותר זמן משהוא היה רווק ולי זה תמיד היה מצמרר. אף אל פי כן, טוב, לא אף אל פי כן, בד בבד, זה משנה לך את הפרספקטיבה בחיים לישון עם מישהו שישים שנה באותה מיטה. גם אם הוא מכוער ו… גברי כמו בכתינו (בחתינו שלו, אני רווק). איפה הייתי? זה חשוב להבין את הדינאמיקה ביניהם שחבויה בסיפור על יום נשואין אחד בו הוא איגד המון ברכות יום הולדת, תמונות, כרטיסי טיסה מרחבי העולם לאלבום אחד ונתן לה כמתנה והיא התבוננה מספר דקות ואז שמה את זה בצד ומאז לא פתחה. הוא נעלב. ממש נעלב. אבל זה סבא וסבתא שלי. הוא רצה להראות לה את כל העולם. הוא אהב אותה כמו שאיש לא אוהב דבר, כולל את עצמו. הם טיילו בכולו. אבל היא לא אדם נבון. היא די סתומה. היא גם לא אהבה אותו. הייתה פעם אחת ששאלנו אותה למה היא התחתנה איתו והיא אמרה 'כי זה מה שהיה'. די מוצדק, אישה גוצית, לא נבונה במיוחד לא עשירה, לא מציאה בקיצור. והוא? טוב הוא גם לא שיא המציאה. הוא חכם מאוד, אבל זורק את זה תחת מעשים טובים. הוא תמים אבל טוב, ממש משכיל. אולי הכי חשוב, הוא שקט ולא מתבלט, לא זיין, גם בשנות החמישים כשהם התחתנו. בקפה נגה.
היה לו אידאל אהבה שאין בעולם הזה. ניסיתי לשמר אותו גם אבל זה לא שפוי, באמת.
ובקיצור נחזור לראש השנה בו היא פגעה בו. אחרי זה הוא הלך מדוכדך לחדר שלו. כל הזמן הוא מדוכדך מאז כאבי הגב משתי פירצות הדיסק והגירושין של ההורים שלי. אז אמא שלי המטומטמת ניסתה לאחות ביניהם, באה לחדר של סבא שלי ושאלה אותו 'סבא זה נכון שאמרת עליה כך וכך (ואני לא באמת זוכר מה היה הכך והכך וזה גם באמת לא כזה משנה)' כי מה שקרה אחרי זה שהוא יצא בהתפרצות מהחדר, בכעס שמעולם לא ראיתי אצלו וצעק 'לא אמרתי דבר כזה בחיים'. היא שתקה שתיקה סתומה. 'אני כל הזמן שוכח ומבליג, ואת כל הזמן זוכרת, את נקמנית'. היא לא דיברה.
הלב שלו פעם. בדקנו לו לחץ דם. זה היה ערב ראש השנה.
נמשיך הלאה אמממ…
היום למחרת היה די שקט. הוא הגיע עם צינון לבולגריה אז הוא השתעל וכו' ולא ייחסנו לכך חשיבות. המשכתי לעבוד על הלימודים לאוקספורד שבאמת רצוי שלא אכתוב את המסמך הזה עכשיו ואתמקד בהם אבל יש לי באג במח.
שנייה. אני צריך לעשות משהו.אז איפה היינו….
היא צעקה עליו פתאום מהחדר למטה.
ירדתי למטה ומסתבר שהוא הקיא. היא ניצלה א ההזדמנות כדי להחזיר לו על היום שלפני. 'אידיוט אחד, אתה עושה את עצמך' מה עוד היא אמרה… סתם עזבו, הוא לא היה מסוגל ממש לענות לה כי הוא לא בדיוק היה קוהרנטי בגלל ה… צינון. כן צינון [זה לא היה צינון].
אז מה היה לנו שם? חשבתי בזמו שאכתוב בהמשך, כפי שאכן עשיתי, שלכל ילד מגיע הזמן שהוא צריך לקלח את סבא או אבא שלו. אז ראיתי את הביצים של סבא שלי תוך כדי שנאבקתי בסבתא שלי שלא תפריעה לו. הוא באמת כעס עליה. 'אתי (קוראים לה אתי) תסתלכי מפה' אמר לה. בחיים לא דיבר ככה על אתי (להלן אישתו, דהיינו בחתינו).
לתמלל את הביצים שלו או לא לתמלל את הביצים שלו? היו לו הרבה תלתלים, הזין שלו לא נראה אנושי. טוב זה לא רק איבר המין. כל הגוף שלו היה… זקן. בן 93 בכל זאת.
