אני חייל בודד.
זה מצחיק איך המוח שלנו תמיד מבצע משחק בין המודע לתת מודע.
בחודש הראשון שלי בצבא אמרתי לעצמי "בסדר, אני מוגדר כחייל בודד אבל אני לא באמת כי ההורים שלי עוזרים לי עם כסף והכל" והייתי בטוח בזה ומשוכנע לחלוטין שאני לא באמת בודד.
ואז בהדרגה המסכה הזאת התפוגגה והבנתי את הבדידות הזאת. זה שאני אחזור הביתה מהבסיס ויחכה לי כלום וזה שאין לי עם מי לחלוק את החרא ולספר לו כמה קשה (לא שהיה קשה בחודש הראשון, טירונות 02 של סיסיז).
כשאתה מבין בפעם הראשונה שאתה חייל בודד זה קשה. זאת מין כאפה חזקה כזאת שמנערת אותך. אתה פתאום קולט שחשבת כמו מפגר שאתה משחק דמקה כשבכלל המשחק הוא שח מט גדול ומאיים.
השבוע זה קרה לי עוד פעם. כדי להבין את השבוע כדאי שאתחיל במין הקדמה.
הייתי בקורס חובלים עד לאחרונה, הופרשתי ועכשיו אני בצומת. רצו להציב אותי בתפקיד טכני בסטי"ל. תפקיד סבבה לגמרי יש לציין.
איך ששמעתי על זה ידעתי שאני רוצה שני דברים: לא קרבי ויומיות. לא יודע למה, פשוט ככה. השבוע הייתי בתחילת הקורס שהציבו אותי. חבר'ה טובים, לימודים מגניבים ומובטח ת"ש. אבל לא יודע, לא רציתי. לא אכלתי במשך שלושה ימים, בכיתי יחסית הרבה והתגעגעתי למשפחה שלי שבחו"ל.
אבל כל זה היה תכסיס כדי לצאת משם. להעמיד פנים כדי לצאת. זה מה שאני חושב לפחות. או שלא? המחשבות מרצדות בי שוב ושוב. חוזרות למשפחה, לאחים שלי, להורים ואפילו לכלבה.
מצד שני, אם זה לא היה תכסיס הייתי מסוגל לא לחשוב על זה. ייתכן ואני פשוט בחרתי לחשוב עליהם במכוון כדי להיכנס לדיכאון. אבל זה כל כך אמיתי הבכי והקושי.
כל פעם שעצמנו עיניים ובמיוחד על יד הים אני מדמיין אותי יושב מחוץ לבית של המשפחה בבולגריה. הכלבה על ידי ואני מלטף אותה בזמן שאני מסתכל על אבא שלי מעשן סיגריה ונשען על המרפסת. ואז אני קולט שאני שכחתי את הכובע איפה שהוא או שהנחתי את הנשק לא נכון. המחשבות חוזרות ונשנות. הגעגעוגים מתעצמים ומנגד ייתכן ואני עושה את כל זה כדי לצאת משם.
ואז עולה השאלה הכי חשובה: האם אני שמח מזה שאני חייל בודד או לא?
כל פעם שאני חוזר הביתה יש משהו מעניין. אין אצלי את הזבל הזה שהחייל חוזר הביתה וכולם נותנים לו כיפים ומפנקים אותו ומכינים לו אוכל טוב, אין צרות והוא נמצא בגן עדן עלי האדמות. טוב, יש את זה קצת. יש לי פה אחות שמבשלת לי. אבל החדר שלי נראה כמו דיר חזירים, כביסות אין לי והמקרר ריק.
יותר מזה, אני שותף לדירה שכורה באמצע תל אביב כשיותר מחצי מהזמן אני לא בדירה. אני לומד מה זה להיות שותף בלי לעשות יותר מדי. להשתתף במטלות כמו לשטוף כלים ולנקות את הבית, לקנות סופר (ולדאוג שיהיה כסף לסופר ממשהו), להתעסק עם הבנק, לתקן את הטלפון, להתעסק עם שותף בעייתי שלא משתתף בחלקו וכו' וכו' וכו'.