זה הזכיר לי פעם אחת שביקשתי ממנו שנלך לחוף הים. עוד בארץ הוא היה מדוכא, שוב, בגלל הגירושין, והוא אמר לי שהוא לא יכול ללכת לים. הוא זקן. הוא באמת לא יכול ללכת בלי חולצה ככה לים הא? ולמה הוא מסוגל? האדם במקלחת בקושי היה קוהרנטי. לא שח, לא ספורט, מאום. אולי בשם כך כל כך חשוב שיהיו סביבך אנשים שאוהבים אותך. כי זה הדבר היחיד שנותר בגיל 93.
אז הלבשתי אותו בבגדים חמים, הורדתי את הקיא שהיה שחור מסוכריות מציצה ולא חשבתי על זה רבות. חל דיון קל האמת או לא לקחת לבית חולים והוחלט שלא.
הבאתי אותו לסלון, הוא המשיך להשתעל, היה לו גם חום. נשארתי לצידו מאות הרגע מחשש לבריאותו, חשש מוצדק כי הוא הקיא אחושרמוטה לתוך דלי בפעם השניה. כל הנוזל השחור של סוכריות המציצה. כוללמשהו שנראה כמו שק עור. שטויות, לכו תדעו מה זה. שפכנו לאסלה, הייתי איתו.
נזכרתי, אבא שלי לא היה גם בבית באותו הזמן. הוא הלך לזיין אחרי שבועיים יבשים כי כל המשפחה ביקרה לראש השנה והלכה מלבד סבא וסבתא שלי. יש לציין שהוא לא זיין באותו היום, מן הסתם.
מסרו לי כרגע בפרטי שזה עצוב. אחר שאל אם אני רוצה לדבר על זה. קטע, בו זמנית, חבר'ה מתואמים. זו הדרך שלי לדבר על זה. תבינו, שום שיחה לא יכולה לסכם את השבועיים האלה. אני גם לא רוצה. זה לא מגיע לו. מגיע לו יותר.
אז איפה היינו?
אה כן, ובכן, ישנתי לצידו באותו הלילה. ראוי לציון גם שהוא ישן בסופ"ש בסלון. לטענתו, המוצדקת אגב כי הוא צודק, כי המזרן בחדר עם אישתו כואב. לכו תדעו. לא עזר עצבים שלה כמובן.
התעוררתי מספר פעמים בלילה לשיעוליו. בבוקר הם כבר היו שטוחים. אבא שלי הגיע. לקחנו אותו לבית חולים.
בשלב הזה הוא היה מסוגל לדבר, אבל הוא לא היה קוהרנטי.
ללכת? פחח
לקחנו אותו לבית החולים. לא בשכיבת פצוע, בכל זאת הגב. אני תפסתי אותו מהגב, כמו לוח עץ מאחוריו. אבא שלי מקדימה. אני זוכר שהנענו אותו רגל, רגל. זה הרגיש כמו לסחוב ארון מעץ במורד המדרגות, רק שהארון עשוי בלילה של מאכל לא אפוי.
בבית החולים נתנו לו בעיקר תרופה נגד החום. באמת עזרה אגב, אפילו היה יותר קוהרנטי. חזרנו הביתה. הפסיק אפילו להשתעל. בסוף זה היה כל פחח לא.
הושבנו אותו לאכול מרק ותרופות אבל הוא לא היה מסוגל לאכול. ברגע שמשהו נכנס לו לפה הוא הקיא הכל. סעמק אני לא הולך ללמוד היוםם, חשבתי לעצמי לא עם שני ממים סופיים פשוט זה כבר ברח ואני לא הולך לתקן בזמן הפלואו. אז לא למדתי היום והובלנו אותו שוב לבית החולים.
רגע שנחרץ לי במח היה כששמתי לו את הכובע קש הלבן שלו שהיה ברכב מתחת לפה שיקיא. הוא לקח את הכובע עם יד רועדת וחבש אותו לראשו. הבטתי בו ולא הבנתי. זה חוש הומור? התניה של המח? יש משהו מתפקד בקוגניציה, גם כשהיא מעורפלת.
חמישה עמודים ואתם עדיין לא יודעים מה יש לו. בדיקות, סריקות, דלקת בערמונית. הקיבולת שתן התקנית לאדם היא 300 מ"ל. של סבא שלי התנפחה לכדי ליטר 200 שנוקז בשקיות עם קטתר. לא הייתי איתו בשלב המקסים הזה.
אז מה היה? אירגנתי את אחים שלי בבית שיתנהגו יפה.
האם ההידרדרות חלה בגלל סבתא שלי? או שזה פשוט… ביולוגי? משהו באמצע הייתי אומר.
כבר בארץ זה היה מסתברא. לא מצאו את זה, למרות שזה מתגלה בבדיקות דם. מבינים למה אני שונא את ישראל? גם נודע לי כשהגיע ששמו עליו זין לאישור קנאביס. בן אדם בן 93 עם שתי פרצות דיסק לא מקבל קנאביס, ממוטט כאבים, כוס עמק. אז הם גם יהרגו אותו?
הם לא הרגו אותו באמת. אבל אפשר להבין למה הוא לא היה מסוגל לדחוף שום דבר לפה.
בקיצור היינו במצב מלחמה. נערכנו. אבא שלי כבר הודיע לאחותו, שרה טידהר תיזכרו את השם הזה. היא הניעה אותי לכתוב את המסמך הזה. מי יתן והשם הזה יעורר חלחלה בכל אדם עלי ארץ. מי ייתן והיא תמות בייסורים קשים יותר מערמונית מודלקת.
והיא הייתה אמורה להגיע בטיסה של מחרת.
'סעמק, אנשים' חשבתי לעצמי מתוך שנאתי הידועה לאנשים.
גם אמא שלי רצתה לקפוץ על העגלה. הו נפלא, אנשים. חשבתי לעצמו עם וריד מתפוצץ. סעמק.
סעממממממק אעאאעאאאעעעעע
בדרך לשדה תעופה ידעתי מה האג'נדה שלי. הבהרתי אותה טוב טוב לאחיי הקטנים. 'היא בת של מישהו שמבקרת אותו במצב קשה, ייתכן על ערש דווי [לא חושב שאמרתי ערש דווי, אח שלי הקטן לא טוב עם עברית], תפגינו חמלה' והפגנתי חמלה, חייכתי, לקחתי את המזוודה הענקית שלה בשדה התעופה. היא גרה בארה"ב. מה עוד אני יכול לומר? יש בבעלותה מפעל לייצור אגוזים, היא אומרת להורים שלה שהיא ענייה ולא יכולה לבקר אותם/לשלוח כסף אבל מהצד השני היא קבעה טיסה לבולגריה בביזנס בטורקיש ליום למחרת. היא הכבשה המשפחה של המשפחה שלהם, אבל לא אכפת לי מזה כל כך. פעם לקחה את סבתא שלי לסדנה לריפוי עצמי שקר כל שהוא בה היא צעקה עליה שהיא הייתה אמא חרא. הלכה ללמוד אמנות בצלם, פרשה. חיוך אמריקאי תמידתי וקאץ' פרייזס מהקורס.
אז יצאנו משדה התעופה, הכל היה סבבה וזה.
אמא שלי באה לאחר מכן. היא עשתה סצנה מזה ששמו אותה באותו בית חולים עם שרה, אני חשבתי לעצמי הולי שיט למי אכפת הגבר בבית חולים אבל זה לא עניין אותן, אבא שלי דפק לאמא שלי ניעור (לא כאפה, אין אלימות בבית א מצ'הו) והיא התחילה ביום למחרת להתנהג כמו שצריך.
הסיבה לכעס ביניהן היא כזאת: ברמת העיקרון שרה היא אדם קנאי. כשאבא שלי קנה לסבא שלי טאבלט, היא קנתה לו אחד יקר יותר. כשההורים שלי התגרשו, שרה במיידי העבירה לאמא שלי 12 אלף שקל לחשבון והביאה אותה לארה"ב, אף ניסתה לשכנע אותה לעבור לשם לצמיתות. אבל גם לאמא שלי לא חסר. היא רצתה את הדירה של סבא וסבתא, ושרה נכנסה איתה לוויכוחים עם זה. מאז הן שונאות זו את זו. מקסים הא?
טוב, בואו נרד מאמא שלי. היא יצאה בסדר דווקא אחרי השיחה. באמת הייתה שם בשביל סבא שלי.
הראשונה שידעה על המצב הייתה חומת העיניים. ניהלנו שיחה על זה וזה עזר לי, באמת. היא כתבה לי משהו שנחקק בזיכרוני.
'אתה טיפוס שורד, אז אתה חייב לנתח את הסיטאציה כדי להתמודד איתה. ואין מה לנתח אז זה קשה לך. אבל אתה גם לא מסוגל לבכות' ובאמת לא הייתי מסוגל לבכות. עזרתי לכולם בהכל, הייתי סופר קופרטיבי אבל לא הייתי מסוגל לכתוב. קיוויתי שיצא לי מזה איזה טקסט, שאמשיך אולי את הספר שלי שהזנחתי כי אני חש בחודשים האחרונים מת אמוציונלית אבל כלום. נדע. זיבן.
לאחריה ידעה קתי. נשמע טהורה. כל יום שאלה איך הוא וכל יום היה לי דיווח מקצועי מטעם רופאי טוקודה, שזה בית חולים פרטי, השקיעו בו, טוב זה הגיוני בית החולים הציבורי לא… אממ… זו מדינת עולם שני.
עם הזמן המצב נראה די סטטי. הדופק התייצב, הקוגניציה שלו מתפקדת, לב חזק של שור. אבל הוא לא היה מסוגל להפעיל את השרירים. לא יצא מהמיטה מן הסתם. חירבן לתוך חיתול (בהתחלה, אחרי זה כשקיבל נוזלים לדם לא חירבן בכלל) והשתין לתוך קטטר.
לא דיבר. אני יודע שהקוגניציה שלו מתפקדת כי הוא השמיע צלילים אבל הלסת שלו הייתה שמוטה ולא מסוגלת לבטא מילים. הייתה לו שליטה מסוימת על הידיים, על הלשון, על העיניים ועל הצוואר, אבל מלבד לזאת אלוהים גדול והוא עייף.
אבא שלי היה רוב הזמן איתו יחד עם טניה, העוזרת שלו. טניה גם לסבית בארון וגם הרחם שלה שבור, אז היא מאוד אוהבת משפחות חמות. היא נמשכת אלינו ותמיד רוצה בטובתנו. היא נשמה טהורה. תיקשרה עם הרופאים הבולגרים, ניהלה את המסמכים וכן הלאה. כל יום היה מותר רק 2 אנשים בחדר, וגם זה למתוח את הגבולות. היינו איתו 24/7, משמע גם בלילות. וזה ללא שינה. איך אפשר? הוא כל הזמן מגיב לך ומתקשר וכמעט שלא נרדם.
המשמרת הכי ארוכה שלי בלי לעזוב את החדר הייתה שמונה שעות. הייתי עם שרה וסבתא. למה לא עזבתי את החדר? ובכן שרה לא עזרה בכלום. ביום הראשון היא בעיקר בכתה ועלתה לקומה התשיעית לקפיטריה. סבתא שלי היו לה כוונות טובות ולא הרבה תבונה. הצוואר שלו התמלא במוגלה אז היא שמה לו מפית אל תוך הפה, דרך הנשימה העיקרית שלו ואומרת לו 'תירק'.
אז היה עלי לפקח עליו לבד. רגע שצילק אותי היה כשהתחיל ממש להתקשה בנשימה מרוב המוגלה, קראתי לרופאים והם ניקזו לו נוזלים. הכוונה הייתה לדחוף לו משאבה לתוך הפה. הסתכלתי באימה. באותו הרגע הבנתי למה אבא שלי פימפם לי שאלו לא מראות יפים. עם הסבל, הקושי והסטטיות לא הייתה לי בעיה. לראות אותם דוחפים לו משהו לתוך הפה בניגוד לרצונו, הוא נאנק להוציא את זה ולרופאים שרואים זאת ביומיום חסרה האכפתיות. טוב, גם לא היה לי קשה. מה שהיה קשה זה שהייתי חלק מזה. אני החזקתי לו את הפה פתוח כדי שיעשו. עשיתי זאת כדי שהאחיות לא יעשו כדי שזה לפחות יהיה עם מעט חמלה. בד בבד הבת הפוסטמה שלו נמצאת בחוץ, מתבכיינת ולא עושה כלום. באמת לא עושה כלום. משחקת בטלפון הרבה פעמים ולא עונה אליו.
סעמק.
בית החולים נהיה לי שגרה. הכרתי את הכריכים, ראיתי אותו בכל שלב ביום, בריקנות של הלילה ובהמולה של צהרי היום. כל יום ביררתי מי נמצא איתו וכמה אפשר להפקיד בו אחראיות.
האבחנה הרפואית הייתה ספסיס. זה מוגלה שמתפשטת בכל הגוף. לא יוצאים מזה בדרך כלל. אבל הייתי אופטימי. סימני החיים שלו היו חזקים. הוא רצה לחיות.
הגיע הזמן להודיע לאחיי הקטנים. שיראו אותו פעם אחת לפני מותו במידה והוא ימות.
'כמה קשה זה מאחד עד עשר?' אח שלי הקטן שאל.
'מה זה אחד מה זה עשר?'
'אחד זה הקציצות של סבתא... עשר זה למות בטיטניק'
'שמונה'
הוא הנהן. הוא בכה שם. היה לו קשה. פעם ראשונה שמתמודד עם פרידה. גם הגדול יותר התקשה, קצת בכה, אבל עיכל. לי היה קשה לראות אותם בוכים. אפילו כמעט בכיתי, אבל בסוף זה לא קרה. אני שורד הרי, לא?
בלילה דיברתי עם אבא שלי
'לא בכיתי'
'הרעיון זה לבכות בלי שידעו. בכיתי כמה פעמים כשהם באו בשירותים'. זה היה לי מוזר. נתקעתי רגע בהליכה. את אבא שלי ראיתי בוכה רק פעם אחת בחיי. בהלוויה של אמא של אמא שלי. זה לא ממקומנו לבכות. לא בגלל משהו פטריאכלי, אלא כדי שהקטנים יותר לא יזהו משבר ויתפרקו.
ולא היה משבר כל כך בבית. דאגתי לסופר ולשיעורים של הקטן. כשאמא שלי הייתה בבית זה היה סיוט. המון רעש, בלי הרבה עזרה, אבל עדיין יומיומי שכזה.
יומיים אחרי שהם הגיעו, במיטה בחדר זה פתאום נפל עליי שהוא עשוי שלא לצאת מזה. על מה חשבתי באותו הרגע?
זה התחיל מצלילים שהוא עשה במיטה. היו לו הרבה 'סלוגנים'. 'ביצה קשה בבקשה', 'מיצאניה' (מיץ עגבנייה), 'שבת שלום' במעין מנגינה כל שבועית.
חשבתי על דברים לומר לו בבית חולים כדי שיגיב להם, הוא אהב להגיב עם חיוך שם. ואז קלטתי שזה עשוי כבר לא להיות. אין יותר קידוש בבית שלהם. אבל לזה הכנתי את עצמי. למעשה רציתי שלא יהיה קידוש כדי שיחיה בבולגריה, יחיה טוב בבולגריה, עם הילדים הקטנים והחום המשפחתי שהוא כל כך אהב. גם ידעתי שאפילו לו יבריא, וזה היה סביר באותו הזמן, הם לא יוכלו לחזור ארצה. סבתא שלי לא באמת ידעה או הבינה זאת. היא התחרטה שהם בכלל באו לבולגריה. היא שנאה לשבור את השיגרה המונוטונית הזקנה שלהם. אין סבא. אין את המשפטים שלו. הזיכרונות שלו חשובים לי. חשוב היה לי להרכיב בראש משהו שדומה לו מבחינת אישיות כדי שאוכל לשוחח איתו. האם אני מכיר אותו מספיק בשביל זה? נזכרתי שלא זכרתי זמרת תימניה שהוא ציין פעם כשבאתי לשים אותה בשבילו בבית החולים. אבא שלי הכיר זמרים שהוא אהב. אני לא. הוא יעלם. אפילו הזיכרון שלי דהוי. האם אני נכד גרוע? האם לא ביקרתי אותו מספיק?
'איך הוא?' סמסתי לאבא שלי בלחץ. נרדמתי. הוא עוד מגיב. הפסקתי להרגיש חרטה. אולי זה מה שעברתי בלילה ההוא? קבלה של המוות שלו? לא.
ביום למחרת זה קרה. עליתי לרכוש כריך לסבתא שלי בלילה. שרה שמה עלי יד ואמרה שאני חזקה והורדתי אותה ממני. הלכתי למעלית ודמעה עלתה בגרון. אבל לא בכיתי.
במעלית ניסיתי להתפרק. זה לא קרה. מה קרה לי? בגירושין אני זוכר שדהרתי לבסיס ביום שבת בלילה, ננעלתי בתא שירותים באחד בלילה והצלחתי לפרוק. אז למה עכשיו זה לא קורה? נוכחות של אנשים.
קומה תשע, הקפיטריה, ריקה מאנשים. אני הולך לפינה שם ופתאום יצאו ממני יבבות. דמעתי קצת. למה דמעתי? כי ננעל לי משפט בראש שלא יכולתי להתנער ממנו. אז חשבתי לקעקע אותו גם, הוא ממש נצרב. 'אתה צריך אותי יותר משאני צריך אותך'.
היצירה שתכננתי לכתוב הייתה על סמוראי וקשת, לקשת היו קוראים ג'ישין פונאקושי והסמוראי שלא הוכשר מעולם להילחם למען מישהו בשדה קרב מלווה את הפצוע לטירת טוקודה (שלא במקרה הייתה במימון יפני).
הקשת לא מבין למה הוא עושה את זה. אין לו גם ככה סיכוי לחיות. סבא שלי פעם אחת בבית חולים אמר לי זאת 'נרא לך?' יותר מזה, הוא גם לעולם לא רצה להגיע למצב הזה בבית חולים.
הסמוראי בסיפור שלא נכתב בסוף הגיע עם הקשת לשם, בריחוק אוטיסטי. אבל הרח של סבא שלי נתקעה לי במח במסדרון. אני עושה את כל זה בשביל עצמי, הא?
עוד כשכעסתי על הקנאביס בישראל. אני עושה את כל זה בשביל עצמי. למה?
כמה שעות אחרי אני יושב עם אבא שלי למעלה בקפיטריה. זה היה בחוץ.
'כל מה שרציתי זה שיהיה לו סוף טוב' בגלל זה עשיתי את כל זה. הסיפור לא אמור להיות כך. זה לא אמור להסתיים בזה שהאדם הטוב מת בסבל וייסורים, הוא לא אמור למות כי אישתו ירתה לתוכו רעל. בכיתי. אני עדיין בוכה כשאני כותב את זה. זה הכי כואב לי בעזיבתו. שהוא בסוף לא הגיע לבולגריה והכל נכשל.
'מקווה שסבא שלך יצא מזה' מישהי אמרה לי באחד הימים שאחרי.
'מה זה משנה?' שאלתי
'אתה לא רוצה לטובתו?'
'אין טוב ורע. יש את מה שיש' אם ימות עכשיו הוא לא יסבול יותר. אם יצא מזה… הוא יחיה, שזה טוב, לא יודע. אין טוב ורע, יש מה שעושים מזה. אם היה עושה מהחיים שלו טוב היה לו טוב. זה אשמת אישתו אבל שהם לא עזבו את הארץ, למרות ששניהם סבלו בה.
אחותי הגיעה. הייתי נינוח. היה לי גם יותר קל לתקשר איתו בבית החולים כשהיא לצידי. צחקנו. היא מצאה שיר שהוא אוהב.
לא אשכח את הרגע הזה. הוא שקט. הקשבנו והעוצמה של השיר הכתה בכולנו. הסתכלתי עליה, היא בכתה.
נשארנו שם שנינו באותו הלילה.
'הילדים בדרך כלל לא צריכים לעשות את זה' היא אמרה
'זה סתם כי המשפחה שלנו לא שפויה' אולי. הוא השתנק מכאבים לידנו. אבל אולי הוא מאושר. הוא תמיד אהב את המשפחה והיא הייתה מאוחדת שם, כולם מחייכים ומקיפים אותו. הוא היה מאושר. ראו את זה בכל יום שם.
אולי הסוף יהיה טוב. כן, הוא התחיל מר, אבל אולי הוא ירדם כשכולנו פה ונוכל לומר שהוא קיבל את מנוחתו.
הגעתי שוב לבית החולים. הייתי שם עם סבתא שלי ואחות אבי. אחרי אבי וטניה אני הייתי שם הכי הרבה זמן. לכן זה כל כך קומם אותי לגלות בבית החולים ששרה מטילה טרור על סבתא שלי ולא נותנת לאנשים לדבר או לגעת בסבא שלי. מסתבר שהיא הרחיקה ממנו אנשים בכל פעם שהייתה שם עם מישהו חלש ממנה. למה שתעשה את זה? זה משמח אותו לתקשר עם אנשים פה והוא כל הזמן מחפש להחזיק למישהו יד.
אלוהים יודע.
היא לא באמת ידעה מה הולך איתו גם ככה. כשלא גירשה אנשים מהמיטה שלו הסתובבה בקפיטריה. עיצבן אותי במיוחד ביום של הסאקשן שכשהשארתי אותה איתו פעם יחידה כל היום היא הזעיקה שלושה אחיות לחדר שלו כי 'הוא לא יכול לנשום' אין לה מושג איך הוא נושם. היא לא הייתה איתו בכלל. הנשימה שלו הייתה סדורה באותם ימים.
הוא תפס לי את היד ושם אותה סביבו כדי שאחבק אותו. הוא נאבק לעשות את התנועה הזאת. שרה התעצבנה עלי שאני חונק אותו. אמרתי לה שאני לא מפעיל עליו משקל ושזה מה שהוא רוצה. היא התעצבנה ויצאה בעצבים.
סבתא ביקשה מאבא שלי לבקש ששרה תהיה שם פחות כי היא לא יכולה להיות איתו כשהיא שם. היא פחדה לומר לה את זה, היא תמיד פחדה להתעמת איתה כי היא פוחדת ממנה. קיומה של סבתא שלי בחדר הייתה חשובה במיוחד לסבי. הוא כל הזמן חיפש אותה, אם בעיניים או שממש קרא בשמה. כשהייתה השתדלה להישאר שם שעות רבות.
אז כמובן שאבא שלי אמר לשרה לעזוב.
אני מרגיש שאני מתקרב לסוף הרועם מהר מדי.
בימים אלה חשתי את עצמי סולח בפעם הראשונה לאימי, היא הייתה שם לסבא שלי וזה היה חשוב לי.
אשר לסבתא שלי, בפעם הראשונה שראתה אותו מונשם, כמה ימים שלו בבית חולים אחרי שצעקה עליו, אני זוכר שישבתי איתה בחוץ עם תה שרכשתי לה, תה טעים דווקא, והיא אמרה לי 'הייתי צריכה לדעת, הוא היה צריך לבדוק'. אני ל יודע אם היא כעסה על עצמה או שפשוט לא רצתה שכל זה יקרה.
יום למחרת שרה הייתה די שקטה. זה היה יום כיפור. התעסקה בטלפון. חשבנו שהיא הולכת לעזוב בזעם את הבית. הייתי אמור לקחת את סבתא בשעה שמונה בערב, כשהיתר הלכו לתפילה, לבית החולים. אני לא רציתי להתפלל, גם ככה אני הולך לשם רק בשבילו. כשמשפחתי עזבה שרה לקחה את סבתא לשיחה במטבח, סגרה את הדלתות כדי שלא נשמע מה הולך.
לא רציתי להיכנס להפריע להן. לא רציתי להתווכח עם שרה כי העדפתי לשמור על הבית בלי סכסוכים בזמן שהבחור בבית החולים.
אבל השעה מתאחרת וסבי נשאר לבד בבית חולים. ענדתי את המעיל ויצאתי. אם הן רוצות הן יבואו אח"כ.
סבא שלי היה צריך להיכנס לשינה, כלומר להיות באינטרקציה מינימאלית איתו, כדי להיכנס לMRI. הוא התחיל לדבר עם אנשים מומצאים, זה לא כל כך טוב.
לא ידעתי אם עלי לחזור הביתה ולדרוש מסבתי לבוא. בבית הנחנו ששרה סתם צועקת בעצבים על סבתא. לא ידעתי שמה שהיא עושה מניפולטיבי בהרבה מזה.
שרה הגיעה קודם. המטומטמת עשתה את הצרות הרגילות. נכנסה לחדר ומיד הזעיקה רופא ואחות כדי להחליף לו שקית קטטר. טניה שהייתה בזמן זה בבית חולים התעצבנה עליה, ביקשה שתיתן לה לעשות את העבודה שלה. שרה יצאה מהחדר. דיברתי עם סבתא שלי.
אז מסתבר ששרה העדיפה ללכת על משהו סינסטרי. היא קינאה אז החליטה להוציא את סבתא שלי נגד בית החולים ונגד טניה.
לא מחליפים לו את המצעים (כי ביקשנו שאנחנו נעשה את זה, שרה פשוט אין לה מושג), התרופות לא עוזרות, לא יודעים מה קורה, לרופאים לא אכפת, וטניה? היא בכלל לא הבת שלו.
סבתא שלי רצתה לקחת את סבא לישראל. לעזאזל היא רצינית? לשם היא לקחה אותה האישה המכוערת הזאת? וזה לא מתוך חשש לחיי האיש, זה בית חולים פרטי והוא מראה שיפור, היא לא באמת ביקרה אותו בזמן הזה אז אין לה מושג.
ככל שדיברתי איתה יותר התברר לי גם שהיא הרעילה אותה גם נגד אבא שלי ואמא שלי.
שלחתי הודעה לאבא שלי שיבוא מיד לבית החולים, יש פיצוץ.
כלבה רכלנית.
'את לא יכולה לקרוא לרופאים, זה צריך לעבור דרכי כדי שנדע מה הטיפול הכי נכון, את לא יודעת מה התהליכים הרפואיים שהוא עובר, אני כן' טניה אמרה לה.
'אבל אם אני שואלת ואת לא עונה-'
'זה לא משנה, את לא דורשת מהרופאים טיפול בלי טניה'
'אמתי, אני יכולה לסיים את המשפט בבקשה?' היא שאלה עם חיוך אמריקאי שמן.
'לא' אמרתי בפשטות ופניה התעוותו לכעס 'זה לא משנה מה המשך המשפט. הנקודה היא שאם את לא מבינה משהו את מחכה שטניה תסביר ולא פונה לרופאים'.
'אבל אני יכולה להמשיך?' היא שאלה שוב.
'לא כי זה לא רלוונטי כיצד את רוצה להמשיך'.
בית החולים היה מלא וויכוחים. ידעתי שהיא רוצה לעורר את הקלחת ולא היה לי איך לכבות את השריפות שסבתא שלי יצרה ושהיא יצרה. הכעיס אותי במיוחד מידת הטיפשות של סבתי. לעזאזל האישה הזאת לא רואה אותם אף פעם, לא טיפלה בו כל הזמן הזה והמטומטמת הזאת מקשיבה לה כאילו היא אוטוריטה.
סבתא שלי כעסה עלי ממש. היא חשבה שאנחנו הולכים להרוג אותו.
אני לא הבנתי גם איך היא חושבת שזה מועיל לטווח הארוך שהיא מפוצצת איתנו את הגשר. הרי אנחנו כל מה שיש לה בישראל. לא חברים ול משפחה אחרת. אותנו היא רואה כל סופ"ש ואנחנו גם אלו שמסייעים לה כלכלית. לא הבנתי כיצד היא לוקחת את הצד של אדם שלא רואה אותה אף פעם.
אבא שלי הגיע. אבל כבר לא היה טעם. סבתא שלי ננעלה בזה שאבא שלי נוכל ואנחנו לא עושים כלום למען אף אחד.
הוא ויתר. העביר את חשבון בית החולים לאחותו ושהיא תטפל בו מאותו הרגע.
סבתא שלי חזרה לבית רק כדי לקחת את הדברים עם שרה כדי לפנות לבית מלון.
חזרתי לארץ ריק. הוא נשאר לבד מאותו הרגע. אני יודע כי תקשרתי עם בית החולים. כשהגעתי לישראל והייתה לי שוב קליטת רשת שלחתי לשרה 'אם תאמללי לו את הימים האחרונים, אני הולך לתת לך כזאת כאפה שמח האגוז שלך יפול'. התכוונתי לזה. אני באמת אתן לה כאפה אמיתית.
והיא באמת רצתה לאמלל אותו עבור היריבות עם אבי. להטיס גבר בן 93 עם ספסיס ובלי שרירים מתפקדים לארץ?
יום שני בארץ בשעה 12 אבא שלי התקשר.
'סבא נפטר' באותו הרגע התעוררתי אבל משום מה זה לא הכניס אותי לשוק. כאילו ידעתי כבר שזה יקרה. הן לא הודיעו לו על פטירתו. ידענו מבית החולים.
אני מנחש שהעונש של סבתא שלי זה שעזבה את המשפחה היחידה שהייתה לה. זה עונש על היחס שלה לגבר היחיד שאהב אותה וגם על הצידוד שלה עם הנבלה. טוב, מרחם רקוב יוצאת אישה רקובה.
מה העונש של שרה? אני באמת מאמי שאני הולך להעניש אותה. על כך שעבור יריבות פירקה את המשפחה בשעת צרה ורצחה את סבא שלי. השאירה אותו לבד בבית חולים. היא נחש מניפולטיבי שעושה דברים בנקיקים צרים. אז העונש שלה יהיה לקבל מכה ישירה ממני. אני רוצה שתפחד. שכל רגע תזכור מכה ישירה לפנים, להסתכל לה בעיניים ולומר לה שפעם הבאה שתיגע במשפחה שלי הפנים שלה יפורקו באמת.
הן מסיעות את הגופה שלו לישראל בשביל ההלוויה. זה היה טוב שהכל קרה בבולגריה, שם היה פיקוח של אדם מבוגר ומפוקח, יכולנו אפילו לקבור אותו במקום בו כולנו יכולנו להיות.
'למדתי הרבה לקחים השבוע' אבא שלי אמר בשולחן האוכל ביום ששרה עשתה את שעשתה.
טניה אמרה לי מה הוא למד. בראש ובראשונה אף פעם אל תתחתן עם אישה של אוהבת אותך.
כך אזכור את ניסים. אני לא יודע אם ממקומי יהיה לכתוב הספד אבל לו כן המסר שלי ברור. אהבה תחזיק אותך בוער במשך 93 שנה, אבל לא תוכל לעשות אותך מאושר אם אשתך נבלה. עליך להתאהב באישה הנכונה וכשזה קורה לא לעזוב אותה, להעמיד אותה כקדושה עד שארית חייה. זה האושר. אשר לשרה? הנקמה בה בוערת בעורקיי בצורה מאוד חזקה. היא לא תשכח אותי. אף פעם. ואם לא אערער לה את המצפון המת שלה, אוטיל בה מורא.
זה הכל להיום
תודה רבה לקוראים אם היו בכלל
לילה טוב