אני מרגיש כאילו אני רואה מקטעים מעונה של תוכנית על תל אביבים ופה ושם לוקח בה חלק.
אני למדתי מה צריך לשלם, מה השכר שאמור להיכנס לי ואלו מטלות רצוי לעשות כדי לא להזדיין.
אני גם פוגש מלא בלתמים שלא הכרתי קודם פשוט כי היה מי שידאג להם. בשבוע האחרון לא היה לי חשבון בנק כי בנק הדואר החליט לסגור לי אותו, לא היה לי טלפון כי הוא נשבר ולא היה לי כסף לתקן אותו כי חשבון הבנק היה סגור, מכונת הכביסה שלנו התקלקלה והייתי צריך להעתסק עם המפלצת הכי בירוקרטית במדינה: הצבא.
אלוהים המדומיין נתן לי גם פרומואים מדליקים לשבוע הבא: מיד! באמתי! הוט החליטו שהוא לא שילם לטלויזיה וניתקו אותו, השותף המעצבן לא משתתף בתשלום לדירה ולא מוכן לעבור ומה לעזאזל נעשה עם הטלפון שלו שהחליט להתקלקל בלי שום סיבה אמיתית?!
אז זה חרא. והמון ממנו. במיוחד כי אתה לא יכול לומר להורים שלך שחרא לך או שקשה לך. איך אתה מספר להורה שלא מסוגל לעזור לך שחרא לך? מה הוא יעשה עם המידע הזה חוץ מלהיכנס ללחץ?
אז זה המון חרא. החודש האחרון היה דחיפת המון צואה לתחת שלי באמצעות משפך ואז לתת לי פליק בטוסיק ולומר לי "יאללה חביבי, צא לדרך". אי אפשר לומר שזה לא כואב, מייגע, מציק והמון מילים שליליות אחרות.
אבל יודעים מה? זה כיף לי. כמו שריר שנקרע רק כדי להיבנות מחדש יותר טוב, אני מתחסן ומתבגר יותר מהר והופך לאדם מוצלח יותר.
פתאום עולות לי מחשבות שלא הייתי מעז לחשוב כשהייתי ילד. בתקופה ההיא שמה שהדאיג אותי זה כמה בונוס אני מקבל מהבגרות במתמטיקה. אולי אני אתחיל לעבוד? איפה? מי משלם יותר? איך אני אשלב בין הצבא לעבודה? ומה עם מעבר? איפה אני אלמד? אני אוהב את גרמניה. רגע, זה אומר שאני צריך להתחיל ללמוד גרמנית? מתי? אולי בשבתות? הנה כמה ספרים מעניינים ללימוד גרמנית, אתחיל משם. אלמד תוך כדי הקורס בצבא. ומה עם מיסים? יש לי מספיק כסף כדי לאכול ולשלם מיסים? מה כדאי בכלל לקנות? אני יודע שאני רוצה לאכול בריא אבל בריא זה יקר, לקצץ בכמות האוכל שאני קונה או בכמות הבריא? לקנות עוד איזה משהו מתוק לכיף? פחחח למי יש כסף לפנאן. כמה עולה נייר טואלט?! מה הם שמים בזה עלי זהב?!
שלא תבינו לא נכון, אני עדיין אוהב פיזיקה, פילוסופיה ועוד דברים מאוד לא מחוברים לקרקע ואוהב אותם לנצח.
אז אני חייל בודד. לא ראיתי את ההורים והאחים שלי מתחילת הצבא, אני מדבר איתם באמצעות טלפון ציבורי שלוקח לי חצי משעת ההתארגנות שלי להגיע אליו, אין לי גרוש על התחת, אני בחרדות כל רגע מהדבר הזה כסף והכניסה והיציאה שלו מהכיס ומהתחת שלי, אני משקר להם כבר חודשיים שטוב לי, אני מתמודד עם שותף מעצבן שבגללו אני לא יכול להסתובב ערום בבית שלי, אני צריך לראות אותו ערום כל פעם שהוא יוצא להשתין אחרי שהיה עם הדייט שלו בחדר שלו ואני מתכנן את העתיד כאילו מינימום סיימתי צבא.
ויודעים מה? לא הייתי מעדיף משהו אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה